היצור היחיד שהצליח להיות נוכח על פסגתו של ההר, היה ההר עצמו. להר, שהיה ידוע בפי כל כהר המקולל, היתה עמידות בלתי מוסברת בפני טיפוס. עשרות משלחות של מטפסי הרים ניסו להעפיל לפסגתו, אך כולן חזרו ריקם, וחלקן חזרו מצומצמות יותר מאשר יצאו.

סיפורים שונים נטוו סביבו. היו שאמרו שההר מקיא מתוכו כל נפש שאינה טהורה ומעניש קשות את הראויים לכך, והיו שטענו שראו במו עיניהם כיצד להרף עין נבקעים בהר בקיעים הבולעים לתוכם מטפס אחד או יותר, ונאטמים חזרה מייד לאחר מכן. אחרים ידעו לספר שבתקופה העתיקה היו המקומיים מקריבים להר קורבנות, ומאז שהפסיקו לעשות זאת, החליט ההר לנקום בבני האדם. והיו כאלה שידעו יותר אבל לא העזו להגיד מילה.

ההר עצמו לא פצה את פיו. להרים יש עור של פיל מתקופת האבן וסבלנות אין קץ. ככה זה כשאתה נטוע על מקומך במשך מיליוני שנים, הברירות היחידות הן להפוך להר נישא ורם או לשים יד בנפשך. בראשית ימיו כהר זכר ההר בערגה את תקופת הנדודים הצמיגה שלו, שלאחריה הזדקף למימדיו הנוכחיים, אך העדפות או רגשות הינם מותרות שהר אינו יכול להרשות לעצמו, פן יתפרץ לאלף אלפי רסיסים אדומים ומבעבעים. לכן מיהר ההר למחוק מזיכרונו את העבר הפרטי שלו והותיר את עצמו כטבולה-רסה-היסטורית, שרק גופו המצולק מסוגל להעיד על קיומה במישור הזמן.

אלא שבניגוד לכל הכללים, ולאחר מיליוני שנות קיפאון חושי, הוא התחיל לקנא. בהתחלה סלעים קטנים למרגלותיו זעו באי-נוחות, תופעה שאינה נדירה אצל הרים גבוהים, אבל בהמשך החלה התחושה, ואיתה הסדקים בשריונו, להתפשט אל עבר לב ההר ופסגתו. והיות והוא היה הר חפץ חיים, שלא חשק בהתפרצות מַגמתית מיותרת ובלתי הפיכה, נאלץ ההר להשקיט את בטנו וראשו הזעים ורוחשים, על ידי ניצחון קטן אך מתוק, מעת לעת, על היצורים הטורדניים שנצמדו לעורו.

* * *

שרשרת הרי הקאראקוראם השוכנת בין פקיסטן, הודו וסין, מאופיינת, בניגוד לשרשרת הרי ההימליה, בהרים בעלי פסגה מחודדת, שמתחתם ומסביב להם ניצבים מגדלים וצריחים עשויים אבן שלג וקרח, המקשים על הטיפוס. גם העובדה שפסגות ההרים זוכות לשלגים לא מעטים, בעוד העמקים נותרים יבשים יחסית לעמקי ההימליה, גורמת לכך שבחודשי הקיץ, החודשים המקובלים לטיפוס הרים, מפולות השלגים הופכות את הטיפוס למסוכן.

ההר הגבוה ביותר באותה שרשרת והשני בגובהו בעולם הוא ה-K2, הידוע בפי המקומיים בתור צ'וגורי (ההר הגדול), והמתנשא לגובה של 8,611 מטרים. החל משנת 1902 ניסו משלחות שונות להעפיל לפסגתו, אך רק בשנת 1954, לפני חמישים שנים בלבד, הצליח ניסיונה של משלחת שמנתה למעלה מ-500 סבלים, 11 מטפסים ו-6 מדענים. אחד המטפסים מת לאחר 40 ימים של סופות עזות, שמונה אחרים נכנעו להר גם הם, ורק צמד מהמטפסים הצליחו להעפיל לפסגה, תוך כדי שאספקת החמצן שלהם אוזלת, והם נאלצו להנמיך חזרה בנוהל חירום באמצע הלילה.

הטיפוס על פסגת הפירמידה התלולה של הצ'וגורי נחשב לאתגר הטיפוס האולטימטיבי, בגלל תוואי הטיפוס הקשה ומזג האוויר הלא צפוי ששורר סביבו (הטיפוס אליו תלול יותר ומזג האוויר קר יותר משמעותית מאשר באוורסט). לא סתם נחשב הטיפוס אל פסגת ההר על ידי מטפסי הרים כמדליית זהב אולימפית בטיפוס הרים, ולא לחינם זכה ההר לכינוי המפוקפק "The Savage Mountain". ההר נחשב להר המסוכן ביותר בעולם מבחינת כמות התאונות שאירעו עליו, ועד היום גבה ההר 49 קורבנות. בנוסף, ה-K2 נחשב כהר מקולל לנשים. רק 5 נשים הצליחו להעפיל לפסגתו, אך 3 מתוכן נהרגו במהלך הירידה מטה. השתיים האחרות נהרגו מאוחר יותר, במהלך טיפוס על הרים אחרים.

די לקרוא את המשפט שבו בחר אתר מטפסי הרים לסיים את הסקירה על ההר, כדי להבין מה הוא מסמל עבור מטפסי ההרים:

"K2 is the jealous king to Sagarmatha (Everest) the Mother Goddess. It is an unforgiving, handsome and mighty mountain. If the Kings crown is what you came for, be prepared to risk it all."

* * *

כמו בכל סיפור ילדים, פעם אחת היה הר אחד. מוצק וענק. תמיר וכביר. מנוסה ומתנשא.

תגיד לי הר, במי אתה מקנא? שאל הארנב.

בכם. השיב ההר.

ולמה אתה מקנא בנו? היקשה הארנב כמו שארנבים יודעים.

זה טבעו של עולם. אמר ההר ופער בור גדול.

לילה טוב ארנב. אמר ההר יותר לעצמו מאשר לכל אחד אחר. אם רק הייתי יכול לטפס על מישהו אחר, אני מניח שכל זה לא היה קורה. אבל כבר מאוחר מדי לזה.

חלומות פז.