[ לחלק א' ]  [ לחלק ב' ]  [ לחלק ג' ] [ לחלק ד' ]

במשך השנים שמר עמוס ליואי פינה חמה בליבו, עם כי במהלכן הוא למד להדחיק את רגשות האשמה שהציפו אותו בתחילה, כל פעם שנזכר בכלבו האהוב ובדרך בה מת. לאחר שעמוס חולץ מבית החולים והשאיר מאחוריו את ג'מיל מתבוסס בדמו, החל עמוס לסבול מסיוטי לילה שבהם הופיע גם יואי המייבב מתוך המערה. וכשירד עמוס ממסוקו, נחוש בדעתו לחדור פעם נוספת אל בית החולים לחולי הנפש בפאתי צידון, הוא ראה בעיני רוחו את יואי ואת ג'מיל מסתכלים עליו מנקודה מרוחקת הממוקמת אי שם באינסוף. 

עמוס הסיר מעצמו את סרבל הטיסה, והחל לצעוד יחף צפונה אל עבר בית החולים "בית אל מג'נון", במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו, אותם לבש קודם לכן מתחת לסרבל. את האקדח החביא בתוך מכנסיו. הבניין נראה מרחוק כאילו לא השתנה, אך משעמוס התקרב ויכול היה להבחין בפרטי דמותו של הבניין, הוא ראה שכמה חלקים ממנו באמת הוחרבו. כשהגיע אל הבתים הראשונים של העיר, נתקף עמוס בהרגשת דה-ז'ה-וו חזקה. האוויר הקריר, גניבת בגדים מחבלי כביסה, הצעדה לעבר הבניין הכהה שבלט על רקע השכונה הנמוכה, הכל נראה לו מוכר וידוע, כאילו לא מזמן עזב את המקום לחופשה קצרה בישראל.

כשהגיע אל בית החולים, לא יכול היה עמוס שלא להבחין בעזובה ששלטה במקום. בפתח הבניין לא היה שומר, הקירות היו מקולפים, ואחד מאגפי הבניין היה מוקף במחסומי משטרה שמאחוריהם נראו קירות ממוטטים ותלי פסולת. עמוס החל לעלות בגרם המדרגות הצידי, בו טיפס קודם לכן רק פעם אחת בחייו, ועם כל צעד התחוורה לו יותר מטרת ביקורו במקום. הצורך הבלתי מוסבר לצפות מקרוב בבית החולים לפני הפגזתו, התחלף בכוונה להציל את האיש החי היחיד שאליו היה קרוב במהלך שהותו בבית החולים, כמה שנים קודם לכן, אם הוא אכן עדיין נמצא שם. אם מישהו בכלל עדיין מאושפז שם.

עמוס יצא את חדר המדרגות בקומה בה היה ממוקם פעם חדרו, אך הפעם דאג למנוע את טריקת הדלת בכך שהניח כפיס עץ בין הדלת לבין המשקוף. משהחל לצעוד במסדרון המוכר נראה היה כאילו שום דבר לא השתנה. בניגוד למראה החיצוני המוזנח, האגף בו שהה בביקורו הקודם נותר פחות או יותר כפי שהיה אז, והסתובבו בו חולים לא מעטים, וביניהם כמה פרצופים מוכרים. עמוס העטה על עצמו בגדי חולה והקפיד להביט כל הזמן לעבר הרצפה, וכך הצליח לעבור ליד האחים מבלי לעורר את חשדו של מי מהם. בחדרו לשעבר שכבו שלושה אנשים, דוממים, אשר אף אחד מהם לא נראה כמרזוק. עמוס שאל אותם לאיפה הועבר מרזוק, אך לא זכה לכל מענה. בלית ברירה החל עמוס לחפש אחר מרזוק מחדר לחדר, אך גם חולים אחרים שאליהם הפנה עמוס את אותה שאלה לא הועילו לו, חלקם דממו ואחרים ענו תשובות מבולבלות שלא התייחסו לשאלה.

