ככל שהתקרבה השעה הגורלית הפכו חברי תא המחתרת לדרוכים יותר ויותר, ועצבנות מתוחה החלה להשתרר בחדר הגדול. נוכחותו של אברהם הקשתה עליהם לפעול באופן חופשי, ונביל נאלץ להתמודד עם הערות ורטינות שהופנו אליו מדי כמה דקות. לבסוף לא יכול היה יותר, והחליט לקחת עמו את אברהם לטיול במסדרונות הריקים של האגף הנטוש של בית החולים. מאז החליטו השניים כי קיימת סבירות גבוהה כי הינם בני משפחה, שינה נביל את יחסו לאברהם, ואפילו הרגיש כי הוא יכול לסמוך עליו במידת מה. השניים לקחו עמם חבילה גדולה של גרעיני אבטיח, ושוטטו במסדרונות תוך שהם מפצחים את דרכם יחדיו ומנהלים שיחה על כל דבר שצץ בראשם, למעט הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, ומותירים אחריהם שביל קליפות לסימון הדרך חזרה. וכך נמשכה לה האידיליה עד שנתקלו בד' באחד מפיתולי המסדרון.

חיים הקיץ משינה לא ממושכת אך עמוקה. לגופו היו מחוברים חוטים מוליכי חמצן ונוזלים, אך הרגשתו הכללית היתה סבירה, אם כי מנומנמת. זה בטח שום דבר, אמר לעצמו, רק תוצאה זמנית של כל המתח שעבר בימים האחרונים, יחד עם יותר מדי שיבאס. אך על אף דברי ההרגעה העצמיים המתין חיים בציפייה לביקור הרופא, שכן היה סקרן לדעת מה באמת ארע לו ומה הדבר אומר ביחס לעתיד הקרוב שלו בדרום אמריקה. הרופא אושש את הסברה, כשהציג בפניו את תוצאות בדיקת הא.ק.ג. שהצביעו על התקף לב קל, אך ציווה עליו על מנוחה של כשבוע ימים. טיסה לא באה בחשבון למשך השבועיים הקרובים, חד וחלק. רוחו של חיים נפלה באחת. תוכניתו, שעד אז הוצאה לפועל כמתוכנן, עמדה בפני מכשול רציני. הרי תוך שבועיים בוודאי תעלה המשטרה על עקבותיו וכל ניסיון להיעלם לתוך מרחביו של העולם השלישי ירד לטמיון.

כשנתקלו עיניהם של ד' ושל נביל אלה באלה, היתה זו הדגמה מצוינת כיצד באחת הופך מבט נינוח לדרוך ואישונים מצטמצמים לכדי שנאה יוקדת. ההמשך היה שייך יותר לסרטי פעולה מאשר למציאות, ואולי בעצם לא. השניים לא היו חמושים בנשק חם, ולכן שלפו כל אחד אולר קפיצי נסתר מתוך מכנסיו, ועוד לפני שאברהם הספיק להבין במה מדובר, הסתערו זה על זה. אברהם, המום, צפה בשניים נאבקים אחד בשני, תוך שהם מתגלגלים כה וכה על רצפת המסדרון. לבד מחתכים קלים לא הצליח אף אחד מהם לפצוע באופן ממשי את השני, היות ושניהם היו אמונים על לחימה פנים מול פנים ונטרלו זה את מהלכיו של האחר. נביל וד' לא הוציאו מילה מפיהם, אלא לחמו לחיים ולמוות בחירוק שיניים. לבסוף, אברהם, שראה כיצד חייו של חוטפו-אחיו-למחצה-בפוטנציה עומדים בסכנה, אשר חוץ מהיותו איום לחייו היווה גם את כרטיס היציאה שלו מהסיוט הזה, נטל בידיו כסא שעמד בפינת המסדרון, והטיח אותו חזק ככל שיכול היה בגבו של הגבר שנראה היה שעוד רגע קט ינעץ את אולרו בגופו של נביל.

