[ פרק א' ]   [ פרק ב' ]   [ פרק ג' ]

5.3.2002 [email protected]   20:35    Another Story

היי, ליאורה.

מה שלומך? מקווה שהכל בסדר. חזרנו מהטיול אתמול בלילה, וכמה שהייתי גמורה בכל זאת נכנסתי למחשב, אבל לא מצאתי ממך שום תשובה. דווקא חשבתי שתכתבי לי. אני מקווה שלא איגנרת אותי בגלל מה שרמזתי עליו בפעם האחרונה, אבל אולי סתם חיכית שאני אספר את הסיפור הקטן שלי. אז הנה הוא.

אני בן אדם של מערכות יחסים קבועות. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחפשת קשר אמיתי ולא משהו שנראה לי מזדמן מההתחלה. לא תמיד אפשר לדעת מראש, בעצם אף פעם לא, אני יודעת, אבל בכל זאת, לפעמים יש פוטנציאל ולפעמים זה ברור שאין. וכשאין אני מתרחקת, ובעצם בכלל לא מתקרבת. אפילו אם הבחור שמולי מושך או מצחיק או חכם או כולם ביחד. ואני לא מדברת דווקא על מישהו שנראה לי בשל לנישואים, עד לפני כמה זמן גם אני לא הייתי, אלא על גבר שרואים עליו שהוא מחפש משהו מעבר לסטוץ.

היו לי כמה מערכות יחסים רציניות. שתיים מהן נמשכו תקופה של יותר משנתיים אפילו. אבל תמיד החבילה התפרקה בסוף. תמיד מה שנראה מבטיח בהתחלה, או אחרי חודש או אחרי חצי שנה, דעך אחרי זה באיטיות, או במהירות לפעמים. ותמיד זו הייתי אני שהעיזה לשים את הדברים על השולחן. אני בטוחה שבחלק מהפעמים ההרגשה היתה הדדית, אבל אני כנראה ממהרת לחרוץ דין, ככה אני. בכלל, אני חושבת שאני בן אדם שלא קל לחיות איתו. את לא ממש מכירה אותי, אבל יש בי את הצדדים האלה. אני דורשת הרבה ואולי גם מלחיצה את מי שלא בנוי לזה, וגם נותנת בכמויות שיכולות להבהיל לפעמים. אני לא אומרת שזו היתה הסיבה שתמיד הביאה לפרידות אצלי, אבל זה בטוח היה קטליזאטור.

אז תארי לך כמה היה לי קשה להיתקל באותו בחור. להיתקל, ממש ככה. נפגשנו שלוש פעמים בהזדמנויות שונות, ככה במקרה. פעמיים במסגרת פרויקט משותף בעבודה ופעם אחת סתם ברחוב. בכולן נוצר בינינו מין קליק מיידי שכזה, אפילו שלא היה ניסיון מצד מישהו משנינו לפתח משהו מיני בינינו. הוא היה נשוי, אני משערת שאת כבר תיארת לעצמך שזה הסיפור, והוא גם לא ניסה להסתיר את זה. לי היה ברור שהוא לא באג'נדה שלי בכלל, בכל מקרה לא באספקט הזוגי ובטח שלא במיני, אז אולי בגלל זה הרשיתי לעצמי לצאת איתו לאכול צהריים. שתי עסקיות, זה הכל. קצת צחקוקים, לא יכול להזיק, נכון?

אז זהו, שזה כן. הזיק. אם אפשר לקרוא לזה ככה. בפעם השלישית כבר יצאנו לטיול ארוך בשדרה ירוקה, שהסתיים בנשיקה הדדית, שלוותה בריצה שלי מהמקום לכיוון האוטו שלי. זה היה מנוגד לכל מה שאני חושבת, לא רק העובדה שהוא נשוי אלא גם חוסר הסיכוי לקשר בינינו, וגם לאיך שאני מתנהגת, אמרתי לך, אף פעם לא הרשיתי לעצמי לפעול ככה בניגוד לעקרונות המפגרים שלי, ככה שנלחצתי וברחתי לו.

למחרת הוא התקשר אליי. הוא השיג את הטלפון שלי מהעבודה, ורק רצה לברר מה קרה לי, ככה לפחות הוא טען. עשיתי מה שיכולתי כדי להרחיק אותו ממני, או אותי מהסיטואציה, התנהגתי כמו כלבה קרירה, ותאמיני לי שאני יודעת איך לעשות את זה כשצריך. אבל איכשהו יצא שעניתי לו לטלפון גם למחרת. הוא התקשר להתנצל, ואמר שאף פעם לא קרה לו דבר כזה, ושהוא אוהב את אשתו ואת הילדים, ושהוא לא יודע איך הגענו למצב הזה, את יודעת, כל הבולשיט הרגיל. אז גם אני התנצלתי. וזהו, זה נגמר. לפחות ככה חשבתי אז.

משהו כמו חודש אחרי זה נתקלנו אחד בשנייה שוב. זה היה בישיבה שבכלל לא ידענו שאנחנו אמורים להיות בה ביחד. אחרי הישיבה החלטנו להיפרד יפה באיזושהי מסעדה, בגלל הטונים הקצת צורמים שהיו בשיחה האחרונה שלנו. אז הלכנו, ואכלנו, ושתינו, וצחקנו. ואז הגיעה נשיקה מספר שתיים. היום במבט לאחור אני חושבת שגם הוא לא התכוון שיהיה שם כלום, אבל אני משוחדת. הוא הרי לא בגד באשתו לפניי, זה לא כאילו הוא היה בוגד סדרתי, או משהו כזה. בכל מקרה, אני לא כיוונתי לכלום, לפחות לא עד לשניות שלפני הנשיקה, שבהן הרגשתי אותה מתקרבת ולא ממש ניסיתי לעצור בעדה.