לבסוף נתקל עמוס במרזוק באחד החדרים הסמוכים לקצה המסדרון. מרזוק ישב על כסא ובהה בנקודה בלתי נראית בתקרה. עמוס קרא בשמו אך מרזוק לא הגיב. עמוס התיישב מולו על כסא, מביט בפרצופו של מרזוק, והמתין. לאחר כמה דקות של קיפאון מוחלט, הנמיך מרזוק את מבטו והסתכל לעבר עמוס, כאילו זו הפעם הראשונה בה הוא מבחין בנוכחותו בחדר. לפי הניצוץ בעיניו ידע עמוס כי מרזוק מזהה אותו, אך הניצוץ נעלם לאחר כמה שניות, ועמוס נאלץ לדובב את מרזוק במשך דקות ארוכות, עד שזה החל לגלות סימני פתיחות והתחיל לדבר מיוזמתו.

ממשפטיו החצויים והמבולבלים של מרזוק הבין עמוס כי למרזוק לא היה מושג לאן נעלמו עמוס וג'מיל, וכי הוא היה סבור שהם נטשו אותו לאנחות, ומאז עזיבתם הוא סרב לשחק יותר בקלפים. על אף שלא אמר זאת, עמוס הבין מדבריו של מרזוק כי מרזוק חש נבגד על ידם. עתה היה עמוס נחוש להבריח עמו את מרזוק למסוק, שכן עמוס לא יכול היה לחשוב על אפשרות של הפקרת ידיד שלישי למוות אפשרי, ושוב מידי כוחותינו. עמוס ניסה להבהיר את המצב למרזוק. הוא דיבר על סכנה להתמוטטות המבנה ועל הזדמנות לצאת ממנו למקום אחר. מרזוק הקשיב לדבריו ונראה היה שהבין את תכנם, לפי השאלות ששאל, אך הוא לא הביע עמדה לכאן או לכאן. לבסוף תפס עמוס בידו של מרזוק, הקים אותו מכסאו, והוביל אותו במסדרון אל עבר גרם המדרגות הצידי. אף אחד לא ניסה לעצור בעדם, וכך בחופשיות הם יצאו את הבניין והלכו לאיטם לאורך הכביש עד שהגיעו אל החורשה, אל השדה שבאמצעה, ולמסוק שבמרכזו.

מרזוק התיישב על הארץ והביט בעמוס, בעת שעמוס קיפל את יריעת ההסוואה והחל לערוך בדיקה חיצונית למסוק. לפתע הוא הזדקף והודיע כי הוא שב לבית החולים. עמוס הפסיק את הבדיקה ונעמד מול מרזוק. "למה?", שאל. "זה הבית" ענה לו מרזוק בהתנסחות הלקונית שאפיינה אותו. עמוס התקרב למרזוק והתיישב לידו. "אתה מבין שאני עוזר לך לברוח משם כי יכול להיות שכל בית החולים יתמוטט?", הוא לחש באיטיות, להיות כדי בטוח שמרזוק קולט את דבריו. מרזוק לא ענה. "אתה מבין שאתה יכול למות?" התעקש עמוס. מרזוק הנהן בראשו, בתנועה שניתן היה לפרש אותה כהבנה, אך עמוס לא הצליח לוותר על דרך הפעולה שחשב כי היא הנכונה מבחינתו של מרזוק. כהרגלו, הוא לא יכול היה לסבול שאנשים אחרים לא נוהגים בהתאם לאינטרסים שלהם, והיה חייב לכפות עליהם את הדרך הנכונה מבחינתם, כפי שראה אותה. וכך שעה ארוכה ניסה עמוס לשכנע את מרזוק להצטרף אליו, כשזה מסרב בכל תוקף ומנסה לקום וללכת חזרה לבית החולים, עד כדי כך שעמוס נאלץ לחסום אותו בגופו כדי למנוע את עזיבתו.  

