לראות את עצמי מת זה כמעט כמו לראות את עצמי מת.

אם זה היה אפשרי אולי הייתי עורך השוואה יום אחד.

כשנולדתי, אבא שלי נזכר שכשהוא נולד נטעו על שמו עץ ביער בן שמן. באיזושהי מגירה באיזשהו בית, או במזבלה העירונית, יש לו עד היום תעודה של הקרן הקיימת לישראל שבה זה כתוב. עם ציור של עץ ברוש ורגבים סביבו. הוכחה שאי אפשר לתהות אחריה. אבל איפה אותו עץ אף אחד לא ידע. אפילו לא שכח, פשוט לא ידע. אולי בכוונה תחילה סוציאליסטית, ואולי סתם מתוך עצלות, אף אחד אף פעם לא טרח להודיע להורים שלו איזה עץ ניטע ואיפה בדיוק.

פעם אחת בטיול ביער בן שמן אני זוכר את אבא שלי הולך ומסתובב והולך ומסתובב, ככה בצורה מעגלית שברור שאין בה תכלית מיוחדת. שאלתי אותו למה והוא ענה שעץ שלא יודעים איפה הוא נמצא הופך להיות משהו חסר חשיבות, אפילו פחות מזיכרון. הייתי בן שש אז שאלתי שוב למה והוא התיישב מתחת לעץ גדול אחד וסיפר לי את הסיפור כולו. שאלתי אותו אם יכול להיות שזה העץ הזה שהוא יושב מתחתיו (אני המשכתי לעמוד) והוא שאל למה, אבל כבר בגיל שש ידעתי שיש שאלות שרק לילד בן שש מותר לשאול אז לא עניתי. מאז הרבה פעמים כשראיתי את אבא שלי מביט ללא פוקוס בעץ גבוה (תמיד זה גבוה) חשבתי לעצמי אם הוא חושב על אותו עץ ואם הוא מקנא בי כי לי יש אחד משל עצמי, עם מקום והכל.

כשנולדתי נטעו על שמי עץ ביער שנמצא בשפלה, בין ירושלים לתל אביב. עד היום אני לא יודע את השם שלו, אבל איפה נטעו את העץ אני יודע טוב מאוד. יש לי באלבום מיוחד לפחות 30 תמונות שונות שלו, חלק לבד, חלק איתי, וחלק עם אחרים. גם של הילדים שלי. אבא שלי התעקש לדעת איפה נמצא העץ כדי שהמקרה שקרה לו לא יחזור בשנית, ומאז היינו באים לבקר אותו בערך פעם בשנה, לראות מה שלומו ואיך הוא התפתח. אבא שלי אהב לצלם אותנו יחד, וככה להשוות איך אני גדלתי ואיך העץ גדל לעומתי. כמובן שהתחרות לא היתה שוות כוחות, והעץ השיג אותי די בקלות. לפחות בעשרים ומשהו השנים הראשונות.

זה היה עץ אורן, עם מחטים ואצטרובלים. והוא נראה כמו כל עץ אורן אחר חוץ מזה שהוא היה שלי. טוב, לא ממש שלי, אבל היו לי עליו זכויות. בפעם הראשונה שהרשו לי לטפס עליו, זה היה כששנינו התחזקנו מספיק, אני כדי להתלות על הידיים והוא כדי להיות מסוגל לשאת אותי על הענפים הוותיקים שלו. טיפסתי עליו גבוה כמה שיכולתי ושהיה לי מותר וצעקתי למטה שזה כמו להיות תלוי על עצמי. מאז קראנו לעץ עצמי, מין בדיחה פרטית שכזו. אני מניח שלעצים סנטימנטאליים צריך להיות שם, וגם אם לא, זה היה נחמד. וזה גם מראה לכם מה חשבתי על העץ ועל הקשר בינינו, ככה שאם אני אומר שהוא היה שלי, אני לא מתכוון להטעות.

כשגדלתי המשכתי לבקר את עצמי. אבא שלי היה צוחק עלי שבשבילי זה כמו מסע שורשים, אבל ראיתי עליו שהוא גאה ביוזמה שלו, שאני בעצם הממשיך שלה, אז נמנעתי מלדבר איתו על הקשר שבין קנאה לציניות. פעם אחת הגעתי לחורשה שלא היתה יותר. כבר מרחוק ראיתי את הצהוב שהחליף את הירוק שהיה טבוע בזיכרון שלי, וממקום החנייה היה לי ברור שעצמי נכרת, יחד עם עוד כמה וכמה עצים בני גילו. הלכתי לכיוון עצמי בצעדים איטיים, וכשהגעתי אליו נעמדתי מעל גזע נמוך ושסוע שנכרת במסור חשמלי וביד גסה. טיפות ענבריות שהתקשו זה מכבר זלגו מכמה מקומות על פני הגזע. הושטתי יד ונגעתי בו. ליטפתי את המרקם המחוספס של עצמי ומיששתי את הליבה היבשה שלו. ואז הסתובבתי וחזרתי הביתה בלי להביט בו יותר.

