תארו לכם תמונה של רחוב הודי טיפוסי, שזה אומר בערך:
פרות
ועוד יותר הרבה קקי של פרות
גמל או שניים
באפאלו רתום לעגלה
לא מעט כלבים
וחתולים אין בכלל (מעניין באמת למה)
וגם:
המון אנשים שזזים במרץ
לכל הכיוונים
מליון ריקשות אופניים
ויותר ריקשות ממונעות
וכמה מכוניות מסכנות
ואוטובוסים עם מבט של רצח בעיניים
והמון פיח
וגם:
עשרה ילדים שמקבצים נדבות
ועוד כמה אנשים ששוכבים בסחי שעל הרצפה
וכמה שסתם עומדים
או עומדים סתם ויורקים ליחה צבעונית
או שיורקים מהריקשה
או מהחלון של האוטובוס
ובאמצע:
ערימות זבל
ושלוליות של גשם
עם בוץ
עם גושים במצב צבירה נוזלי שבעברם היו כנראה משהו חום, מוצק יותר ומסריח פחות
עם שאריות של יריקות
עם נוזלים לא מזוהים
וריח של פיפי גם
כמובן
ואז פתאום:
מקדש צבעוני מעוטר בציורים של אלים
שנראה שונה מהכל
בניגוד טוטאלי לכל מה שמסביב
ומזכיר לך שלכל הלכלוך הזה שמסביב יש קסם משלו
ואז פתאום:
צריכים להוריד נעליים, כי להיכנס למקדש לא יחפים אי אפשר
ואז תארו לכם תמונה של רחוב הודי טיפוסי
ובאמצע שמונה כפות רגליים מערביות יחפות
ארבע גדולות וארבע קטנות
בין כל האנשים
והחיות
והשלוליות
וההפרשות
מבוססות להן את דרכן לתוך המקדש והחוצה ממנו
ואז בסוף תמיד נותרת השאלה,
עם מה לעזאזל מנגבים את הרגליים הרטובות והמושחרות
לפני ששוב פעם גורבים עליהן גרביים ותוחבים אותן לתוך הנעל?
אז אחרי כמה שבועות בהודו, עצתי לכם היא, אל תשאלו לפשר התשובה
פשוט אל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
