24.2.2002 [email protected]   01:40    Re: Hi

היי, ליאורה.

את עוד שם? אני עוד לא הלכתי לישון. אוהבת לקרוא בכאלה שעות, או סתם להסיח את דעתי מהשעון בכל צורה אחרת. יש לי בעיה מובנית עם לישון בשעות מוקדמות.

בטח שאני רוצה לשמוע את הסיפור שלך. מה חשבת לעצמך? הצלחת לסקרן אותי כהוגן. צרות תמיד היו התחביב שלי, וכשאלה צרות של אחרים תמיד יותר נעים להתעמק בהן. ושלא תחשבי, זה לא שאני לא מזדהה עם בעיות של אחרים, רק שמשלי נמאס לי.

אני גם הרגשתי כמוך, שהיה חיבור מסוים בינינו. אני לא יודעת למה, אבל עובדה שהרגשתי את זה מההתחלה. אני לא נוהגת לפתח שיחות עם כאלה שיורדים על הצמחונות שלי (לא נעלבתי, רק זה בדר"כ גורם לי לאנטגוניזם, והפעם זה לא), והנה לך כתבתי מייל פרטי. לפעמים יש דברים שאנחנו לא מסוגלים לתפוס בהתחלה ומתבררים רק בהמשך. אולי זו אחת מהפעמים האלה.

אני לא חושבת שאנחנו צריכות להכיר באופן יותר מעמיק כדי שתוכלי לספר לי את הסיפור שלך, או כדי שאני אהיה מסוגלת להבין אותו. לפעמים יותר קל לספר דברים לזרים, ובמילא יש דברים שכולנו מבינים, שהם טבועים בטבע האנושי שלנו, ככה שאת יכולה לספר לי את הסיפור, ואני מצידי רוצה מאוד לשמוע אותו. באמת.

יש מין משחק כזה, שלפעמים מרתק אותי במוזרות שלו, בין האנונימיות של הדיבור האינטרנטי, שלא מחייב מפגש או פרטים מזהים, לבין האינטימיות שיוצרת שיחה של אחת על אחת בין שתי זרות, שלא קיימות ביניהן עכבות אישיות שיכולות למנוע מהן לפתח את השיחה לכל כיוון שהוא. 

טוב יקירתי, אני חושבת שלמרות ההצהרה שלי בתחילת המייל, אני בכל זאת אפרוש למיטה.

מחר אני אבדוק לראות אם כתבת לי משהו. מצפה לזה כבר.

ביי, איילה.

נ.ב.

בת כמה את? אני בדר"כ לא מתעניינת בדברים כאלה, אבל אני רוצה להבין אותך וגיל זה חלק מהעניין. אני בת 28, אם זה מעניין אותך.

24.2.2002 [email protected]   22:24    Re: Hi

ליאורה? אתה חיה?

חיכיתי כל היום לסיפור שלך והוא לא הגיע.

וגם לא כתבת לי שום מייל אחר. בסוף החלטתי לכתוב לך משהו בעצמי, מקווה שהכל בסדר.

איילה. 

25.2.2002 [email protected]   21:10    Hi again

היי, איילה.

מצטערת שלא כתבתי אתמול בסוף. הייתי נורא עסוקה וגם, האמת, לא ממש ידעתי איפה להתחיל. אני מקווה שאת לא כועסת. קראתי את המייל שלך עוד אתמול בלילה אבל התביישתי לחזור אליך ולהגיד שאני עוד לא מוכנה. שלא תחשבי שאני מהמטופשות האלה שמשנות כל שנייה את דעתן. אני לא כזו חסרת אונים... אז העדפתי לשתוק עד שהכל יסתדר לי בראש.

אבל האמת, אני עדיין לא יודעת איך בדיוק לספר את זה. חשבתי לכתוב לך סדרת התרחשויות כרונולוגית, כל מה שעבר עלי בשנה האחרונה ואולי אפילו לפני זה, אבל הרצתי את זה בראש וזה נראה לי יבשושי וטכני מדי. אז אני חושבת שאני פשוט אתאר לך את מה שאני מרגישה. כל פעם חלקיק אחר. אולי בסוף תצא מזה תמונה שלמה. ואם אני לא ברורה, אז ככה אני, או החיים שלי יותר נכון, מטושטשים כאלה.