בבית שלפתי את הספר 'העץ הנדיב' מפאתי ארון הספרים. תמיד אהבתי אותו וסלדתי ממנו. הספר היה כל כך עצוב והעץ הנדיב היה כל כך אנושי, ככה שהוא יכול היה להפוך בקלות לספר הילדים האהוב עלי, אבל המסר הזה של הניצול האולטימטיבי שיש בו, תמיד הפריע לי נורא. בגלל זה אף פעם לא הקראתי אותו לילדים שלי. דפדפתי בספר והתמקדתי בסוף, בקטע שבו הגיבור הזקן מתיישב על גזע העץ כדי לנוח, אחרי ששאב ממנו כל טיפת חיות וניצל אותו עד תום. גם עצמי היה כרות עכשיו, למרות שבניגוד לעץ הנדיב זה לא היה באשמתי, אבל ברגעי עצב שכאלה אתה לא מחפש את ההבדלים, אפילו לא המהותיים שביניהם, אלא רק את ההזדהות.

אחרי שבוע של הסתגרות בתוך עצמי הרמתי טלפון למחלקת היערות של מחוז המרכז במטרה לברר למה עצמי וחבריו נכרתו. פקידה מנומסת, בעלת טון יבשושי שהזכיר לי את הליבה של עצמי, חזרה אליי אחרי מספר בירורים שערכה, והסבירה לי שמחלה מדבקת החלה להתפשט ביער, ולא היתה ברירה אלא לכרות את העצים הנגועים כדי שלא יפיצו את המחלה אל אחיהם הבריאים. לא היתה תרופה - שאלתי, לא - היא ענתה. נגד נימוק כזה לא יכולתי לעשות כלום. הייתי קצת מיואש. אפילו לא יכולתי להאשים אף אחד. אני יכול לקחת את מה שנשאר ממנו - שאלתי, אני מניחה שכן - היא ענתה - במילא מתישהו יעקרו אותם עם בולדוזר כדי לפנות מקום לחדשים.

לקחתי את הבן הגדול שלי, שני אתי חפירה, שני מסורים עם שיניים גדולות וחבל, והעמסנו את עצמנו על טנדר פיק-אפ פתוח. הבן התעקש לנסוע מאחורה, אבל הרשיתי לו רק אחרי שירדנו מהכביש הראשי. הגענו מוקדם בבוקר, והתחלנו להשקות את האדמה כדי להקל על החפירה. אחרי שנוצרה שלולית גדולה מסביב לעצמי, לקחנו את האתים והתחלנו לחפור סביב השורשים של עצמי. תמיד דמיינתי שעצמי יאריך חיים יותר ממני, הרי מבחינה סטטיסטית זה אמור להיות ככה, ככה שהחפירה סביב שורשיו המעוקלים והיבשים היתה מוזרה ובמידה מסוימת גם כואבת. הייתי אומר שזה מזכיר קצת אב שחופר קבר לילדו שמת לפניו ובטרם עת, אבל אני אמנע מזה כי בטח יפרשו את זה לא נכון.

מתישהו באמצע היום נכנענו. החום היה כבד וההתקדמות שלנו לא היתה משביעת רצון. שנינו הזענו והשרירים שלנו כאבו מהחפירה, חשפנו רק חלק קטן מהשורשים, ואף אחד מהם לא התגלה לכל אורכו. אז החלטנו לעבור לניסור השורשים בחלק התחתון שלהם. אני ניסיתי לנסר את אחד מהם, אבל לא יכולתי לעמוד במשימה. כל פעם שהמסור נגע בשורש של עצמי, הרגשתי כאילו אני חותך את עצמי ולא רק את עצמי. בסוף הבן שלי נאלץ להשלים את העבודה בעצמו, כשאני יושב על האדמה ומביט בו במבט אטום של השלמה. בדרך חזרה הרשיתי לו לשבת במאחורה של הפיק-אפ כל הדרך הביתה.

