החנינו את המכונית בשולי הכביש. יצאנו ממנה באיטיות זהירה ששמורה למי שחווה מאמץ גופני מתיש זה לא מכבר, אפסנו את החבל הארוך, התרמיל ונעלי ההליכה בבגאז', וצעדנו לעבר הרכב המסחרי שהוסב לקיוסק-דרכים, אשר ניצב מעברו השני של הכביש.

הגענו לאזור לילה קודם בשעה מאוחרת, כדי שנוכל לישון קרוב לתחילת המסלול של נחל דרגה. רצינו לצאת לדרך מוקדם בבוקר לפני שתגיע איזו קבוצה גדולה שתפקוק לנו את הנחל, באיטיות אינסופית של עדרי בני אדם בנקיקים צרים. התוצאה היתה שסיימנו את המסלול בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מזיעים-תשושים-קצת-חבולים, כשהאוויר עדיין עומד-רותח והשמש הממסטלת עוד לא נוטה מספיק מערבה.

הקיוסק היה צמוד למחסום, מעברו הצפוני, הפלשתינאי. שתי כוסות לימונדה קרה ושני מלבי אדום-מתוק היו אמורים לעשות את העבודה. לידנו חלפו רכבים עם לוחיות צהובות-שחורות וירוקות-לבנות, מעלינו עמד חייל במרומה של עמדת שמירה תלושה מהמציאות ומהנוף, ומצדדינו ומתחתינו השתרע לו ים המלח הנסוג-ונעלם.

אני זוכר שפעם הים היה ממש קרוב לכביש, בנקודה הזו. עכשיו כדי להגיע לחוף צריך לרדת במדרון חולי-סלעי באורך של כמה מאות מטרים. ככה זה כשנהיים רדודים יותר ויותר, בקצב של מטר לשנה לערך. שיא הנומך אמנם נשבר משנה לשנה, אבל הכחול המצטמצם והבולענים המתרבים לא מבשרים טובות.

המוכר נטה לנו חיבה. אולי בגלל שהיינו לקוחות טובים, אולי סתם מצאנו חן בעיניו. הוא הצביע על עץ בודד ליד סבך של קני סוף, חצי קילומטר צפון מזרחית לנו – שם תמצאו בריכה קרירה של מים מתוקים, בתוך בולען שנפער באמצעו של מעיין. אבל תיזהרו, מהנקודה הזו וצפונה כבר מסוכן להסתובב. לאחר מכן הוא הסב את מבטו דרומה, אל מעבר לקו הגבול הדמיוני שבין שתי הישויות המדינתיות, ושוב הצביע – שם בטוח יותר, ותוכלו לנוח שם בתוך ג'קוזי טבעי מבעבע, ממש על החוף. חזרנו למכונית, הצטיידנו במגבת ומים, וירדנו רגלית לכיוון הים.

שטח ההפקר דמה לרפובליקת כאוס או ממלכת אשפה. סבך דליל של עצים ושיחים הגיע עד למרחק של מטרים ספורים מהמים, וביניהם נערמו ערימות זבל ענקיות, עטויות זבובים. מספר ג'יפים היו פזורים לאורך החוף, מאחדים מהם בקעה מוזיקה רועשת, ויותר מדי אנשים צעדו על שפת המים או השתכשכו בהם. בינינו לבין הג'קוזי השתרעו כמה עשרות אוהלים, חבויים בין העצים, מסביב לג'קוזי נגלתה לעינינו התנחלות של ממש, מחנה-קומונה-פריקית-של-קבע, ובתוך הג'קוזי הקטן ישבו כמה מאנשי הקומונה, עירומים ומרוצים. ג'ין ואני הבטנו זו בזה, ופנינו צפונה, אל ארץ הבולענים.

ככל שהצפנו, התמעטה האוכלוסייה. ישראלים, תיירים ופלשתינאים עדיין נראו על החוף, מתמסרים לשמש או צפים על הגב, אבל המרחקים בין הקבוצות הלכו וגדלו, ביחס הפוך למרחקים בין הבולענים, שהתקצרו בהצמדה. כשהגענו לעץ הבודד עליו הצביע המוכר, כבר היינו לבדנו.

