א. הקדמה

בעקבות כמה אירועים או ביטויים שנתקלתי בהם לאחרונה (אליהם אני אתייחס בחלק השני), אני מרגיש צורך להגיד משהו על אורך ועומק של פוסטים, ועל עוד כמה דברים שנגזרים מהם, אבל כהרגלי אין לי עמדה מגובשת, ובטח שלא חד-משמעית, בעניין. וכשזה המצב, האמירות שלי מתארכות יתר על המידה. אז כדי שלא ייווצר אבסורד בכך שפוסט שדן בסוגיית אורכם של פוסטים יהיה פוסט מתארך בעצמו, אני מחלק את הפוסט הזה לשני חלקים, כאשר בחלק השני אני אציג את העובדות והטיעונים בצורה ברורה, ובחלק הראשון אני אסתפק בסיפור מעשייה אווילית שיש לה קשר כלשהו (ואל תזקפו את זה לגנותי אם הקשר לא הדוק) לעניין.

ב. מעשה שהיה כך היה

בארץ רחוקה ווירטואלית התגוררו שני ידידים, אשר היכרותם החלה עוד מהגנון של שרה ולכן החשיבו את עצמם כחברים קרובים, למרות שמכנה משותף של ממש לא היה ביניהם, מלבד אהבתם לדסקס עד זרא עניינים שוליים בטלפון. על מנת שלא לחשוף את זהותם הבדויה, נכנה אותם כאן יובל בעל הבלוג המקובל, ויותם בעל הבלוג המיותם.

יובל היה טורח לעדכן את בלוגו כמעט מדי יום, מפריח פוסט אחר פוסט, כל אחד קליל ומרנין ממשנהו, רובם בני שורות ספורות ובסופם בדיחה, אנקדוטה או שאלה קורצת לקוראים. יובל וקוראיו סברו כי מדובר בעסקה משתלמת במיוחד. יובל, שמוחו שפע מאז ומתמיד רעיונות חביבים, היה זקוק למאמץ קל בן דקות לא ארוכות על מנת לייצר פוסט אוורירי ומושך עין כהלכה, ולעיתים היה עליו לפרסם כמה מאלה ביום אחד, רק על מנת שלא לאבד רעיונות שווים, ובתמורה קיבל יובל מנה גדושה במיוחד של תגובות משעשעות ותשומת לב מלוא החופן. קוראיו של יובל נהנו מטקסטים חביבים שלא דרשו מהם קריאה מאומצת או השקעת זמן ומחשבה מיותרים, ואשר השרו על פניהם חיוך גם במהלך יום טרוד במשרד, והנושאים הצבעוניים היוו להם כר טוב למתן תגובות רבות שנענו בשנינות אופיינית על ידי יובל, לשמחת כולם.

יותם, עוד מיומו הראשון של הבלוג שפתח, סבר כי כל פוסט שבא בגדר בלוגו ראוי להיות בעל ערך, בבחינת פוסט שיש להתגאות בו. יותם לא המעיט מערכם של פוסטים קלילים דוגמת אלה של חברו, ואף היה קורא ומגיב קבוע של יובל, אבל מעצור פנימי מנע ממנו מלפרסם פוסטים דומים בבלוג שלו עצמו. כשניסה להסביר לעצמו את פשר המחסום, היה משיב כי הוא אוהב לחשוב על הפוסטים היוצאים תחת ידיו ככאלו אשר ייוותרו ברי ערך גם במבט של מספר חודשים או שנים לאחור, ועל הפוסטים הקלילים של יובל קשה היה לו להגיד דברים דומים. בכמה הזדמנויות יצא לו לעיין בפוסט שיובל פרסם לפני תקופה לא קצרה, ואותו פוסט שנראה לו משעשע בעיתו, לא נחווה על ידו בצורה דומה בקריאה חוזרת. תחת הנחייה עצמית זו ניפק יותם פוסטים הגותיים, חלקם דמויי מאמר גם מבחינת אורך וצורה, או פוסטים אחרים שיותם החשיב כבעלי ערך ספרותי-יצירתי, או ערך תרבותי אחר כלשהו. כצפוי, קהל קוראיו של יותם היה מצומצם עד אפסי, וגם אלו שדבקו ביצירותיו לא תמיד טרחו לעיין בהן בדקדוק, ואף אם עשו כן, לרוב תגובותיהם לא היו כאלה אשר היה בכוחן לשאת על כתפיהן את היצירה לגבהים חדשים.

