אני: לונג טיים נו סי, בלוג שלי.

בלוג: טוב שנזכרת, שורות הקוראים התדלדלו בינתיים כמו חייליו של נפוליון בשלג הרוסי.

אני: אבל בניגוד להם, אין כאן התנוונות, אלא יותר התרעננות מצידי, במישורים חוץ-בלוגיסטיים.

בלוג: את מי מעניין העולם החיצוני שלך, כמאמר המשורר, החיים זה כאן.

טוב, על הפררוגטיבות היותר חשובות של הבלוגר נמנית הזכות להשתיק את הבלוג באחת.

אז הנה.

ועכשיו, לשם שינוי, קצת אליי ועליי.

הרבה-הרבה-הרבה טבע היה לי בשנה האחרונה.

ישראל, פנמה, ישראל, יוון, ישראל.

הרבה מדבר יהודה בחורף, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.

בעצם, כמעט כל טיול מעשרות הטיולים האלה של השנה החולפת עומד בפני עצמו.

אני מחייך בסיפוק, ומצחקק לעצמי מתוך הנאה ילדותית-מפגרת, רק למחשבה עליהם.

ועכשיו ירדן.

חזרנו לפני כמה ימים מטיול ראשון מתוך מה שאני משער שיהיה סדרת טיולים רב-עונתית, אולי גם רב-שנתית, והיה מדהים.

אפילו מפה, מתל אביב המהוהה שלי, אני מריח את הטבע היפה הזה.  

אני מקווה שנתראה בקרוב בשמחות מילוליות, ובינתיים הנה קצת ויזואליה, על קצה המזלג, של נחל טיפוסי – הרבה מים באמצע המדבר, כמה מפלים לגלוש עליהם, בלי אנשים, ועם קניונים מרהיבים.