התחלנו לחדור אל בין קני הסוף הגבוהים. המוכר הזהיר אותנו שלא בקלות נמצא את הבריכה הסודית שנפערה בין הקנים, ויעץ לנו לעקוב אחר קולות פכפוך המים. הבעיה היתה שכל השבילים שנפרצו בין הקנים נסתיימו בשלב זה או אחר בחומת קני סוף בלתי עבירה, ופכפוך המים נשמע מכל מעבר. הקנים שדרכנו עליהם דקרו, והחום בתוך הסבך היה אפילו כבד יותר מאשר על החוף.

לבסוף נכנענו וחזרנו אל העץ. הוא היה סמוך לשפת הים, מוקף באדמה חצי בוצית ובארבעה בולענים בינוניים בגודלם, כולם מלאים במים. שלושה מהם היו מדהימים ביופיים, עגולים, צלולים להפליא, מוקפים בטבעות של שיירי מלח, כל אחד בגוון אחר של תכול, ויצרו יחד מעין גן יפני נוזלי. באחד מהשלושה שייטו בתוך המים גושי מלח זעירים, שנראו כמו פתיתי שלג, ויצרו תמונה שלקוחה מעולם אחר, כזו שמתאימה לשער של National Geographic. מוקסמים מהיופי התפתינו לטבול בהם. צריבה כואבת-מלוחה ליחכה תוך שניות את הפצעים שעל רגלינו. האדמה הבוצית השקיעה אותנו עשרות סנטימטרים נמוך יותר ממה שהתכוונו, ועד שהצלחנו להיחלץ מהבריכה, חגורת המלח כבר הגיעה אל מותנינו.

למודי ניסיון התקרבנו בזהירות אל הבולען הרביעי. בשונה מהאחרים, הוא היה ירקרק ועכור-מה, אבל במבט מקרוב הבחנו בקבוצת דגיגונים שוחה בו. ככה זה בחיים, לפעמים דברים יפים הם חסרי שימוש, וההיפך. המלח, שמנע ירוקת מהבולענים האחרים, גבה על כך מחיר יקר, ולא איפשר ליצורים אחרים לחיות בסביבתו, גם לא להתארח בה לרגע קט.

התפשטנו מבגדינו וטבלנו לאט במים. הסנטימטרים העליונים היו קרירים ונעימים, אלו שמתחתם היו חמימים למגע, ובעומק של שלושים סנטימטרים ויותר, המים היו רותחים באופן בלתי נסבל. בלית ברירה, איזנו את עצמנו על פני המים, נזהרים ששום איבר בגופנו לא ישקע עמוק מדי אל תוך הסיר המבעבע שרחש תחתינו, תוך שאנחנו נאחזים בדפנות הבוציות של הבולען ליתר ביטחון.

היצור החי הראשון שהפריע את שלוותנו היה כלבת לברדור חמודה, אלא שמייד אחריה השתרך אדם שחום ועירום. הוא נעצר לידנו ושאל מדוע לא העדפנו את הבריכה הקרירה שחבויה בסבך קני הסוף, ואף הציע לנו להצטרף אליו אל אותו מעיין נעלם. כאן הסיפור מתפצל לשתי גרסאות, זו שלי וזו של ג'ין.

ליאו: סברתי שאי אפשר לפסול את האפשרות שהוא פלשתינאי סוטה ומסוכן. לא רק שהוא התקרב אלינו בלי בושה, אלא שהוא נעמד ממש מעלינו, אברו מתדלדל מעל ראשינו המבצבצים מעל המים, כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם. לא נראה לי נכון ללכת בעקבותיו.