מדי שבוע היו יובל ויותם מקדישים את אחת משיחותיהם הטלפוניות לעולם הבלוגים. השיחות כללו עדכוני רכילות שונים, אך לעולם הסתיימו בויכוחים נוקבים על מהות הבלוג, אשר הביאו לבסוף לטריקת אפרכסת על ידי אחד מהם. הויכוחים היו תמיד אותם ויכוחים, והתשובות, התמיהות וההערות האירונית היו זהות, אבל כל זה לא הפחית מלהט הויכוח, שכן בין השניים התגלעו פערי עמדות שלא היו ניתנים ליישוב. יובל גם הוא לא המעיט בערכם של הפוסטים של יותם, למרות שלעיתים, על אף רצונו הטוב, הוא התקשה לקרוא אותם עד תומם בשל אורכם או הטרחנות שאפיינה אותם, אך יובל סבר כי על יותם לעשות מאמצים על מנת לרצות את קוראיו, אפילו אם הדבר יבוא על חשבון הקוהרנטיות או הרצף הדיבורי-סיפורי של הפוסט. יותם, מצידו, הצהיר כי הכתיבה עצמה היא בעיניו הדבר האמיתי, וכל השאר טפל לה, לרבות כל הקורא בה, ולכן הוא אינו מוכן להתפשר על כתיבתו, כפי שהוא מוצא לנכון להביע את עצמו במסגרתה, גם לא במחיר של אלמוניות-וירטואלית גמורה.

בשלב זה היה יובל נוהג לשלוף את האס הקבוע שלו. אם באמת כל כך לא חשוב לך מי קורא אותך ומי לא, למה שלא תכתוב למגירה ודי?! אדם שבוחר לפרסם את כתביו במסגרת בלוג ואינו שומר אותם לעצמו, מעיד על עצמו שהוא מעוניין שיקראו את הדברים שהוא כותב, ואם כך הדבר, הוא לא יכול להתכחש לצרכים של ציבור הקוראים שלו (הקיים או הפוטנציאלי). לעומתו, יותם היה מתבצר בעמדותיו וממשיך לטעון שהיצירה חשובה יותר מהקוראים אותה, ואת הכשל שבפרסום פוסטים שאינם תואמים את המדיה הבלוגית ואינם נוחים לקריאת פוקדי הבלוגים הממוצעים, הוא תירץ בכך שאכן הוא מעוניין בכך שיקראו את מה שיש לו להביע, אך רמת העניין שלו בקוראיו, על אף שהיא קיימת, היא משנית בלבד. בשלב זה לערך היתה מגיעה טריקת האפרכסת הקבועה, מצד אחד מהשניים, לאחר שחברו חזר על טיעוניו בפעם החמישית או השישית באותה השיחה.

ביום הולדתו של יותם גרר אותו יובל אחריו אל רב מקובל שהתגורר בדרום הארץ, על מנת שזה יכריע בוויכוח שנפל ביניהם. יובל טען כי נמאסה עליו טריקת הטלפונים וכי אין כמו הכרעה אקראית ולא נחשבת בעניינים שאין בהם כל חשיבות מעשית. המקובל הקשיש הקשיב לשניים ברוב קשב ובסבלנות יתרה, על אף שלא היה לו כל מושג מה הם בלוג, פוסט או דמות בדויה, ומשסיימו השניים לטעון כל אחד את טיעוניו באריכות, הביט הרב בתקרה במבט מזוגג במשך דקות ארוכות עד שיותם חשש כי הוא נרדם כשעיניו פתוחות, ואז לפתע הישיר אליהם הרב את עיניו ויידע אותם בדבר החלטתו.

מעשה שהיה כך היה, פתח הרב את דבריו. בכפר קטן במרחק לא גדול מהעיר צנעא גרו שני אחים צדיקים, עזרא ונחמיה. שניהם היו בעלי משפחות ועסקו ברעיית עדרי צאן, והקפידו לשמור על מצוות האל, בקטנות כבגדולות. כל אחד מהם התגאה עד מאוד בעדר העיזים שלו, שיודעי דבר ידעו לספר כי הן מן המשובחות שבכל תימן. משאת ליבו של עזרא היתה להגדיל את צאן מרעייתו, על ידי כך שיפרסם את טיב העיזים שלו ברבים, ימכור במחיר הולם כמה שיותר מהן, ובכספים שיקבל יוכל לרכוש עיזים נוספות, וכן הלאה, עד שעדרו יגדל להיות הגדול והמפורסם ביותר בכל אזור צנעא. נחמיה לעומתו התמקד בהשבחת העיזים שגידל, וסרב לרכוש עיזים נוספות על מנת שלא יפגמו בתהליך ההשבחה שבו הוא התמחה. נחמיה סבר כי די לו בעדר מצומצם יחסית, אשר את פרטיו הוא יוכל למכור במחיר הגבוה ביותר לכאלו היודעים להעריך איכות ולשלם בעבורה.

