כבר מזמן רציתי לכתוב את החזון שלי לגבי עתידה של מדינת ישראל, במסגרת פרויקט החזון של אולימפיה, אבל אף פעם לא הצלחתי להתחפש לבעל חזון לאומי אמיתי. אז הגיע הזמן להודות באמת, החזון שלי לגבי עתידה של מדינת ישראל הוא חזון קטן וסוציומטי להחריד. והנה הוא.

בית אחד; חד קומתי, מרווח, לא בנאלי מדי, משדר אווירת חמימות (עדיף בלי רעפים).

לפחות שני כיווני נוף; אחד פונה לעמק מוקף הרים, או לפחות למישור מתמשך שלא נקטע על ידי מבנים, והשני פונה לים.

לפחות שלושה שותפים קרובים; ההיגיון שלי אומר בת (בן) זוג ושני ילדים, אבל כל אחד יכול להתאים את המשוואה בהתאם לאופי ולרצונות שלו.

ארבע עונות שנה; ולא רק קיץ מיוזע שמתחלף באחת לחורף קפוא.

חמישה חודשים של מנוחה מעבודה; שינוצלו לצרכי טיולים.

בסביבות שישה שותפים קצת יותר רחוקים; שנמצאים במרחק לא רחוק מהבית האחד אבל גם לא קרוב מדי.

לפחות שבעה עצים; לפחות שניים נושאי פרי, לפחות שניים מצלים ולפחות שניים לא נשירים.

וזהו. לא מעניין אותי העתיד המשותף, לא גורל האומה, ולא החזון הציוני. החזון האישי שלי לגבי עתידה של מדינת ישראל כולל רק אותי ואת המעגל הקרוב אלי. כל מי שמחוצה לו הוא בעיניי הישות הציונית, ישות אמורפית ובלתי מזוהה, אשר ספק אם קיימת במציאות. תקראו לי אגואיסט, תקראו לי הישראלי החדש (בתור שם גנאי למי שדואג רק לעצמו), אבל ככה אני רואה ורוצה את עתידה של המדינה שלי. אה, שכחתי משהו, ושרק לא יפריעו לי עם כל המלחמות והריבים הלאומיים והלאומניים האלה שמתרחשים כל הזמן מסביב.

(אם מישהו ראה במקרה את הסרט האחרון של אמיר קוסטוריצה, החיים הם נס, אז אני כמו הגיבור ההוא, האחראי על הרכבות. מעדיף להתכחש למלחמה הממשמשת ובאה, וגם כשהפגזים ינחתו לי על הראש אני אמשיך לשחק שחמט בכלים שמודבקים ללוח עם ריבת תות שדה, כדי שלא יפלו לרצפה מההדף של ההפגזות. אין מלחמה ששווה הפסקה של משחק הגון).