1.3.2002 [email protected]   23:02    Re: My Story

היי, איילה.

כרגע שקט פה, אז אני מקווה שאני אוכל לכתוב לך עכשיו הכל בצורה מסודרת. ובקשר אליך, תירגעי, את יכולה לספר מאוחר יותר או לא לספר בכלל, כתבתי לך מההתחלה שזו לא עסקת חבילה מהסוג הזה.

טוב, נו. הבנת מה שקרה. בלי כל הפרטים "הססגוניים" אמנם, אבל את העיקרון כן. האמת שזה סיפור די בנאלי למתבונן מבחוץ, רק למי שחווה אותו הוא נראה משמעותי או מיוחד. אבל הנה אני מתחילה לתרץ תירוצים לפני שהתחלתי בכלל לספר. כמה מתאים לי.

אז ככה, בערך לפני שנה התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. היו כל מיני סימנים, קטנים וגדולים. הודעות טקסט בנייד של אלי, למשל, שלכאורה היו חסרות פשר. פתאום צצו נסיעות עסקים מהעבודה שלו בתדירות שלא היתה קודם. הוא איבד בי עניין מבחינה מינית, באופן חד, זה היה רמז גדול. למרות שהוא ניסה להסתיר את זה, זה די בלט. פחות יוזמה מצידו ופה ושם גם תירוצים כשאני ניסיתי ליזום בעצמי. והיו עוד כמה סממנים, אבל זה לא ממש חשוב כמה היו או מה הם.

בסוף התעמתי  איתו. הצגתי לו את החשדות שלי, אבל הוא הכחיש הכל. פרטתי בפניו את הרמזים השונים, אבל הוא התעקש שיש הסבר הגיוני לכל אחד מהם. את הירידה בחשק, למשל, הוא ייחס לעומס בעבודה. הטענות שלי כלפיו גרמו לכעס גדול מצידו. אולי הוא כעס על עצמו, לא יודעת, או אולי חשש מהתוצאות ולכן התכעס או עשה עצמו כועס כחלק מהצגה אחת גדולה, בכל מקרה, העימות התפתח לריב גדול. אז מה כבר יכולתי לעשות? הרי היה סיכוי שאני רק מדמיינת. הרגשתי לא נעים להאשים אותו בכלל בבגידה, למקרה שאני טועה. זו הרי האשמה חמורה. פחדתי שהתנהגתי כמו אישה קטנה ומטומטמת. כל הרמזים שהיו לי ברורים קודם לכן פתאום נראו בעלי פוטנציאל רעיעות. הרי זה היה האיש שהתחתנתי איתו, אז לא הגיוני שהוא יתייחס אלי ככה. אז בסוף נסוגותי אחורה ואפילו התנצלתי בפניו. ואלי שיחק את הפגוע.

בחודש שלאחר מכן אלי הקדיש יותר תשומת לב לבית ואליי, ואני ניסיתי לרצות אותו, כמה שיכולתי. ונראה היה שהחיים חוזרים למסלולם. אבל ככל שעבר הזמן, חזרו וצצו אותם רמזים קטנים, שוב ושוב. לא ידעתי איך לאכול את זה. מצד אחד הרגשתי בפנים מרומה, אבל מצד שני לא רציתי לחזור על אותה סצנה פעם נוספת. בסוף סיפרתי הכל לחברה הטובה היחידה שיכולתי להתייעץ איתה בעניין הזה. רוב החברים שלנו היו זוגות, שהיו מיודדים עם אלי ואיתי גם יחד, ולא רציתי שהסיפור הזה יצא החוצה. היא יעצה לי לשכור בלש פרטי. בהתחלה צחקתי מעצם הרעיון ובטלתי אותו. זה לא סרט בלשי, אמרתי לה. אבל אחרי כמה ימים החלטתי שאין מה להפסיד, ושעם החשדות האלה, שמכרסמים כל חלקה טובה ביחס שלי לאלי וגם לעצמי, אני לא יכולה להמשיך עוד.

אז שכרתי בלש והוא גילה מה שהוא גילה, עם תמונות והכל. הסתבר שצדקתי. אלי בגד בי עם בחורה אחרת. לקחו לי עוד שבועיים בערך כדי לעכל את הדברים. לא הייתי בטוחה איך להגיב או מה אני עושה עם המידע הזה. כלומר, ידעתי שאני מתכוונת להתעמת עם אלי עוד פעם, אבל לא הייתי בטוחה אם מבחינתי זה אומר לסלק אותו מחיי או לתת לו הזדמנות נוספת. החלטתי שאני צריכה להגיע למסקנה בעניין הזה עם עצמי, ולא על בסיס התחינות שלו לסליחה שבטח יגיעו.

כל יום כמעט הייתי מביטה בתמונות שצילם הבלש, מתעכבת על הפנים הלרוב מטושטשות שלו או שלה, מנתחת את היחסים ביניהם מתנוחות גוף מקריות שנקלטו במצלמה. התמונות ספגו את הדמעות שלי בשקט, אבל לא הצלחתי להגיע למסקנה. צד אחד בי רצה להעיף אותו קיבינימאט מחיי, בוגד עלוב ופחדן. בין אם הוא נכנע לייצר סתמי (לפי הבלש לא היה מדובר ככל הנראה בסטוץ מזדמן, אבל הוא לא הרחיב בעניין ואני העדפתי שלא לדעת יותר ממה שכבר גיליתי) ובין אם הוא הרגיש שקיימת בעיה בזוגיות שלנו אבל לא ניסה לפתור אותה קודם איתי, בכל מקרה הוא התנהג כמו נמושה חסרת מוסר, מהסוג שאני לא רוצה לידי, ובטח שלא במיטה שלי. אבל צד אחר בי, אותו צד שהכיר את הפנים האחרות של אלי, שהתרגל לחום שלו לידי ולנוכחות שלו בחיי, שעדיין אהב אותו וחשק בו, אותו צד מיאן להיפרד ממנו ולסלק אותו במחי נזיפה מחיי.