אני חיה בדירה קטנה בתל אביב, עם אביתר ותומר (שמות בדויים, כמובן. עוד לא מסוגלת להיחשף ככה עד לנימי השמות האמיתיים, וזה כולל אגב גם את השם שלי). שאלת בת כמה? בת 34, אבל זה באמת לא משנה. לפעמים אני מרגישה כמו בת 40 ובאותה מידה הייתי יכולה להיות גם בת 25. ואת צעירה, הפתעת אותי קצת, חשבתי שאת מבוגרת יותר ממני. אבל ככה זה במדיום הזה, הדברים הם אף פעם לא כמו שהם נראים, לטוב ולרע. יצא לי להיתקל בעניין הזה, בהקשרים שונים, כבר כמה פעמים, אבל זה ממש כבר "אוף-טופיק".

מתחילת המייל הזה עולה לי בראש כל הזמן דימוי של רצפת עץ, מה פתאום אני לא יודעת. הבית שלי הוא לא מסוג הבתים האלה, שיש בהם ספות מהודרות תואמות וחלל גדול. זה גם עניין של טעם, נכון, אני יותר הטיפוס שהיית מכנה אקסצנטרי בטעם העיצובי שלי, אבל זה בטח גם עניין של כסף. הייתי יכולה לחיות עם רצפת דֶק ואולי אפילו עם פרקט בחדר השינה, אבל רק שיתנו לי את הכסף בשביל זה. או בשביל מאה דברים אחרים בעצם. כסף הוא דרך אחת לתאר את מה שלא כלול בסיפור שלי.

חופשה באיזה אי בקצה העולם היא דרך אחרת שלא לתאר. או חופשה באילת. וגם חופשה בבית שלי. אין לי, לא כסף וגם לא זמן לאיזה מהן. בעצם כלום אין לי. גם לא מישהו לבלות איתו את החופשה. גם לא עם עצמי. עם עצמי זה קל דווקא, אבל לפעמים משעמם. אבל אפילו את עצמי אין לי עכשיו. אבל אני קצת מקדימה את המאוחר. אני לא רוצה להפיל עלייך את הכל בבת אחת. שלא תברחי לי.

עכשיו קלטתי למה נזכרתי ברצפת עץ. הרעש המונוטוני הזה עושה לי חור בראש.

בדיוק צעקתי עליו - אביתר, תפסיק כבר עם הדפיקות האלה. אני לא יכולה לשמוע את עצמי ככה.

זה כאילו אני צופה במשחק כדורסל מתמשך, או מאזינה. מהבוקר הוא יושב בחדר ודופק את הכדור הזה על הרצפה ועל הקיר. כל כמה שניות בום אטומי מזעזע לי את המוח. אני כבר מתגעגעת לתקופה שהוא לא היה קם מהמחשב, אפילו לא כדי לאכול צהריים.

לא, אני לא לוקחת כדורים נגד כאבי ראש. לא מאמינה בזה, למקרה שתהית. אני מניחה שאת עוד לא אמא. כשתהיי, תביני. ואולי לא, אולי זו רק אני שלא מצליחה לתפקד כמו אמא נורמלית. ואולי זה רק המצב הזה שנקלעתי אליו. לא יודעת. בכל מקרה, אני מאחלת לך שתהיי אמא טובה יותר ממני.

והנה עוד פעם - אביתר, אמרתי לך שתפסיק. מה אתה רוצה? שאני אבוא ואזרוק את הכדור המזוין הזה דרך החלון? אולי די כבר?

מה אני יכולה לעשות? כשאני מתרגזת זה יוצא לי לבד. מזל שיצא לי לראות כמה סרטים של קן לואץ' ומייק לי, אחרת הייתי חושבת שרק אני ככה. דֵי נמאס לי. כבר כמעט שנה שהוא לא מקשיב למילה אחת שאני אומרת. יותר גרוע. הוא כאילו עושה לי דווקא, כאילו אני אשמה במשהו. שימצא לעצמו מישהו אחר להאשים אותו. אני לא אשמה בכלום.

טוב, די. העקתי עליך מספיק.

ואני בטח נראית לך סוג של מכשפה.

ביי, ליאורה.