השניים עמדו בחשיכה. מרזוק מטיל את כובד משקלו קדימה ועמוס בולם אותו בעזרת ידיו. הויכוח המילולי ביניהם הצטמצם לנביחות קצרות בסגנון כן ולא, והדחיפות ההדדיות הפכו תוקפניות יותר ויותר. בשלב מסוים אחז מרזוק במותניו של עמוס ותוך כדי האחיזה בו הוא הרגיש בחפץ מתכתי הנעוץ במכנסיו. מרזוק שלף את אותו חפץ בזריזות מפתיעה ולפתע עמד מול עמוס כאשר אקדחו של עמוס בידיו, מופנה כלפי עמוס. עמוס דמם וקפא על שמריו.

***

בחדר התדריכים נכחו מפקד הטייסת, עמוס, גיורא, עוד שני קצינים בכירים מהבסיס, וכמה חוקרים של יחידה מיוחדת שתפקידה לתחקר מקרים חריגים ותאונות. הישיבה המיוחדת התארכה ונמשכה כבר למעלה משלוש שעות. עמוס הסתיר את הסיבה האמיתית לשמה נטש את גיורא ונחת ליד בית החולים, וגרסתו הרשמית היתה שירד לבחון האם בית החולים

אינו מאויש בחולים, כמו שנטען על ידי אנשי המודיעין. אך גם טעם זה לא נראה לגורמים האחראיים כמצדיק סטייה מנוהלים ועריכת פעולה בניגוד להוראות וללא קבלת רשות. בשלב זה כבר ידע עמוס כי הוא עומד להיות מושעה, אולי לצמיתות, מהטייסת. אף מפקד הטייסת לא יכול היה למנוע זאת, ולעמוס היה הרושם שהפעם גם מפקד הטייסת חפץ בכך. הוא ידע שהוא הגזים, אך לא הרגיש שפעל לא נכון, בכל מה שנוגע למחויבויותיו שלו כלפי עצמו. מחשבתו כבר נדדה אל השיחה שהוא מתעתד לקיים עם רוויטל, אשר עניינה אותו הרבה יותר מהתוצאות הצפויות מראש של התחקיר.

לבסוף התבקש עמוס לצאת מהחדר ולהמתין מחוץ לו, להחלטה בעניינו. כשנקרא לשוב בחזרה, הודע לו כי הוחלט להשעותו מהטייסת לתקופה בלתי מוגבלת, וכי עניינו יידון מחדש תוך חצי שנה מאותו יום, אך כל זאת לאחר שיבצע משימה אחת נוספת והיא השלמת מבצע חיסול מחסן הנשק שבתוך בית החולים, מבצע שנקבע לליל המחרת, בשל הדחיפות שבעריכתו. עמוס עמד דום במשך הקראת גזר דינו, וכשזו נסתיימה, הוא יצא מהחדר מבלי אומר, ממהר לפגוש את רוויטל.

***

על התקרית השנייה בבית החולים בצידון שמעה רוויטל רק לאחר שזו נסתיימה. עמוס ביקש להיפגש עימה, לאחר שסיפר לה בטלפון על כך שביקר פעם נוספת בבית החולים. הוא ביקש מרוויטל שתחרוג מהכלל שקבעה לעצמה שלא להיפגש עימו, בשל הנסיבות המיוחדות שנוצרו. כשנפגשו גולל עמוס בפניה את קורות הטיסה לצידון, מאלף ועד תו. כשהגיע עמוס לקטע בו הוא מנסה לשכנע את מרזוק להצטרף אליו, נאנחה רוויטל לעצמה. היא הכירה על בשרה את ניסיונות השכנוע האינסופיים של עמוס.

"אני מקווה שלא הבאת אותו איתך בסוף"

"למה לא?"

"כי מאז שהחלטת להיות מתקן עולמות נהיית בלתי אפשרי"

"אוקי, אני חושב שאת צודקת, אבל תקשיבי קודם למה שהיה. 