ג'ין: לא חששתי לרגע. הרי חיפשנו את אותה בריכה בדיוק. אמנם הבחור היה עירום כביום היוולדו, אבל הוא לא נראה לי סוטה, כי הוא הסתכל אל עיניי ולא על החזה החשוף שלי בזמן שדיבר אלי, וגם ערבי הוא לא נראה לי, גם בגלל שהייתה לו כלבה מטופחת להפליא וגם בגלל העירום, שלו ושלנו, אליו הוא התייחס כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

ג'ין: שכנעתי את ליאו שמדובר בעוד אחד מהטיפוסים המשונים-אך-בלתי-מזיקים של המקום, והלכנו אחריו עד שהגענו לבריכה עגולה יפיפייה, מבודדת ומוסתרת. המדריך שאימצנו הודיע כי הוא רק טובל במים ותוך מספר דקות הוא יפנה לנו את השטח, ואכן, לאחר רחצה קצרה הוא הלך לדרכו, והשאיר אותנו לבד-ביחד בבריכה הפסטורלית והמבודדת, מה שהוכיח מעל לכל ספק שצדקתי.

ליאו: לרגע לא הפסקתי לחשוד בטיפוס המפוקפק ההוא, אבל ג'ין נראתה נחושה ללכת בעקבותיו, ולא היה סיכוי שאני אותיר אותם לבדם במקום מבודד. כשנכנסנו למים, ג'ין ואני כרענו כדי להרטיב את כל גופנו, אבל הוא נשאר לעמוד כך שהמים הגיעו רק עד לירכיו, מותירים יותר מדי נוף חשוף, ממש בגובה העיניים שלנו. אפילו כשהלך לא ביטלתי ספקותיי, כי מי צועד כל כך הרבה ברגל בעירום מלא, רק כדי לטבול בבריכה לשתי דקות בלבד.

אחרי שהנודיסט העירום הלך לו, נותרנו לבדנו בבריכה. המוכר דיווח לנו שיש בבריכה מפל מים קטן, אבל הנודיסט טען שהבולענים משנים את צורתם מדי כמה זמן, והמפל כבר לא קיים. סרקנו את הבריכה, ואכן לא מצאנו זכר למפל. נשארנו לשחות בבריכה, עד שהמים הקרים והפחד מקריסה נוספת של הבולען, שתקבור אותנו תחתיו, שכנעו אותנו לוותר על גן-העדן-הפרטי-לרגע שלנו, לטובת המציאות הלבושה.

כשחזרנו הביתה, קראתי קצת על בולענים. הירידה המתמדת במפלס ים המלח הגבירה את קצב היווצרותם והגדילה את היקף השטח שבו הם עלולים להיווצר. יש הרואים בהם נקמה של ים המלח בבני האדם, על חסימת מי הכנרת. לי עצמי הם מזכרים את מכתשי הנגב - בור בקרום כדור הארץ, שאין לו מילה-מגדירה משלו בלועזית. אבל בניגוד למכתשים, הם צעירים ומסוכנים יותר, גרסת שנות האלפיים.   

לפני כמה שנים לאופרדוס למד קפוארה בישראל. הוא למד בחוג שהיו בו מורים ברזילאים, ומאוד נהנה, וכשהם חזרו לברזיל אחרי שנה בערך, הוא לא רצה להמשיך ללמוד אצל מישהו אחר.

הקפוארה היא מין שילוב בין אמנות לחימה לבין תנועות ריקוד אפריקאיות, שנוצרה במקור על ידי עבדים אפריקאיים שהוגלו לברזיל, שרצו לשמור על מסורת הלחימה שלהם וחיפשו דרך להסוות אותה מפני אדוניהם שאסרו עליהם כל גילוי של ביטוי מלחמתי.

היום הקפוארה מאוד נפוצה ברחבי ברזיל (וגם בישראל), יש הרבה מועדונים ולכל מועדון המאסטר שלו, אבל מולדת ומעוז הקפוארה היתה ונותרה Bahia, המדינה היפה והמקסימה שבחלק הדרומי של החוף הצפון-מזרחי של ברזיל.