מאז אותו יום הוקצה לגדם של עצמי מקום של כבוד באמצע סלון המגורים שלנו. בהתחלה הוא ישב שם ללא מעש, כשכל אחד מחברי המשפחה או האורחים עוקף אותו בזהירות מהולה בכבוד, אבל לאחר כמה זמן התחילו הילדים לשחק איתו, ואחרי זמן לא ארוך הוא התחיל לשמש בתור שולחן אוכל סלוני, וכוסות וקטעי עיתונים היו מונחים עליו תדיר. אני עצמי לא מצאתי מקום להתרעם על המהלך הטבעי הזה, מה גם שהייתי רגיל לשמש בעצמי בתור שולחן סלוני נייד לילדים שלי, והרי הבדל גדול ביני לבין עצמי אין, חוץ מזה שהוא מת ואני עדיין לא.

שלשום בבוקר, אחרי שכולם יצאו מהבית, העמסתי את עצמי על הפיק-אפ, והשלכתי את עצמי לערימה גדולה של עצים שנערמה לקראת ל"ג בעומר באחד המגרשים בשכונה. וזה לא היה בגלל שעצמי תפס מקום גדול מדי בסלון, שגם ככה לא היה משופע במרחב פנוי, אלא שפשוט הבנתי שהגיע הזמן לעבור הלאה. החיים ממשיכים, כמו שנהוג לומר. אז מה אם עצמי מת? אני הרי לא. שקלתי לפנות לו מקום בגינה הגדולה של אבא שלי, אבל זה לא נראה לי מתאים. אני הרי לא הייתי מעוניין להיות בחברתו יום וליל, כבר מזמן עברתי את הגיל, אז למה לעולל את זה לעצמי. וקבורת שריפה נראתה לי הולמת את האופי של עצמי, כמו גם את החומרים שממנו הוא עשוי. ועצמי בטוח היה שמח להביא תועלת במותו, אני הייתי שמח, אז בטח גם הוא.

אבל לא זה מה שרציתי לומר בכלל. היום בבוקר, כשהאוויר מסביב לבית עוד אפוף בעשן המדורות של ליל אמש, נתקפתי בריקנות תהומית. זיהיתי את האינסופיות שלה בקלות, כי במבט פנימה לא מצאתי כלום, גם לא עצב ואפילו לא כאב. סתם חלל שהותיר אחריו עץ אחד שהייתי פוקד פעם בשנה בערך. הלכתי לפסיכולוגית וסיפרתי לה את הסיפור, והיא אמרה שאני משליך מהעץ על עצמי, אז אמרתי לה שזה בדיוק מה שלא הייתי צריך לשמוע, ויצאתי מהקליניקה שלה בלי לענות לה על השאלה למה. הרי ידעתי את זה לבד. אבל מה לי ולסתם עץ שהקשר הממשי היחיד ביני לבינו הוא תעודה מהוהה.  

מהפסיכולוגית הלכתי ישר למדורה הגדולה שעשו הילדים מהשכונה. אתמול בלילה ראיתי אותם סוחבים את עצמי לשם, ורק בשנייה האחרונה בלמתי את עצמי מלעקוב אחריהם ולראות את עצמי נשרף לנגד עיניי. כשהגעתי לשם ראיתי ערימת פחמים, חלקם עדיין מעשנים, ושום זכר לעצמי. אז התיישבתי כמו דביל על החצץ ובהיתי בעשן מתמר למעלה. אחרי כמה שעות הגיע הבן שלי במקרה לשם, וכנראה שהדאגתי אותו כי הוא הזעיק את אמא שלו לבוא ולראות מה לא בסדר איתי. אשתי התנגדה לכל הסגידה הזו לעצמי מהרגע הראשון, אבל מתוך התחשבות היא לא אמרה מילה, ונתנה לי להסתבך לבד עם עצמי.

אשתי לקחה אותי משם ישר חזרה לפסיכולוגית, וזו אבחנה אצלי נוירוזות לא פשוטות שהדאיגו אותה, והביאו אותה למסקנה שכמה ימים של אשפוז במוסד "לצרכי התאוששות" לא יזיקו. אז הנה אני כאן כבר כמה שעות. כותב ומביט על העצים הגבוהים שלמטה בחצר. כבר שנים שלא כתבתי מילה על עצמי, והנה עץ אחד בא ומסדר לי סיפור שלם עליי. ולמטה בחצר יש עץ אחד שנראה לי ממש דומה לעץ שאבא שלי דמיין ברוחו כשחשב על העץ שלו, זה שמקום הולדתו לא נודע. כשהוא יבוא לבקר אותי (הוא בטח יבוא) אני אקח אותו לשם כדי שנבדוק את העניין הזה מקרוב.