כמה מטרים למעלה יותר, במלון  הצמוד, טרף מחפוד את ארוחת הצהריים המאוחרת שהוגשה לו, ואשר לא הזכירה במאום את הארוחות הדלוחות שהכינה דודתו בכפר. על אף שמאז שעלה למונית לא היה חופשי לעשות כרצונו, ההרגשה היתה כאילו הוא כלוא בתוך כלוב זהב, והתנאים הבסיסיים להם זכה נראה בעיניו כמותרות אשר שבוע קודם לא היה מעלה על דעתו כי יזכה להן. מאורעות היומיים האחרונים אפשרו לו לחשוב על דברים שבעבר נמנע מלהרהר בהם, והוא כבר גמל בליבו כי כאשר ישוב לכפר הוא יחפש לעצמו מקצוע של ממש, אשר יאפשר לו בעתיד לצאת מגבולות הכפר ולגלות את עולם הגדול. ואם אפשר אז מחוץ לשטחים. ירדן נראתה לו כאופציה לא רעה בכלל.

[אני מניח שההפטרות ממטענים עודפים, בייחוד אחרי תקופה ארוכה של אגירתם, עושה טוב לגוף או לנפש, ואפילו מביאה לסוג של קתרזיס. כלומר, אני יודע שככה זה אצלי, ואני מניח שזה כך גם אצל כל השאר. כמו בסדנאות לשחרור לחצים בהם נהוג לשחרר כעסים כדי לרוקן במעט בטן מלאה, כך גם במקרים של שכלול רעיונות או הוצאה לפועל של יכולות, ובטח שגם במקרים של מימוש שאיפות, בהם היישום מקנה הקלה לנפש, אם לא קורת רוח. העובדה שבמקרים אלו האלמנטים המשתחררים לאוויר העולם אינם שליליים או כוחניים אינה משנה, התהליך דומה. עצירות, נפשית לא פחות מפיזית, מקשה על ישיבה בנחת.]

לאחר שאברהם סייע לנביל להכניע את ד', סחבו שניהם את ד' המעולף עד לחדר המחבוא. שם, בחדר, היה נביל עסוק בהתייעצות עם חברי התא באשר לגורלו של ד'. נביל סבר כי יש להוציאו להורג בו במקום, בגלל הסכנה הטמונה בו ובשל עברו העשיר בחיסול מבוקשים, ואילו חברי התא פחדו כי הדבר ישבש את המבצע והם ביקשו להמתין להוראות ממפעילם. אלא שנביל לא היה מוכן להמתין פעם נוספת להוראות מגבוה, אשר יימנעו ממנו לבצע את ייעודו בחיים, רצח בשם ההתנגדות לכיבוש, ייעוד שהיה שני בעיניו רק לפעולה אחת, מוות בשם ההתנגדות לכיבוש. ועוד היה מדובר באדם אשר נביל נשבע יותר מפעם אחת להורגו. על כן התעקש נביל לשכנע את חבריו לבצע בו במקום את החיסול, ולא היה מוכן לוותר.