עמוס סיפר לרוויטל על העימות הפיזי שהיה בינו לבין מרזוק, שבסופו כיוון מרזוק אל עמוס את האקדח. "ואז, פשוט זינקתי עליו. שנינו התגלגלנו על האדמה, האקדח נזרק הצידה, ולא היה לי קשה להכניע אותו ולרתק אותו כשהוא שכוב על הגב. וככה הוא שכב מתחתיי, שנינו מתנשפים, ואני חושב שהבנתי בפעם הראשונה שבכוח זה לא ילך. לא רק עם מרזוק. גם איתך. זהו, נמאס לי להכריח אנשים לעשות את הדבר הנכון. פשוט שחררתי אותו, ונתתי לו ללכת. אספתי את כל מה שהיה לאסוף, והמראתי בחזרה לבסיס."

רוויטל התבוננה בעמוס. ניסתה להיווכח מתווי פניו או הבעותיו אם הוא באמת השתנה. סיפור בית החולים עניין אותה פחות מאשר מערכת היחסים שביניהם.

"אז מה? אין יותר ניג'וסים על חזרה לחיות ביחד?" חייכה רוויטל חיוך שניכר בו הספק.

"כן. את חופשייה מבחינתי לעשות מה שאת חושבת לנכון, וגם מה שאת חושבת שהוא לא נכון לעשות, אבל מרגישה שזה מה שאת רוצה. אני פה, בינתיים. מחכה."

לשם שינוי, הפגישה הזו בין השניים הסתיימה בחיבוק ממושך וללא רוגז הדדי.

***

עמוס וגיורא ירדו מהמסוקים ומיהרו אל המפקדה. הערכות המודיעין היו כי הפעולה היתה מוצלחת וכי כל המטרות הושמדו, ובטייסת כבר החלו ההכנות למסיבה מאוחדת שתשמש גם לחגיגת הצלחת המבצע וגם כמסיבת פרידה מעמוס. אלא שעמוס העדיף ללכת לארוז את חפציו וסרב לקחת חלק במסיבה. כשהיה בדרך אל חדרו תפס אותו גיורא.

"היי עמוס, מה דעתך על טורניר שש-בש אחרון על המדרגות של הטייסת?"

"עזוב, אתה יודע שאין לי מצב רוח עכשיו למשחקים."

"היי, אתה חייב לי משחק אחד. קדימה. אל תשתפן עכשיו."

עמוס אף פעם לא ידע לעמוד בפני ההתגרויות של גיורא, "אוקי, אבל טורניר קצר. מי שמגיע לשלושה ניצחונות מנצח בטורניר. בלי הארכות או הפרשים מינימאליים."

השניים התיישבו על המדרגות החשוכות והחלו להטיל את הקוביות.

"תגיד, גיורא, מה בדיוק קרה שם אתמול כשהייתי בחוץ. איך הם הגיעו להחלטה המוזרה הזאת שאני אבצע את המשימה לפני שההשעיה שלי תיכנס לתוקף?"

גיורא חייך חיוך ממזרי. "מה אתה חושב? ברור שהם רצו להשעות אותך מיידית, אני זה ששכנע אותם לתת לך את המשימה האחרונה הזאת. אמרתי להם שאתה מכיר הכי טוב את המבצע ואת השטח, ושיהיה קשה להכשיר מישהו תוך יממה אחת למשימה."

עמוס נדהם. הוא שמט את  הקוביות מידיו והסתכל ארוכות בגיורא, כשכעס הולך ומציף אותו מבפנים. "אבל אתה הרי ידעת שאני לא רוצה לבצע אותה. אתה ידעת שיש שם מישהו שחשוב לי ושהדבר האחרון שאני מעוניין בו זה להשמיד בעצמי את המקום הזה וכל מי שבתוכו, אז איך לעזאזל..."

"זה היה בכוונה" קטע גיורא את דבריו, "הדרך היחידה לרפא אותך מהשיגעון הזה שנפל עליך היתה לתת לך לעשות את מה שהיינו צריכים לעשות מההתחלה. אחרת היית ממשיך עם האבל הזה והשטויות האלה גם עוד שנה. נו, תמשיך לשחק כבר, תורך."

