ג. מצב קיים

לפני כמה ימים סיפרתי פה, בחלק הראשון של הבלוג הזה, מעשיה. היא צצה לי בראש כיוון שיום לפני כן הגבתי אצל הדיאבלוגים להפניה של ג'ון לאתר של כרמל, שעושה שימוש בבלוג שלה לצורך עבודת דוקטורט שהיא מכינה על הישראבלוג. כרמל הגיבה לי בחזרה, ובמהלך הדברים עלתה השאלה האם במסגרת הבלוג שלה אפשר ללבן לעומק וברצינות את הסוגיות שעבודת הדוקטורט שלה עומדת לעסוק בהן - להזכירכם, דוקטורט על עולם הבלוגים עצמו. 

במסגרת הדברים שכרמל אמרה, היא טענה (בתרגום חופשי שלי) שלא ניתן לדון באופן מעמיק בסוגיות מהותיות במסגרת הבלוג שלה בגלל אופיין של התגובות לפוסטים, והנה ציטוט של אחרית הדברים:

"אני לא מאמינה ביכולת להעמיק כשיש מספר תווים מוגבל לכל תגובה. יש גם משהו שטחי במיידיות ובפורמט ואני מזהה שאנשים מאבדים עניין מהר. זה לא רציני להפוך את הבלוג למוקד המחקר."

ולדעתי העמדה שלה, שהיא למעשה עמדה של חצי-משקיפה-מהצד, משקפת עמדה של רבים אחרים.

הדברים של כרמל כוונו לתגובות שניתנות לפוסטים, אבל עמדות דומות לא מעטות שמעתי גם ביחס לפוסטים עצמם. למשל, לפני כמה ימים כתבה לי דרלינג:

"ראית איך אני מגיבה מיד כשהפוסט הוא באורך נורמלי!!! אם אני צריכה להביא כסא מרופד (בגלל הטחורים) ולהקדיש לזה שעה - קשה לי. מה שנבלע בנשימה - מקבל התייחסות מיידית".

וגם דרלינג, למיטב ידיעתי, ממש לא בודדה במערכה.

אני עוד זוכר שסבסטיאן העיר לי בתחילת ההיכרות בינינו, שעליי לחלק את הפוסטים שלי למנות מדודות, כדי שהקוראים יוכלו לעכל אותם, בגלל שחלקם נוטים להיות ארוכים מדי (אנדרסטייטמנט, כמובן). ואכן, בפוסט שסבסטיאן כתב לא מזמן על מאפייני הכתיבה בבלוג, הוא ציין - בצדק - כאחד המאפיינים:

"קטעים קצרים - הקריאה באינטרנט בכלל, ובבלוגים בפרט, היא קצרת סבלנות. אין בה את הסבלנות של קריאה מתוך ספר, על כורסא, מיטה או בגורן. בהתאם לכך, הבלוגים יוצרים תרבות של קטעים קצרים, לפעמים עד כדי שורות ספורות."

הייתי יכול להביא עוד דוגמאות שנתקלתי בהן בעבר הקרוב, או הקרוב מאוד, ביחס לאי היכולת לטפל באריכות או לעומק בנושאים במסגרת בלוגים, אבל נדמה לי שלא צריך. העובדות, או יותר נכון העמדות האלה, די ידועות לכולם.

כמובן שלא כל פוסט ארוך הוא פוסט מעמיק. פוסט יכול לספר על ארוחת צהריים משמימה באריכות יתרה. אלא שרוב הנושאים שמחייבים דיון מעמיק גם דורשים הצגה מתאימה וניתוח עקבי ולכן רק סביר שפוסט שיעסוק בהם יתארך וישתבלל עד שקריאתו תהפוך למשימה לא קלילה. לכן, ההתייחסויות שהבאתי למעלה ביחס לאורך ולחוסר הסבלנות של הקורא הממוצע, מצביעות על זה שלכאורה הבלוגים אינם קרקע גידול או מצע נוח לעריכת דיונים מקיפים, בין במסגרת הפוסטים עצמם ובין במסגרת התגובות להם.