בלית ברירה החליט חיים להתקשר הביתה. הוא היה חייב להתייעץ אם אשתו, וגם לבשר לה את החדשות אודות מצבו הגופני, אף אם פירוש הדבר הסתכנות בכך שיאזינו לדבריו. האחות החביבה השיגה עבורו טלפון נייד שבאמצעותו ניתן היה לערוך שיחות בין לאומיות, בתמורה לתשלום הולם כמובן. אשתו ענתה, נרגשת, בצידו השני של הקו, ועוד בטרם הספיק לגלול בפניה את אשר ארע לו, היא התפרצה לדבריו ושאלה "אתה עוד בירדן?" ומשאישר הוסיפה מייד "טוב מאוד. הכל בסדר. אתה יכול לחזור הביתה. בררנו את הכל ואתה לא אשם בכלום". חיים הקשיב לדבריה כלא מאמין, "את בטוחה? ואיך לא?", שאל, חרד מהתרגשות נוספת שתחמיר את מצבו. "התגלה כשל סדרתי באופן העמסת המשאיות. משהו שקשור לתת משקל ומתלים קפיציים, אתה יודע שאני לא מבינה בזה כלום. אבל בביקורת שנערכה בעקבות התאונה התגלו עוד שלוש משאיות שהמטען שלהן עמד ליפול. הסתבר שהבחור הצעיר העמיס נכון את המטען אחרי הכל. אתה חופשי. בוא. כולנו מחכים לך כאן". חיים העדיף שלא לספר לאשתו על האירוע שעבר, ואשר הצריך ממנו מנוחה של מספר ימים נוספים בטרם ישוב הביתה, ותחת זאת אמר "היו לי כמה שעות של שקט לחשוב על הרבה דברים. למה שלא תבואי לכאן לעמאן? נהייה כאן כמה ימים ביחד, יהיה נחמד, ואז נשוב בחזרה לארץ".

רק בחדר המחבוא, לאחר שד' ניעור מעלפונו, נודע לאברהם כי ד' הינו ישראלי, וההיפך. ד' ואברהם ניצלו את התעסקותם של שוביהם בויכוחים פנימיים, ודאגו להתעדכן בלחש, זה במעשיו של זה. אברהם סיפר לד' את שעבר עליו, והתנצל על שארע קודם לכן במסדרון. ד', אשר מאז ומעולם פעל על פי האינסטינקטים שלו, סיפר לאברהם את כל הידוע לו על כוונות התא ועל המבצע המתוכנן כנגד אנשיו, וביקש את עזרתו בארגון מבצע בריחה. כל אותה עת האזין ד' לויכוח שהתנהל בין שוביו, וידע כי הוא עלול להיות מוצא להורג תוך מספר דקות. אברהם השיב לו כי הפעם היחידה בה ירה היתה בגיל 18 במטווחי הטירונות בהם החטיא כליל את המטרות, וכי אינו מאמין שיוכל להשתלט על איזה מכלי הנשק ולסייע לד' בבריחה, והוסיף כי ממילא הוא פצפיסטי מטבעו, אם כי הוא ישמח להצטרף אל ד', לאחר שד' יצליח לארגן את בריחתם ולהשתלט על כל השובים. תחת זאת הציע אברהם לד' כי הוא ינסה לשכנע את נביל להותיר גם אותו בחיים כבן ערובה בעל ערך רב, שבוודאי יהיה בר תועלת יותר ממנו עצמו, ואף גילה לד' על האפשרות של קשר משפחתי בינו לבין נביל. אלא שד' סרב לשמוע לאברהם, וזינק ממקומו לעבר האיש הקרוב ביותר אליהם, תוך שהוא קורא לאברהם להצטרף אליו.

השעה הגיעה. מחפוד קיבל תדרוך אחרון מתת נספח התרבות, על אף שידע כבר את דבריו בעל פה. אל גופו הוצמד מכשיר מעקב מתוחכם, שהוחבא היטב בסוליית נעלו למקרה של חיפוש גופני, וגם מכשיר האזנה זעיר הולבש על דש חולצתו, על אף שהסיכוי להאזין לשיחותיו מחוץ לרבת עמון היה קטן. למעשה, מכשיר ההאזנה יועד, יותר מהכל, כדי להרתיע את מחפוד מלגלות לחברי התא על המבצע. מחפוד הונחה שלא ליזום כל פעולה בעצמו, ותת הנספח הורה לו מפורשות כי נוכח כל תקלה שהיא, ולו הזעירה ביותר, עליו לחזור ולהתייצב במהירות האפשרית בבר שמאחורי לובי המלון, שם יחכו לו ד' או תת הנספח, ויסייעו לו. תת הנספח טפח למחפוד על שכמו טפיחה קלה, וצחק "אולי יום אחד תהיה מרגל אמיתי, מי יודע, בהצלחה". מחפוד חייך בנוגות לשמע העתיד המפוקפק שתת הנספח צפה לו, ויצא לדרך ללא שהות מיותרת. רק לגמור עם זה סוף סוף, לקבל את 200 השקלים, ואז להדחיק לתמיד, קיווה באופטימיות ילדותית משהו. יותר מהכל הטריד את מחפוד הצורך במציאת תירוץ טוב לדודיו ולכל מי שישאל, בקשר להיעלמותו ביומיים האחרונים מאז ירו הישראלים בנהג המונית שהסיע אותו.