המקובל בדק את ערנותם של אורחיו, שניכר היה עליהם שאין להם כל הבנה בענייני רעיית צאן, והמשיך בסיפורו. באחד הימים יצאה תקנה חדשה אשר אפשרה לרועי צאן לקבל בעלות אל אדמות המרעה שלהם, שעד אז נחשבו לרכוש המדינה, במחיר נמוך ביותר. אלא שהשטח המקסימאלי שנקבע לכל רועה יחד עם התנאים הטופוגרפיים של סביבת הכפר, הביאו לכך שכדי שיהיו בעליו של שטח אפקטיבי, היו האחים חייבים לרכוש יחדיו את אדמות המרעה ולשכן על גבן את שני העדרים, ולמעשה להפוך לשותפים לכל דבר ועניין. האחים שמחו עד מאוד על ההזדמנות שנקרתה בפניהם להיות בעלים של קרקע, ולהתקרב זה אל זה, אך משהחלו לסכם את פרטי השותפות, גילו כי מצויה ביניהם מחלוקת עקרונית. עזרא סבר כי עליהם לאחד את שני העדרים ולפעול בהתאם לתכנית העסקית שהוא הגה, ואף העז לחלום על כך שצירוף העדרים יביא לכך שעדרם המשותף יהיה עצום ושמו יינשא בפי כל ברחבי תימן כולה. נחמיה הסכים עם עזרא כי מכירה המונית של עדר גדול אשר טיב עיזיו הינו הרבה למעלה מהממוצע תביא למיקסום של הרווחים האפשריים, אך הוא התקשה להסכים להצעת אחיו, שכן המטרה העיקרית בעיניו, מעבר לדאגה לרווחת משפחתו אשר היה מובטחת בין כה וכה, היתה לקבע את שמו של העדר שלו כעדר האיכותי ביותר ברחבי תימן.

בלית ברירה הם עשו כמוכם ופנו אל רב חכם אשר יכריע בעבורם מה לעשות, נאנח הרב אנחה שניכר בה נטלה הכבד של האחריות הפסיקתית. לצורך כך הם רכבו על גבי גמלים שלושה ימים רצופים, והגיעו אל אוהל בלב המדבר בו התגורר אחד החכמים הידועים והצנועים במזרח התיכון כולו. החכם שמע את מה שהיה להם לומר, ואז הודיע להם שסבו סיפר לו פעם על מקרה דומה שהובא לפניו, בו היו מעורבות שאלות של איכות מול כמות, ויותר מזה, גם שאלות של זכות קיום ללא פרסום, ומייד מיהר לפסוק את פסיקתו בהסתמך על דבריי סבו. השניים שמעו את דבריו ויצאו מהאוהל בלא אומר, והחלו במסעם המפרך חזרה הביתה. מקץ שלושה ימים הם הגיעו לבתיהם, שם הם גילו כי להקת שועלי מדבר שלוותה בסופת חול אימתנית, כילו יחדיו את שני העדרים לחלוטין. למראה האסון הנורא החליטו השניים לפתוח יחד עסק שאינו תלוי באיתני הטבע, ובמקביל סרבו לגלות לנפש חייה מה היתה פסיקתו של החכם.

אתם רואים? אמר המקובל, הסוגיה סוגיה נכבדה היא, ועזר כנגדי בפסיקתי אין לי, ולכן אני נאלץ לחשוב על הדברים עד למחר בשעות הבוקר, ובינתיים אבקשכם להשליש תרומה של ח"י אלפי שקלים לאשתי שתחייה, שמחכה לכם בחדר השני. אם תרצו קבלה, היא תוכל לתת לכם. יובל ויותם יצאו מחדרו של המקובל, דילגו באלגנטיות על פני חדרה של רעייתו, ויצאו מבית הרב מתוך מטרה שלא לשוב לשם יותר. אז מה נעשה עכשיו? שאל יותם את יובל, וזה השיב לו כי במציאות הכלכלית של שנינו כבר עדיף להמשיך ולהתווכח מדי שבוע, ובינתיים בוא נחגוג בחלק מכסף שחסכנו את היומולדת שלך.

[ לחלק השני ]