ועל בסיס המסקנה הזו אפשר להגיע למסקנה "חמורה" עוד יותר. ישנם כאלה שמחזיקים בדעה שיצירה שאינה נחשפת לקהל, לאו יצירה היא, או במילים אחרות - אין לה זכות קיום, כיצירה. כך, למשל, ב"ספר האשליות" של פול אוסטר הוא מזכיר אדם שנדר שלא לעשות יותר סרטים, ואז מצא דרך להתגבר על נדרו, ותוך כדי הדברים הוא מתייחס ליצירה שאין לה קהל כאל לא-יצירה:

"...ואז הוא עשה הסכם עם השטן. אם נופל עץ ביער ואף אחד לא שומע את הנפילה, האם הקול נשמע או לא? הקטור הספיק לקרוא עד אז הרבה ספרים והכיר את כל התחבולות והטיעונים של הפילוסופים. אם עושה מישהו סרט ואף אחד לא רואה אותו, האם הסרט קיים או לא? כך הוא הצדיק את מה שעשה. הוא החליט לעשות סרטים שלעולם לא יוצגו לקהל, לעשות סרטים רק לשם הנאת העשייה." - כלומר, סרטים שאינם נחשבים כלל לסרטים, כך לפי פול אוסטר.

וכמוהו גם נוריקו, שבתגובות לחלק הראשון של הפוסט הזה גרסה בצורה דומה:

"כל יצירה, לאו דווקא אינטראקטיבית בטכנולוגיותה, מתקיימת במפגש שבין היוצר לצופה. בתקשורת. אני לא רואה משמעות ביצירה למגירה (היא משולה להרהור שרותים בעיניי), ביצירה לא מובנת או ביצירה שהצופה לא יטרח להקדיש לה תשומת לב... לכתוב ולקרוא לעצמך זה כמו לאונן. זה פורק משהו, מהנה משהו, אבל אין בזה יצירה. המגע של גוף אחר הוא שמחולל את הקסם."

אלא שנוריקו מסייגת במעט את דבריה: "אבל דין צופה בודד כדין מאה (מול מאה צופים יש למעשה מאה יצירות שונות)."

קשה לי קצת להצטרף לדברים של נוריקו, שכן אם די בקורא בודד אזי הכותב יכול לשמש כאותו קורא בעצמו, כשהוא מעיין במה שכתב ולעיתים אף מגלה בו פנים חדשות שלא מצא בו קודם לכן. אבל בכל מקרה, מסתבר שקיימת גם עמדה לפיה בלוג הגותי, לא רק שאינו יכול להיות פופולארי מעצם טיבו, אלא שבהיותו בלוג מיותם, הוא גם חסר הצדק לקיומו.  

ד. הערת ביניים: אורך זה דבר יחסי

מהניסיון המסוים שצברתי פה, אנשים נוטים לייחס בהמוניהם אורך מופלג לפוסט, שאילו היה נקרא על גבי דף נייר היה נחשב לחיבור קצר. אנשים שגומעים ספר בן מאה עמודים בשקיקה בלילה ארוך אחד, מתקשים לקרוא פוסט בן 2,000 מילים שיכול להוות לא יותר מפרק קצרצר באותו הספר. ואני, שפוסטים בודדים שלי מגיעים לאורך של 4,000 מילים (פרק בינוני בספר), ושסיפורים קצרים שמתוך התחשבות חילקתי אותם לפרקים יכולים להגיע לכדי 14,000 מילים (שווה ערך לעשרים עמודי ספר, לא יותר, להערכתי), אני צריך להגיד תודה בכלל שמישהו מוכן לקרוא את מה שאני כותב כאן.

ובכן, לדעתי יש בעיה עם המדיום הממוחשב. היו אנשים שהתקשו לקרוא במחשב את אותו סיפור בהמשכים שהזכרתי קודם, ושציינו בתגובות שהם הדפיסו אותו על נייר ואז קראו את כולו בבת אחת על גבי נייר, ללא כל בעיה. לכן, בניגוד לסבסטיאן, אני לא בטוח שמדובר רק בהרגל של קריאה, אלא גם, ואולי בעיקר, בפגם טכני במדיום עצמו שמשליך (לטעמי, באופן לא רצוי) על עולם הבלוגים. אולי הגיע הזמן למצוא דרך כלשהי להפוך את הקריאה במחשב לנוחה כמו הקריאה מן הדף, ולכזו שלא תעייף את הקורא לאחר מספר פסקאות, ואולי אז עולם הבלוגים ייראה (קצת) אחרת.