ואחרי הנשיקה מצאנו את עצמנו בדירה שלי. במיטה שלי. אחד בתוך השנייה. מין התפרצות כזאת, שכבר ידעתי כמה כמוה, אבל בכל זאת היה בה משהו שונה שאני לא מסוגלת להגדיר אותו. או שזה לפחות התירוץ שלי, כי הרי אם זה לא היה מיוחד כל כך, אז איך בכלל מצאתי את עצמי במיטה עם גבר נשוי. הוא התיישב אחרי זה על המיטה ובכה. לא ממש בכה, אלא יותר כמו שגברים מסוגלים לבכות. גב רועד ועוויתות בלי קול, ודמעה קטנה ובודדת בזווית של כל עין. שנאתי את עצמי באותו רגע, וגם הרבה זמן אחרי זה, אולי עד היום, אבל באיזו מידה פוחתת והולכת. וגם אותו, על זה שגרם לי להרגיש ככה. אבל שנאה היא רגש שקל להדחיק אותו, הרבה יותר מתשוקה, או אהבה. לפחות אצלי זה היה תמיד ככה.

אז בין שנאה עצמית מודחקת אחת לשנייה, יצאנו לארוחות צהריים, ושכבנו, ושוב יצאנו, ושוב שכבנו. יום פה ויום שם, לפעמים פעמיים בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים, והתאהבנו. ככה, בלי לתכנן ואפילו בלי לשאוף. זה פשוט קרה. בהתחלה הגדרתי את זה לעצמי בתור סטייה חד פעמית מהכללים הנוקשים שלי, כי הרי היה לי ברור שאין לזה סיכוי. רומן עם גבר נשוי, ועוד אבא לילדים, הוא לא רק דבר לא מוסרי אלא גם בהחלט לא מומלץ למישהי שמתכננת עתיד משותף. אבל זה נמשך. ונמשך. ונמשך. וכבר נהפך למציאות קיימת שקשה לזכור מה היה לפניה, או לדמיין איך זה יהיה בלעדיה.

זו הייתה תקופה חלומית, של מאוהבות ושל קירבה ושל הנאה ושל הבנה. וזו גם הייתה תקופה סיוטית, של קשר שמבוסס יותר מהכל על שיחות טלפון חטופות ופגישות מזדמנות ומרוחקות יותר מדי זו מזו. זו היתה תקופה של הנאה מהרגע, ותקופה של חוסר עתיד משווע. זו היתה תקופה של התייסרות על בזבוז עצמי ועל חטא כלפי אחרים. אבל יותר מהכל זו היתה תקופה שלא הצלחתי לראות את עצמי בשום מקום אחר מאשר זה שהייתי בו.

ובסוף היא נגמרה. ככה, בחטף, כמו שהיא התחילה. יום אחד דני בא אלי הביתה עם תיק בגדים, ואמר שהכל נגמר בין אשתו לבינו, ושהוא עובר לגור אצלי. החצי-חבר הישן הפך לחבר-מלא חדש. הוא סיפר לי כבר קודם על חיכוכים שהיו ביניהם, וגם ריבים, אבל שום דבר יוצא דופן שהיה אמור לגרום לי לקוות לפרידה ביניהם או להתאחדות בינינו. וזה לא שלא קיוויתי בסתר לבי, עמוק בפנים, הרי אי אפשר שלא, אבל כלפי חוץ הבעתי הבנה מלאה שברור שלעולם לא נהיה זוג. וגם כלפי פנים, לא העזתי להפוך את שביב התקווה לניצוץ של ממש. אבל בסוף הגיע היום והחלום שפחדתי לחלום עליו התממש. הייתי כל כך מאושרת, שלא הצלחתי להקדיש זמן לעצב שלו ושלה, מהפרידה. הבחנתי בקדרות של דני, שחלפה אחרי כמה זמן, ותיארתי לעצמי שאשתו הרגישה בדומה, אבל שמחתי שהפרידה ביניהם לא היתה בגללי, לא באופן ישיר לפחות, והייתי עסוקה יותר בגורל שלי, ששינה סוף סוף כיוון בפתאומיות.

בגלל זה הייתי להוטה כל כך לשמוע את הסיפור שלך. של האישה הנבגדת. אני משערת שעד היום משהו בתוכי כואב על זה שנפגשנו, דני ואני, בדרך בה נפגשנו. בתוכי אני מרגישה גנבת זולה, אפילו שלא היה לי חלק של ממש בפרידה שלהם, וגם אם היה, הרי שהפרידה ביניהם היתה דבר שהתבקש כנראה, והיתה קורה, במוקדם או במאוחר, גם בלעדיי. ככה הבנתי ממנו.

זה הסיפור שלי, פחות או יותר, על רגל אחת. תיארתי הכל בקוויים כלליים, כדי לא לשעמם אותך יותר מדי. אבל בכל זאת, קשה לסכם תקופה ארוכה של פיסות חיים במייל אחד.

אני מקווה שאת לא כועסת עלי, על זה שאני "מייצגת" את הצד השני, הצד "הרע" בסיפור. אני רוצה שתדעי שמאוד הזדהיתי איתך כשקראתי את הסיפור שלך, ומאוד רוצה שנמשיך להתכתב ולחלוק את מה שיש לנו לחלוק בין שתינו.

זהו, מחכה למייל ממך בחזרה. לא משנה מה יהיה כתוב בו.

ביי, איילה.