[ישנם מקרים בהם הפריקה של המטענים העודפים היא בלתי מתוכננת. במקרים כאלה, לפעמים הפריקה שוצפת בעקבות אירוע בלתי מתוכנן, ואז, ולעיתים היא אף יכולה להיות הרסנית. כמו בכל תחום אחר בחיים, המידתיות חשובה גם בעת שחרור אגרסיות או מאוויים, אבל כשאלמנט של הפתעה מצטרף לתמונה, לא תמיד הדברים נותרים תחת שליטה.]  

חיים התעורר בשעות הבוקר המאוחרות והזמין ארוחת בוקר לחדרו. לאחר מכן זפזפ בשלט הטלביזיה בחיפוש אחר ערוצים באנגלית, אך ללא הועיל. להתקשר הביתה פחד מחשש להאזנות, וממילא סיכם עם אשתו שיתקשר רק לאחר שיגיע למחוז חפצו באמריקה הדרומית. לאחר שניסה להירדם שוב ללא הצלחה, ואחרי שבהה ברחוב דרך חלון החדר כמעט שעה שלמה, החליט שאין טעם להישאר כלוא ומשועמם בחדרו, והתארגן מתוך כוונה לרדת למטה. בעת שהיה בפתח הדלת, שלח את ידו ולקח עמו בלוק ניירות חלקים עם לוגו המלון מתנוסס בראשם ועט, שהיו מונחים על שידה קטנה בכניסה לחדר. כשהגיע ללובי נחו עיניו על בר אפלולי ומיושן למראה שהיה ממוקם בירכתי המלון, ונוגנה בו מוזיקת מעליות. בחלל המרופט היו מספר שולחנות שהקיפו פסנתר שחור וגדול, ודלפק ארוך שלאורכו הוצבו בקבוקי משקה. רוחו של חיים התעודדה מיידית נוכח האפשרות ללגום שיבאס עם קוביות קרח, המשקה האהוב עליו.

אברהם פקח את עיניו בלא לזוז, על מנת שלא להעיר את נביל ששכב בצמוד אליו על המזרון שהוקצה להם בפינת החדר הגדול. לאחר כמה שניות הצליח לקלוט היכן הוא נמצא. כשהגיעו אתמול לבית החולים הסתבר להם כי חבריו של נביל טרודים עד מאוד בביצוע פרויקט דחוף וחשוב, ונביל בקושי הצליח לשכנעם להתיר לו ולאברהם להתחבא אצלם. בחדר, שהיה לפנים חדר אשפוז והיום עמד ריק ממיטות ומכשירים ונראה ערום ומתקלף, שהו מלבדם שלושה גברים שהיו עסוקים ברכינה מעל מפות ועריכת שיחות ממושכות בטלפונים ניידים. החדר נראה כאילו הוסב להיות מטה מאולתר, ואברהם הסיק כי הוא נמצא במחבוא של מחתרת טרור ירדנית. אברהם הביט בנביל שהמשיך לישון שנת ישרים. משהו בפניו נראה לו מוכר באופן מטריד. מאז נגלו לו פניו של נביל, בעת שהוצא מתא המטען של המכונית, לא יכול היה שלא להביט בו לפרקים, במבט חוקר וממושך, ונביל אשר שם לדבר נראה מוטרד, ואפילו סינן פעם אחת מתחת לשפמו "אתה לא הומו, נכון?". 