כך או כך, אני רושם לעצמי לזכור לאורך הדיון בסוגיות האורך והעומק, שאם אגיע למסקנות לא מחמיאות באשר ליכולת הקוראים להתמודד עם חומר שאינו קריא במובן הקליל של המילה, הרי שחלק מהאשמה מוטל בוודאי על כתפי הפרזנטציה הויזואלית הממוחשבת, שאינה נוחה לקריאה כמו ספר או עיתון.

ה. המסקנה הלכאורית והשאלות שהיא מעוררות

כמו שרמזתי למעלה, נראה שהמסקנה המתבקשת היא שפוסטים קצרצרים, כמו גם קריאה חסרת סבלנות, אכן לא מאפשרים דיון ממצה בסוגיות שדורשות יותר מתגובה סתמית, והדברים שכרמל אמרה על התגובות לפוסטים יפים גם לפוסטים עצמם. ומזה מתבקשת לכאורה המסקנה שבבלוג, מעצם היותו בלוג, לא ניתן לדון (לעומק) בסוגיות שברומו של עולם המחייבות דיון מורכב, אפילו לא בסוגיות שהבלוג נראה לכאורה (לפחות בעיניי) כאכסניה הטבעית לדיון בהם, כמו נושא עבודת הדוקטורט של כרמל - הישראבלוג עצמו.

הקביעה הזו, הגם שהיא סבירה והגיונית כשלעצמה, לפחות לכאורה, מעוררת אצלי כמה שאלות:

1. האם באמת לא ניתן לנתח לעומק דברים מהותיים במסגרת פוסט (או סדרת פוסטים), או במסגרת תגובות (לפוסט או לתגובות), כפי שעולה לכאורה מהדברים שציטטתי למעלה ?

2. בהנחה שלא ניתן לנתח נושאים מורכבים בפוסט או בתגובות לו, או אפילו אם הדבר ניתן לביצוע אך המחיר ההכרחי יהיה הפיכת הבלוג ממכשיר להחלפת דעות ל-one man show, נטול מבקרים או מגיבים - אזי האם יש זכות קיום לבלוג הגותי, ארכני וטרחני שאינו פופולארי בעליל, או שהוא משול ל"הרהור שירותים" בלבד?

3.א. אם התשובה על שאלה מס' 2 חיובית (יש זכות קיום) - עדיין, האם עדיפים 2 קוראים מעמיקים על מאות קוראים שטחיים (ותסלחו לי ההקצנה, אבל היא מתבקשת לצורך ההבהרה), או שזה בכלל עניין של העדפה אישית?

3.ב. ואם התשובה שלילית (אין זכות קיום) - האם המדיה המוגבלת הזו שהופכת בלוג הגותי לחסר כל ערך ממלאת את התפקיד שלה כהלכה, או שהבלוגספירה כלל לא אמורה לטפל בכאלה מצבים (שוליים)?

האמת שהתכוונתי לענות על השאלות האלה בעצמי קודם כל, ורק אז לתת לאחרים להגיב עליהן, אבל אני מתקשה למצוא תשובות מושכלות או חד-משמעיות, וגם מה שכתבתי עד עכשיו על הנושא (ושמור כרגע במגירה) נראה בעצמו ארוך וטרחני מדי (והיה לי ברור שיצורים אמיגויים מסוימים יכתבו לי "מ.ש.ל" בתור תגובה, אם הוא יפורסם ככה באריכותו), אז החלטתי בניגוד להרגלי לזרוק קודם כל את השאלות כבלון ניסוי, ורק אחר כך, בפוסט נפרד (חלק שלישי, אלא מה), לנסות לגבש מסקנות, אולי גם על בסיס אמירות שייאמרו בתגובות.