26.2.2002 [email protected]   11:11    Re: Hi again

היי, איילה.

קודם כל תודה לך בעצמך על התגובה הזאת. אני לא בטוחה בכלל מי יותר נהנית מההתכתבות הזאת שבה אני מספרת ואת מקשיבה, הפרה או העגלה. דווקא סביר שהפרה (אני). ואגב, רמזת במייל האחרון שלך על שני סיפורים, אז למרות שאני לא מחפשת פה בכלל יחסים של תן וקח (ז"א, תרגישי חופשייה לא לספר לי כלום בתמורה, אין פה בינינו עניין של תמורות, אני מקווה), הייתי שמחה אם היית מספרת לי גם משהו על עצמך (על האמא, ויותר מזה על החבר הישן-חדש... נשמע מעניין אפילו יותר).

קראתי את המייל האחרון ששלחתי לך ואת צודקת, גם אני לא הייתי מבינה ממנו כלום כמעט, אם לא הייתי אני. אני מצטערת. היום יותר מאוחר או מחר אני אסביר את עצמי יותר טוב, מבטיחה.

ביי, ליאורה

26.2.2002 [email protected]   11:50    Re: Hi again

את בסדר, את (מחייכת). אבל אני כן הבנתי, רק לא את הכל. את התחושות לפחות כן.

תחזיקי חזק, ותזכרי שאני איתך, אם את צריכה משהו.

אגב, אני לא חושבת שזה משהו שמייחד אותך פה, אי היכולת להעביר מסרים בצורה מדויקת. אני חושבת שזה חלק ממערכות היחסים כאן ברשת - אי ההבנה, הפערים בזמן, השיחה החצי חד צדדית - המדיום הזה לא מאפשר שיחה עם אינטראקציה מלאה, חסרות הסימולטאניות שיש בכל שיחת טלפון סתמית והנוכחות שיש בפגישה של פנים מול פנים. אני בטוחה שאי אפשר להכליל ולהגדיר מערכות יחסים אינטרנטיות כמו שעשיתי עכשיו, גם בגלל ריבוי הכלים האינטרנטיים השונים כל אחד באופיו, וגם בגלל הצירופים השונים שנוצרים בין אנשים כאן, אבל בגדול זה משהו שמשותף לכל השיחות פה, העמימות שלהן, אבל גם לזה יש קסם משלו.

(ולגבי הסיפורים שלי, נראה כבר. כנראה שאני לא בנויה עוד לחשיפות משלי, אפילו שזה נראה שהסיפורים שלי בכלל לא מצולקים כמו שלך). 

איילה

27.2.2002 [email protected]   22:34    My Story

היי, איילה.

זה בסדר. באמת שלא צריך לדאוג לי, מהבחינה הזו לפחות. תמיד החזקתי ואני מחזיקה גם היום, חזק חזק. אפילו כשפרקי הידיים מלבינים לי לפעמים, אני עדיין לא מרפה מהאחיזה. כזו אני, נאבקת עד הסוף (המר).

טוב, אבל בואי ניגש לעשות סדר בעניינים. בשביל זה הרי התכנסנו כאן היום, את, אני והמקלדת. אז קודם כל, תומר היא לא בעלי. תומר היא הילדה שלי (בת חמש), אחותו הקטנה של אביתר (בן עשר), ושניהם הילדים של אלי (שם בדוי, שם בדוי...). כן, נהייתי אמא בגיל 24, קצת צעירה מדי, היום אני יודעת את זה בוודאות, אבל אז חשבתי שזו המתנה הכי טובה שאפשר לקבל. וזה לא שאני חושבת היום שילדים הם לא הדבר הכי מופלא ביקום, אני האחרונה שאגיד כזה דבר (בייחוד המלאכים הקטנים שלי), אבל לכל דבר, מסתבר, יש זמן ומקום.

אבל נלך קצת קודם יותר בזמן. סדר זה סדר. התחתנו בגיל צעיר, אני ואלי, והכרנו ונהיינו חברים בגיל צעיר הרבה יותר, בגילאים האלה שעוד אין הרבה ניסיון מיני. טוב, נו, על מי אני עובדת כאן, הוא היה הראשון שלי ואני הייתי הראשונה שלו. לפחות זה מה שאלי סיפר לי אז. אבל אני מאמינה לו. אז הוא עוד לא היה כזה שקרן כמו היום.

האמת, שעד שהתחתנו כבר התעצבנו פחות או יותר להיות בני האדם שאנחנו היום. כלומר, היום מינוס כל אותם דברים שעברו עלינו בזמן האחרון, שזה הופך אותנו לדומים אבל שונים. וגם חיינו מספיק זמן ביחד חיים של בני זוג עוד לפני החתונה, ככה שאי אפשר לומר שהתחתנתי בגיל צעיר מדי, לפחות לא מהבחינה של ההיכרות. 

