בשולי העיר שבה אני גר יש פארק רחב ידיים ובו חורש טבעי שבמרכזו כר דשא אליפטי וירוק ובטבורו מוצב דרך קבע שולחן מאורך שעליו פורשת מדי בוקר אישה אחת מפה שעל גבה מסודרות צלחות ובתוכן מאפה מהביל ועליו זיגוג מתקתק. או, למשל, ביום אחרי לגמרי, ובסיפור שונה לחלוטין, לפתע מגיחה סערה טרופית שמנחיתה על העולם כמויות אדירות של גשם שוטף שמעלה בחטף את מפלס המים ברחובות העיר וחודר לבתי האנשים בעוצמת זרם כזאת שמציפה רהיטים וגורמת להורים מודאגים לשים על זרועות ילדיהם מצופי שחייה ולערום חפצים בסלון לכדי הר אררט פרוביזורי.

היום שבו התחלתי לכתוב משפטים ארוכים ובלתי אסתטיים היה, צחוק הגורל, היום הארוך בשנה. זה היה היום שבו נולדה סבתי והיום שבו חציתי לראשונה את תעלת למאנש בשחייה, אבל שני אלה לא כשורים בכלל, למיטב הבנתי הצנועה. מאז אותו יום ארור לא הצלחתי לסיים משפט בלי להפוך בו שוב ושוב, להוסיף לו מילים ולעטר אותו במילות תואר מיותרות ותיאורים קלושים ולא מועילים בעליל, ולעקר אותו מכל מבנה הגיוני עד שיעמוד נוטה על צידו ומרחף באוויר בחוסר אלגנטיות בולט. או אז הייתי מוכן לעזוב אותו לנפשו.

אני זוכר את הדקה, כמו שנהוג לומר היכן שהוא. חיכיתי לשקיעה המאוחרת. השעה היתה אחרי חצות, והשמש סירבה לשקוע. קרניים זהובות עדיין האירו את ההרים שסביבי, ובקבוק הבירה שהיה צונן לפני כך וכך דקות, שהכנתי לעצמי על מנת לחגוג את תחילת התקצרות שעות האור, התחיל כבר להפשיר. כדי לא לכסוס ציפורניים העסקתי את עצמי בספירת אגלי התעבות על הבקבוק, ואז, בלי שום הכנה, התגלגל לי בתוך הראש המשפט הארוך ביותר שנוצר במוחו של אדם. ללא סמני פיסוק היה אורכו שלוש דקות של גלגול מחשבתי רציף, או שישה עמודי ספר ממוצע, אם תרצו. כשהוא הסתיים מחקתי אותו מראשי וקיוויתי כי בכך הכל ייגמר. אבל איפה. זו היתה רק ההתחלה.

אחרי חצי שנה של סבל מתמשך ואי יכולת להשלים עם התוצאות עשיתי מעשה. ביום הקצר ביותר בשנה, שבמחוז מגוריי הוא מכיל לא יותר משעה אחת של אור יום, ביצעתי טקס הופכי שכלל צפייה בזריחה והקאה של כמויות בירה נכבדות לתוך דלי. אבל המילים הכתובות שפלטתי למחרת לתוך המחברת הנאמנה שלי סרבו להסתדר בקבוצות מדודות וקצובות אלא המשיכו להתערבל לכדי טור DNA ארוך ומפותל.

אז בלית ברירה השלמתי עם התוצאה. מאז אני מעסיק שוליה במשרה מלאה, שהתפקיד שלו הוא לקחת את המשפטים הארוכים שלי ולערוך אותם. אני משלם לו סכום הגון תמורת העבודה הבלתי נסבלת שהוא עושה. אני עצמי לא מסוגל להסתכל על המשפטים האלה, שעושים לי רע בעצם הצורה המעוקלת שהם יוצרים על הדף. שלא לדבר על התוכן. התפקיד שלו כולל מחיקת שמות תואר ותיאורי נוף, התמקדות בעיקר והשמטת הטפל, והוא כל כך מצטיין בעבודה שהוא עושה שסיפורים שבנויים ממשפטים בני כמה עמודים הופכים תחת ידו לשיר מינימליסטי חד עמודי.

הבעיה היא שהתוצאה לא נראית תוצאה שלי. אם ניקח את המאמר העצמי הזה שאתם קוראים עכשיו בתור דוגמא, אם הייתם קוראים אותו גם בגרסה המקורית שכתבתי אני, לא הייתם מזהים בכלל את הקשר שבינה לבין הגרסה המקוצרת שאתם מעיינים בה עכשיו. אני גם חושד בו שהוא שותל דברים משל עצמו ביצירות שלי. למשל, המחמאות שכתובות פה עליו, תהיו בטוחים שהוא שם אותן על דעת עצמו.

אז אתמול, ביום הארוך של השנה, השני במספר מאז שהתחלתי לא לדעת להפסיק, החלטתי לפטר אותו ולהסתדר לבד מכאן והלאה. אבל אני לא מתכוון להגיד לו כלום על זה בינתיים. עדיף שלא ידע. ואם כבר ידע, שינסח את זה בלאקוניות, ובלי השתפכויות מיותרות, כי אני לא מסוגל לזה בעצמי.