ד' ירד מחדר המלון בו הותיר את מחפוד יחד עם "תת-נספח התרבות" של השגרירות. למחפוד הסביר כי אסור שיחשוף את פניו לפני המועד בו הוא אמור להגיע לרבת עמון כדי ללוות את מטעני הנפץ, שהיה קבוע לשעת לילה מאוחרת באותו יום, ואילו הוא ירד למטה כדי לבדוק את השטח ובאותה הזדמנות גם להתרענן. למעשה, על פי התכנית, ד' לא היה אמור לראות יותר את מחפוד, אלא על מחפוד היה לפעול באופן יזום לפי התכנית שהותוותה לו עוד בישראל, ועל פי ההוראות שיינתנו לו על ידי תת-נספח התרבות. על ד' הוטלה המשימה לפקח על מחפוד ועל המבצע ממרחק. בפועל התכוון ד' לעלות למעלה פעם אחרונה בסביבות אחר הצהריים, כדי לבדוק שהכל בסדר עם הנער, ולהביט פעם נוספת על בית החולים מחלון חדר המלון, שנבחר במיוחד בשל העובדה שצפה על האגף הישן של בית החולים בו אמור היה להיות ממוקם תא הטרוריסטים.

[הלשונות הרעות בכפרו של נביל טענו שהשם איברהים הוא שם מקולל במשפחתו. לא רק שסבו שנשא את השם איברהים, וגם אחיו שנקרא על שם סבו, נהרגו בידי יהודים, אלא שסב סבו של נביל, על שמו נקרא סבו, נרצח על ידי הטורקים לאחר שאלו ביקשו להטיל את אימת השלטון העותומאני המתערער על הכפר, והורו להוציא להורג את הבחור הבגיר הצעיר ביותר ששמו מתחיל באות אליף בערבית. והיה גם הסיפור של אחיו החורג של נביל. שנים רבות בטרם נולדו נביל ואחיו נולד לאביו בן בכור מאם אחרת, אשר נקרא איברהים גם הוא, גם כן על שם סבו, ומת ישר לאחר לידתו. כששאל נביל את אביו מדוע מעולם לא עלו לקברו של אחיו הבכור, ענה לו האב תשובה מתחמקת, אך על ערש דווי קרא לו אביו למיטתו, וכשהיו ביחידות סיפר לו שאחיו לא נקבר, אלא למיטב ידיעתו הוא חי וקיים בעולם אחר, ויותר לא יסף. גם בבירורים שניסה נביל לערוך עם מכובדים בכפר לאחר מותו של אביו, לא קיבל נביל תשובה חד משמעית, אבל נרמז לו כי מדובר היה ב"ילד אהבה" שנולד לאביו מאישה זרה ו"לא נכונה", שעזבה עם הילד פחות מחודש לאחר שנולד ומאז היא מתגוררת איתו ועם בעל אחר במדינת ישראל.]

חיים הזמין לעצמו כוסית נוספת. כשעה עברה מאז החל לכתוב על בלוק הניירות, בתחילה משפטים סתמיים ובהמשך סיפור של ממש, לא סיפור בדיוני אלא סיפור חייו, ומאז מילא כבר כעשרה עמודים ללא צורך בהפסקות לשם מחשבה או מנוחה, ועדיין היה עסוק בתיאור השנה השלישית לחייו. תוך שהוא לוגם לגימה נוספת מהשיבאס חשב לעצמו כי אין כל סיבה לכך שלא ימשיך ויכתוב את כל קורותיו עד שתגיע העת לעלות על המטוס. הבר היה ריקני ומלבדו ישבו עוד שני אנשים על הדלפק הארוך, אחד בכל קצה משני עבריו של חיים, ושני זוגות הסבו לשניים מהשולחנות. ובדיוק כאשר רוקן חיים את הכוסית השנייה, נכנס לבר גבר בעל חזות אירופאית, אשר בלט בנוף המקומי ממש כמוהו.

