מקלדת
הורדתי משקפיים
קרבתי את האף עד למרחק של סנטימטר מהמקלדת
ואז ראיתי אותם, כמו שמעולם לא ראיתי אותם
כתמי הלכלוך הבטח דביקים שבין המקשים
ואפר של סיגריות על המגש שבתחתית, מתחתם
וחשבתי לעצמי שאלה חיים של ממש שם בתוכו
מלוכלכים וטחובים, יכול להיות שכמו שצריך
אפילו אולי יכולים להיות החיים שלי
אז הרכבתי שוב את המשקפיים
ולקחתי את המקלדת בשתי ידיים
וניערתי אותה כמה פעמים בתנועות של למעלה ולמטה
והכתמים נותרו, והאפר גלש למטה, פתיתים פתיתים
וקטע שלם בשולחן החום הגדול נצבע בחלקיקי אפור
ואמרתי לעצמי בלב שככה נראים חיים מתים
חתיכות דוממות וחסרות תוכן של מה שהיה פעם דבר שלם
אפילו אולי החיים שלי יכולים להיראות ככה לפעמים
חשופים בקור השולחני
וגלויים לעיניים של כל מי שיחשוב לבוא
מילא מתים אבל למה שכולם ידעו
כאילו שגם במוות יש רתיעה מהשפלה
אולי אפילו יותר מריקבון
אפילו אולי במוות שלי יתערבב פחד סוציאלי שכזה
לקחתי את כף היד וניגבתי איתה את השולחן מחלקיקי האפר
שלא להותיר עדות למוות הסימבולי של החיים שמתחת למקלדת
ניגבתי את היד מתחת לשולחן ומרחתי את המוות בנקודה שבה הוא יהיה בלתי נראה
הסתכלתי על היד אחרי זה ונשארו עליה רק כמה סימני מוות קטנים
לא יותר משכל אחד נושא על עצמו בדרך כלל
ומייד התחלתי לכתוב בשידור חי עם delay של כמה שניות מעובות
והחדשות הן שהמקלדת עובדת, פחות או יותר כמו קודם
עם לכלוך דביק מתחת למקשים ובלי אפר מתחת ללכלוך
לפחות היא חיה. חיים זה משהו שאף פעם לא המעטתי בערך שלו
מגרסת נייר (חלק א')
טלפון נייד (חלק ב')
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