עמוס לא שלט בעצמו. באותו רגע הוא לא ידע עוד שבעתיד הוא יסבול מסיוטים בגלל אותה טיסה, סיוטים שיחלפו רק לאחר מספר חודשים, אבל המחשבה על כך שהוא יכול היה להימנע מלקיחת חלק בחיסול, מילאה אותו בחימה. עמוס התנפל על גיורא והחל להכות אותו. גיורא, אשר לא צפה את ההתקפה, נותר שרוע המום על הרצפה כאשר עמוס חבט בו באגרופיו, ורק מלמל "אתה זה שתמיד אומר שצריך לחנך אנשים ולגרום להם לעשות את הדבר הנכון מבחינתם. אני לא מבין מה אתה רוצה ממני". עמוס הכה בגיורא בפניו, וגיורא השתתק. ראשו נטה הצידה ואפו דימם. "השתניתי בינתיים" ענה עמוס, יותר לעצמו מאשר לגיורא. עמוס בדק את הדופק של גיורא, אשר נראה לו תקין, ואז קם מעליו ונטש את גיורא המעולף בדרך אל חדרו. לאחר כרבע שעה הוא החל בנסיעה הביתה, כשברקע נשמעת ההמולה של הטייסת. עמוס אפילו לא עצר לברר אם הרעש בוקע מהמסיבה או מההתגודדות סביב גיורא המתאושש מעלפונו.  

***

לאחר השעייתו של עמוס, החלו עמוס ורוויטל להיפגש זה עם זו, בתחילה פגישות בלתי מחייבות בין ידידים, אשר התרבו עם הזמן והפכו למפגשים רומנטיים, והסתיימו במגורים משותפים בדירה במרכז תל אביב. עמוס ניצל את זמנו הפנוי על מנת לעשות דברים שתמיד חלם לעשות ולא הספיק להגיע אליהם בגלל המרוץ המתמיד קדימה. עם סיום ההשעיה הועבר עמוס לטייסת אחרת, בה שימש כטייס מסוקי תובלה, שינוי בתפקיד שמשמעותו היתה פחיתות כבוד, אך עמוס ברך עליו בינו לבין עצמו. הוא לא דבר יותר עם רוויטל על מיסוד יחסיהם, ולא ניסה לשכנע אותה, או אפילו את עצמו, לפעול בהתאם לאינטרסים הנכונים, אבל הבטן התופחת של רוויטל סימנה עבורו עתיד ורוד יותר מבחינתו.

כשבתו של עמוס נולדה, עמוס היה בטיסה שגרתית לדרום הארץ. כששמע על הלידה, הוא נרתע בתחילה מלהגיע אל בית החולים, אבל בסופו של דבר התגבר על הרתיעה מהמפגש החוזר עם המסדרונות הארוכים. כיוון שהם לא היו יכולים לקרוא לבתם מרזוק, ג'מיל או יואי, בחרו רוויטל ועמוס בשם מגי. בבית החולים פגש לראשונה את גיורא, אשר אותו לא ראה מאז אותה תקרית בטייסת. גיורא הביא עמו זר פרחים גדול לרוויטל וערכת שש-בש מיניאטורית לתינוקת, וחיבוק אחד גדול סיים את הפרשה בינו לבין עמוס לתמיד.

כשהסתלקו האורחים היה כבר ערב. רוויטל נרדמה והתינוקת נלקחה לחדר התינוקות לבדיקות. עמוס יצא למרפסת והסתכל בשמיים נטולי הכוכבים. השמיים הכהים גרמו לו פעמים רבות להיזכר באותה טיסת קרב אחרונה שערך. אורותיה של צידון התקרבו במהירות. עמוס סינן לתוך הקשר את האות המוסכם, ומסוקו שלו ומסוקו של גיורא טיפסו מעלה באופן חד ובתיאום. עמוס הוביל את זוג המסוקים לעבר בית החולים, וממרחק של כמאתיים מטרים נתן את האות לשיגור הטילים. בעת שהעננים הבוערים החלו להתאבך מעל בית החולים, ההולך ונפצע, הולך ונעלם על יושביו, ציין עמוס לעצמו שזהו לבטח ביקור החולים האחרון שהוא עורך בו. ובאותו ערב שלאחר לידה ציין עמוס לעצמו שטוב שכך. הגיע הזמן להביא את התינוקת להנקה.