בחופים של באהיה, ובחופים הצפוניים יותר, לאופרדוס נתקל בקפוארה שוב, ובכל מקום.

גם בערבי קפוארה שהלכנו אליהם במיוחד - כמו זה:

וגם סתם ברחוב או על הים, כשקבוצת קפוארה מתרגלת תרגילים וריקודים, וסביבה מתקבץ מעגל של אנשים (Roda) שבאים לצפות בקפואריסטים ולשמוע את המוזיקה של הנגנים שתמיד מתלווים אליהם, בתוף ובבירנבאו.

והנה דוגמא לרודה טיפוסית:

מהר מאוד לאופרדוס עבר מצפייה להשתתפות, ופצח בתרגילי קפוארה משלו, וכמובן שזה חייב את הוריו המסורים גם לקנות בגדי קפוארה תואמים, איך לא:

וככה נוצרה לה מסורת, לפיה בכל עיירת חוף שמגיעים אליה, לאופרדוס נוטל חלק בשיעורי קפוארה, או על החוף :

או באולם המיוחד של המועדון:

ובהדרגה לאופרדוס גם התחיל ליטול חלק בהופעות קפוארה, בתפקיד משתתף-אורח, או על הים או סתם באמצע העיר, מול קהל אוהד:

וכמו שקורה עם כל כל תחביב טיולים אצלנו, ויש לא מעט כאלה (כל אחד נוצר בהתאם למדינה שבה אנחנו מטיילים באותו זמן), אני שואל את עצמי אם לאופרדוס יתמיד עם זה גם בארץ, או שזה ישתכח ממנו עם החזרה לישראל. נחייה ונראה.   

אתמול הדגימה סופת ההוריקן קתרינה את כוחו של הטבע על חשבון תושביה התמימים של ניו-אורלינס. ואני עוד זוכר טוב מאוד את הצונאמי האימתני של מזרח אסיה מלפני כמה חודשים. יש בו בטבע, כשהוא מחליט להשוויץ ברבים, עוצמה מרתקת-משתקת שלא מוצאים במעשי ידי אדם, שיוצרת הרגשה של משהו גדול וחזק מאיתנו, ולא מאיתנו כפרטים, אלא גדול מהחברה האנושית כולה.

קשה שלא להרגיש ככה, גמד אנושי אל מול נפילי הטבע, כשנמצאים מול, מעל או מתחת למפלי האיגואסו, על גבול ברזיל וארגנטינה. לפי הספר, יש כמעט 300 מפלים באתר, בגובה ממוצע של 70 מטרים כל אחד, והם מתפרשים על פני כמה קילומטרים. אבל כל זה לא משנה כשעומדים ב"לוע השטן", מוקפים בכמויות אדירות של מים שוצפים (פי-5 ממפלי הניאגרה), ופשוט משתאים. הסטטיסטיקה היא פרט שולי אל מול המופע הכוחני הזה של הטבע.

יש לי כמה עשרות תמונות וקטעי וידיאו משם, תקריבים ותמונות פנוראמיות, אבל כל התמונות חוטאות לאמת, שאותה צריך לחוות לא רק בעיניים, אלא גם לשמוע את הרעש ולהרגיש את הרעד. ובכל זאת, הנה כמה תמונות מייצגות.

והנה הכאוס מקרוב:

וקצת יותר מרחוק:

והנה מראות חצי פנוראמיים (את המפלים כולם לא הצלחתי לצלם, אלא רק חלקים קטנים מהמכלול):

ויש גם נופים אינטימיים יותר, של ג'ונגל בצל המים:

אבל החוויה הכי גדולה היתה להיכנס עם סירת ספורט אל תוך לב המפלים. זה רטוב וקר וגם קצת מפחיד, ממש לא דומה לשיט הרגוע בסירות הגדולות שבמפלי הניאגרה, אבל רק שם העוצמה באמת ניתחת עליך, במשמעות המילולית של המילה.

וכמובן שיש גם דברים מעניינים יותר ממפלים, כמו סנדביץ' עסיסי, למשל: