Hash ואני, קצוות מנוגדים בכתיבה (האחד מאריך במלל והשנייה מתמצתת לכדי הברות), החלטנו בעקבות הדיון על אורכים ועומקים, לצאת בפוסט מקביל בעל נושא משותף והיקף מוגבל (התנאי האחרון למגינת לבי... לול), שיהיה מעין מודוס-ויונדי בין שני הקצוות של הסקאלה. זו לא תחרות וגם לא מבחן, אלא אקט של קירוב לבבות יצירתי. אז באופן אקראי נבחר הנושא "שלולית ענק", והנה התוצאה שלי. התוצאה של Hash נמצאת בבלוג שלה.

בעיירה שבה גדלתי הייתה שלולית ענק. כל ילדותי היינו סובבים סביבה. בחורף היינו זורקים לתוכה אבנים או משתכשכים במימייה העכורים. בקיץ היינו סתם יושבים ליד המכתש הגדול והמוצל שהיא יצרה, לפעמים מבעירים במרכזו מדורה ונשארים לידה עד עלות השחר.

כשגדלתי ועברתי לעיר הגדולה, העמסתי עליה רומנטיקה. ראיתי אותה בעיניי ילדותי - גדולה מהחיים, זוהרת, מאתגרת, מחברת ומשעשעת. היא סימלה בעיניי את אותם דברים שהיו יפים בעיירה הקטנה והיו חסרים בעיר הגדולה - אינטימיות של ביחד, תמימות, חברות מאובקת שלא קיימת יותר היום.

כשחזרתי לעיירה לאחר הרבה שנים של היעדרות, קפצתי לבקר אותה. היא היתה נטושה (הילדים העדיפו את מרכז הספורט שנפתח בחסות הלוטו), חרֶבה (במהלך הזמן הפסיקו מי השלולית להיקוות בה) וקטנה יותר מאיך שזכרתי אותה (ואולי זה אני שגדל). אחר כך בבית חשבתי לעצמי שהיא עדיין מסמלת בעיני את עיירת ילדותי, רק שבמקום הזיכרונות המחויכים של פעם באים היום זיכרונות של מעיין שייבש והצטמק. גם זיכרונות מתבגרים עם הזמן, כנראה. בייחוד כשהם באים במגע עם המציאות.