וככה התגלגלנו לנו. שנה ועוד שנה, וילד ועוד ילדה. ואני לא אשקר לך, לא היה לי רע. אפילו היה טוב. טוב ברמה של נוחות, שזה בדרך כלל מובן מאליו, וגם טוב ברמה של אהבה, שזה גם נפוץ מאוד אבל קצת פחות מסידורי נוחות, לפחות אחרי תקופה של עשר שנים פלוס, ואפילו גם טוב במובן של הסקס. כלומר התדירות פחתה, וגם עוד דברים נעלמו בהקשר הזה (בלי לפרט...), אבל זה היה טוב מבחינתי לפחות, על אלי אני לא יכולה להגיד בוודאות. בעצם כלום אני לא יכולה להעיד עליו בוודאות. גם לא לגבי האהבה ואולי אפילו לא בקטע של הנוחות. לכי תדעי. היום אני מפקפקת בהכל. בעלת ניסיון תקראי לזה, או אפילו מרירה. זו מי שאני. אותה אחת אבל אחרת.

לפעמים אני מסתכלת על עצמי ושואלת אם אני עיוורת למה שמתרחש סביבי. לא רק בקשר אליו, בכלל. אולי כולנו עיוורים למה שאנחנו לא רוצים לדעת. אני לא יודעת. אני לא מתיימרת לדעת כלום. רק שאלות יש לי, ואני עוד באה בהצהרות שיש לי סיפור לספר, מצחיק קצת. זו יותר חידה מסיפור. או סיפור מסננתי שכזה. עם קיעור בקצה התחתון ורשת מתכת מסביב. זו דווקא הגדרה לא רעה לחיים שלי.

והנה שוב פעם אביתר. קודם זו היתה תומר. בכתה ובכתה עד שנרדמה. לפעמים היא מדאיגה אותי. כזו ילדה טובה ואז פתאום בבת אחת מתנהגת כמו תינוקת. כאילו היא בת שלוש. עכשיו הגיע תורו כנראה. כבר אחרי עשר בלילה והוא רעב. ושלא תחשבי שלא הכנתי להם ארוחת ערב. קודם לה מה שהיא אוהבת ואחרי זה לו. אבל כרגיל, אני לא בסדר. ולא רק באוכל, ולא רק מחשב חדש, ולא רק חוג כזה או אחר, או חברים, או בית הספר. בהכל אני אשמה. גם אצלו וגם אצלה. ואני עוד העזתי לקוות לכמה שעות של שקט בלילה. תמימה, אה?

אולי זה רק עניין של גיל. אולי זה יעבור להם בקרוב, או לפחות מתישהו. ואולי זה הכל קשור לתהליכים האלה שעוברים עלינו. אנחנו חושבים שדברים כאלה משפיעים רק עלינו, המבוגרים, ולא שמים לב בכלל להשפעה של זה על הקטנים. אבל אני יודעת שאני מקרינה הכל החוצה ממני, והם קולטים כל תנועה, כל פיפס, יש להם מין רדארים קטנים כאלה שמסוגלים לחוש את הכל. וגם אצל אלי הם מרגישים את זה. אצלו זה אולי לא כאב או בדידות כמו אצלי, אבל כעס, אפילו שנאה, את זה אפשר לראות על הפנים שלו. שנאה, כן, מה שאת שומעת. למה? אין לי מושג. אם היה לי אולי לא הייתי כאן היום.

יודעת מה? אם כבר מדברים על אלי, אז אני ממש לא מבינה את זה. יש להם אבא, לא? שיאשימו אותו, מה הם רוצים ממני. ואפשר לחשוב שהם היו קשורים. בא והולך ולא רואה את הילדים שלו לרגע. וגם כשרואה, לא נמצא איתם. ואם נמצא, לא נוקף אצבע כדי לטפל או לעזור. טוב שהלך. אז מה יש כבר לי להתגעגע אליו? להם, לא לי. התבלבלתי. מה כבר יש להם להתגעגע אליו?    

מה היית עושה במקומי, אה? אני אגיד לך את האמת, אני מרגישה כבר חסרת אונים. כל מה שניסיתי לעשות לא עזר, לא הולך. איך אמרת לפני כמה מיילים? חנוקה? כן, צדקת שם. חנוקה זו בדיוק המילה הנכונה. וגם חסרת אונים. זה לא אותו הדבר, אבל ביחד זה צירוף קטלני.

טוב, יקירתי, אני הולכת להכין אוכל. אני יודעת שלא הספקתי לספר לך כלום בעצם, רק התבכיינתי לך, אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת ליותר מזה כרגע, לא עם כל הבלגנים שמסביב. אולי מחר בלילה יהיה שקט יותר פה. ודווקא רציתי להיות מאורגנת היום במייל הזה, ואפילו התחלתי יפה, רק שבסוף המציאות נכנסה באמצע, כמו תמיד.

ביי בינתיים, ליאורה.