מירי נאנחה לעצמה. היא לא אמורה להיכנס אל החדר ללא קבלת רשות, אבל היא כבר נקשה על הדלת מספר פעמים ולא נענתה, והמצב הוא הרי מצב חירום. ראש הממשלה אמור להיות לבדו בחדר, לשם שינוי, ללא עדת היועצים שנוהגת להקיף אותו כל אימת שהוא בלשכתו. זו ההזדמנות להחליף כמה מילים.

היא נכנסה אל החדר, שהיה חשוך מהרגיל. ראש הממשלה היה ישוב על כיסאו, ראשו מונח על שולחנו וידיו מכסות את עיניו ואוזניו. למשך כמה רגעים סברה מירי שהוא חוטף תנומה, אלא שאז הרים ראש הממשלה את ראשו ובהה בה.

"כן מרים, רצית ממני משהו?"

"אדוני, הרמטכ"ל מבקש לדבר איתך, גם שר הביטחון, ועוד כמה יועצים צבאיים. וזה מחוץ למעגל הטלפונים הרגיל - עיתונאים, חברי כנסת ועוד".

"תפני אותם לאחד היועצים שלי. באמת, איפה הם כולם?"

"אין לי מושג, אדוני. מהבוקר שקט פה לגמרי. רק אתה ואני נמצאים בלשכה".

"כן, שמעתי משהו על זה שיוסי התפטר, ושחיים שוקל את צעדיו. טוב, שיהיה", אמר ראש הממשלה, וחזר והרכין את ראשו על השולחן.

מירי חככה בדעתה אם לצאת מהחדר ולהניח לו, או לעמוד על שלה. לבסוף החליטה שהשעה הדחוקה מחייבת תגובה מיידית.

"אדוני, אני מצטערת שאני מתערבת בעניינים לא לי, אבל אתה לא אמור להחליט כבר את ההחלטה שכולם מחכים לה?"

"מרים, את לא פה מהיום. את יודעת טוב מאוד שאם נצא למלחמה במצב הנוכחי, יהיו פאקים, ואחר כך יהיה מי שישלם עליהם".

"אבל אדוני, אם לא נצא למלחמה המצב יכול להיות גרוע בהרבה!"

"נכון, אבל אז לפחות לא תהיה לי עוד ועדת חקירה על הראש".

"אז מה, אין שום דבר שאפשר לעשות?!", מירי התקשתה לקבל את המציאות כמות שהיא.

"האמת, לפני שעה צץ משהו. קיבלתי הצעה ממדינת עולם שלישי אחת, השם לא חשוב, לשגר אלינו תוך יומיים צבא של שכירי חרב, ממש במחיר מציאה, שילחמו במקומנו. ככה אף אחד לא יספור את המתים".

"נו, אז הולכים על זה, אדוני?"

"לא נראה לי. בפעם האחרונה שניסיתי לקדם משהו דחוף בלי מכרז, מבקר המדינה פתח נגדי בחקירה. תאמיני לי, אני לא מתכוון להתעסק איתו שוב פעם".

"אז בוא נריץ מכרז מהיר..."

"מרים, בחייך, מכרז זה מכרז. קודם מציעים, אחר כך בודקים, אחר כך פוסלים, אחר כך עותרים לבג"צ. זה לוקח לפחות כמה חודשים".

"אבל אני מרגישה שאם אני לא אעשה כלום גם לי יהיה חלק במה שיקרה. איך אתה לא מרגיש ככה?"

"אני כבר רגיל. וחוץ מזה, מרים, מה כבר תוכלי את לעשות בשביל המדינה?"

"אני לא יודעת. אולי אם אני אציע לך את עצמי זה יעזור?"

"תציעי את עצמך? אני לא מבין..."

"את עצמי, לך. נו, סקס תמורת מלחמה, הולך?"

"מצטער, אבל לפי הסטטיסטיקה יש סיכוי טוב שאת תתחרטי ואז יוגש נגדי כתב אישום על מעשה מגונה בכפופה לי. ואם המלחמה תיכשל? עוד יאשימו אותי בהפרת הבטחה והפרת אמונים. לא תודה".

"אז אני אתן לך מתנה. אותי במתנה. ואז בלי קשר אתה תפתח במלחמה, או לפחות תנסה לחשוב מה צריך לעשות. זה רעיון טוב, לא?"

"מתנה? רק בגלל שאני ראש ממשלה? מרים, מה את מנסה לעולל לי, אסור לי לקבל מתנות במסגרת מילוי תפקידי".

"אני לא מבינה, אדוני ראש הממשלה, מה לדעתך בן גוריון היה עושה במקומך?" - "מפטר את עורכי העיתונים היומיים, או את היועץ המשפטי אם היה צריך."

"ובגין?" - "מתחבא מאחורי אריק ואחר כך מכחיש שידע. אבל גם התרגיל הזה כבר לא הולך היום".

"ושמיר?" - "כלום" - "צודק".

"ורבין?" - "נרצח. זה מה שאת מאחלת לי?"

מירי ניגשה אל ראש הממשלה, משכה אותו מכיסאו והתיישבה במקומו. היא ערכה מספר טלפונים בהולים, שלאחריהם התכנסו בלשכה כל חברי הקבינט, וכל הגורמים הביטחוניים הרלוונטיים העבירו להם תדרוך מקיף בן שלוש שעות. אחרי שהם סיימו נכנסו יועצי התקשורת והיועצים המשפטיים, אמרו את שלהם, ויצאו. רגע ההצבעה הגיע.

"מי נגד?", אף אחד לא הרים את ידו, מירי היתה גאה בעצמה.

"מי בעד?", ושוב אף אחד לא הרים את ידו מלבד מירי, שהחלה לקלוט את המתרחש.

"מי נמנע?", כל הידיים הורמו באחת, למעט אלה של מירי.

הוכרע ברוב קולות, אמר מי שאמר, מתחילים במלחמה.

שבועיים לאחר מכן, ממש לאחר שירדה מעל במת הנאומים שהוקמה לכבוד הפגנת הניצחון בככר-רבין, ניגש אל מירי אדם שהציג את עצמו כ-א' מהיחב"ל, וזימן אותה למסור עדות במשטרה. שלושה ימים אחר כך נעצרה מירי בחשד לתקיפה, פגיעה בביטחון המדינה ובסדר הציבורי, והתחזות לראש ממשלה. כשיצאה מירי מהכלא, שלוש שנים מאוחר יותר, חיכתה לה מעטפה ובתוכה כרטיס טיסה לברבדוס. לכרטיס היה צמוד פתק קטן. מירי פתחה את הפתק וקראה בו.

"מירי שלום,

אני לא יודע איך להודות לך על כל מה שעשית עבורי.

קבלי את המתנה הזו כהוקרה אישית ממני.

אגב, אני עצמי אהיה בברבדוס למשך כל הקיץ, אז אם היית רצינית אז בלשכה, אני אשמח להמשיך את זה בדיוק מאיפה שזה הפסיק.

ד.א. - זה בסדר שאני קורא לך מירי?"