בסוף הבנתי שאני לא אוכל לקבל החלטה מושכלת בעניין הזה. האמוציות שלטו בי, והרגשתי שאם אני לא אשב ואגיד לאלי מה שאני יודעת עליו, הפצע הזה שנפתח בתוכי רק ילך ויעמיק. היו ימים שהוא חזר הביתה עם ריח קל של סקס, ואני, שידעתי הכל ועדיין החרשתי מתוך תקווה להחליט סוף סוף מה לעשות עם זה, לא הצלחתי להירדם, גם לא לאחר שסתמתי את האף וסובבתי את הגב לכיוונו. הריח הזה היה שם, באוויר, מקיף אותי, ריח מבאיש וחמצמץ של בגידה.  

ואז, אחרי שבועיים של סבל מצידי, קיימנו את "השיחה". אלי הכחיש פעם נוספת את בוגדנותו, והפעם לא התבייש ללעוג "לדמיונות" שמתרוצצים לי בראש. אבל אני הרי ידעתי שהצדק איתי, ובניגוד לפעם הקודמת התנהגתי בביטחון עצמי של ידיעה, שעשה את שלו. את התמונות לא הראיתי לו, אני לא יודעת בדיוק למה, אבל משהו מנע ממני להודות בכך שריגלתי אחריו, מין בושה כזו שלא במקומה. אך לא היה צורך בתמונות. לבסוף אלי נשבר. נשבר והודה, נשבר ובכה, נשבר וצעק, נשבר והתחנן. וככל שהוא התחנן יותר, ככה תמונת התחנונים שגלגלתי לי בראש בשבועיים הקודמים הלכה והתרחקה מהמציאות, והתחינה שלו נראתה בעיניי פתטית יותר ויותר, עד שהפתרון נראה לי קל וחד משמעי. קמתי, צעדתי אל חדר השינה, ובדרך הודעתי לו שאני לא יוצאת מהחדר עד שהוא לא יוצא מחיי. נכנסתי לחדר, נעלתי אותו אחריי, ונרדמתי עם הראש מתחת לכרית. בבוקר, כשהצצתי החוצה, אלי כבר לא היה בבית. 

אחרי זה הגיעה תקופה ארוכה של הסתגלות, של רחמים עצמיים, של השלמה, של שיקום עצמי. וגם תקופה של לגלות את עצמי ואת הרצונות שלי מחדש. היו לי הרבה רגעים של תחתית, אבל גם רגעי התעלות. וככה, עד שנכנסתי למסלול חדש; גרושה, חד-הורית-דו-ילדית, עצמאית, חברה חדשה-ישנה (הגדרה שלך) בשוק הבשר. אבל זה סיפור ארוך בפני עצמו, וכבר כתבתי יותר מדי דברים היום, יותר מדי דברים מעוררי מחשבות מבחינתי. עייפתי קצת. 

טוב, נראה לי שעכשיו הכל קצת יותר ברור.

ביי, ליאורה.

2.3.2002 [email protected]   09:30    Re: My Story

היי, ליאורה.

קראתי.

הזדהיתי, כמה שאני יכולה.

התעצבתי בשבילך. באמת.

הייתי רוצה לדעת מה המצב שלך היום. אני מבינה שכל הסיפור הזה עוד חי בתוכך, לפי הצורך שלך לספר אותו ולפי הדרך שבה את מספרת אותו. אבל אני מקווה שבחודשים שעברו מאז "התגלית" ועד היום צעדת קדימה, גם בתחום של "שוק הבשר". בהזדמנות תספרי לי גם על זה, טוב? על מה שקרה מאז ועד היום.

האמת, שהסיפור שלי יש לספר מתקשר לסיפור שלך. מההתחלה די הבנתי לאן הסיפור שלך זורם, ובגלל זה חששתי לספר לך את הסיפור שלי, ומשכתי בכוונה את החשיפה שלו, אבל אני מרגישה שלהסתיר אותו ממך יהיה לא בסדר, אפילו מין סוג של רמאות מצידי. אחרי שקראתי את המייל האחרון שלך הבנתי שיש לי שתי ברירות. או לספר לך בתמורה את הסיפור שלי או לנתק מגע. ולהינתק ממך בלי לתת הסבר אני לא מסוגלת, אז אני מניחה שזה אומר שאני הולכת להגיד את מה שיש לי לומר. זהו, הוחלט.

אבל לא עכשיו. היום בערב אנחנו יוצאים ליומיים לטייל, דני (הישן-חדש) ואני, ורק אחרי שנחזור אני אתיישב לכתוב את הסיפור שלי. זה לא משהו שאני יכולה לכתוב על רגל אחת, כשהשנייה כבר בדרך לצפון. אז תתאפקי בינתיים (מחייכת).

ביי, איילה.