לאחר שנביל התעורר, הוא התפנה לעסוק בניסיונות למצוא מחסה של קבע עבורו ועבור אברהם.  אברהם, משועמם, צפה בו וביתר חברי התא בחוסר מעש, בין שרעף אחד למשנהו. ואז, בבת אחת, צפה באברהם ההכרה. היה זה כאשר הרהר בבני משפחתו שבוודאי חרדים עכשיו לגורלו, ובצדק, והעביר במוחו את פניהם, אחד אחרי השני. בתחילה ילדיו, אחריהם אשתו ולבסוף הוריו ואחיו. תווי פניו של נביל מזכירים בצורה מוזרה את תווי פניו של בנו. אותו בן אשר אשתו ורבים אחרים טענו שהוא קופּי של אברהם, למרות שאברהם התקשה למצוא דמיון של ממש בינו לבין בנו. נביל, שהבחין בלסתו השמוטה של אברהם, צחק ושאל " בלעת זבוב?", ואברהם השיב לו בצחוק משלו "אתה דומה לבן שלי, רק עכשיו קלטתי". אלא שנביל לא מצא את זה מצחיק כלל ועיקר.  

ד' התיישב על הבר. תמיד נהג לשבת קרוב לאדם זר שעמו יוכל לפתח שיחה, כדי לאמן את יכולות הדיבוב שלו וגם להפיג שעמומים שהיו תוקפים אותו בכל נסיעה לחו"ל במסגרת העבודה. הוא היה שומר על מרווח של כסא אחד כדי לא לפגוע בפרטיות של בן שיחו הפוטנציאלי, וגם לא להצטייר ככזה שצמא לשיחה, ובכך היה מבטיח לעצמו את האפשרות להיצמד לבן זוגו באם תתפתח ביניהם שיחה קולחת. האיש שלידו בחר ד' להתיישב היה עסוק בכתיבה רציפה ולא טרח כלל להרים את ראשו כאשר ד' התיישב לידו, ונראה לד' כמטרה מאתגרת. ד' תמיד אהב לדובב אנשים שנראו מכונסים בעצמם. ד' הזמין לעצמו קולה דיאט ועמד להתחיל בתרגיל האימפרוביזציה, אלא שלפתע הבחין בכך שהאיש שלידו כותב בעברית. האיש לא נראה ואף לא היה לבוש כאיש עסקים, וד' התקשה לחשוב על הנסיבות שהיו יכולות להביא אותו למרכז רבת עמון.

[אמו של נביל נטתה מאז ומעולם למיסטיקה. בהעדר זמן פנוי במהלך שעות היום, היא היתה מקדישה חלק נכבד משעות הלילה ללימודי אסטרולוגיה, נומרולוגיה, גלגולי נשמות ועוד. הדברים נעשו בהיחבא מחשש לרכילויות מרושעות, אך כל הקרובים אליה ידעו על התמכרותה לתורות הנסתר. היא אף האמינה בכך שהיא בעלת כוחות מאגיים, ומספר מומחים שהיא היתה עולה אליהם ברגל מדי חודש, שניים מהם גרו בתחומי הקו הירוק והיתה טמונה סכנה של ממש בעצם ההגעה אליהם, סברו כך אף הם. אלמלא היתה חייה בחברה פרימיטיבית למחצה, היתה בוודאי מעיזה להכריז על עצמה כעל מדיום. נביל, בצעירותו, על אף שנהג להצהיר שאינו מאמין באמונות תפלות אלה, היה מבקש ואף מקבל מאימו רשות להיות נוכח בחלק מהפעילויות בהן היא עסקה, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה. בתקופה זו למד נביל מאימו כי גם אם אינו מאמין בדבר מה, אל לו לזלזל באחרים המאמינים בו, ומוטב כי יחריש ולא ישלול דברים שאינם מובנים לו על בוריים.]

חיים השיב בנימוס לכל שאלותיו של הבחור שהפריע לו לכתוב את זיכרונותיו. הוא הציג עצמו כצרפתי ודיבר אנגלית רהוטה הרבה יותר מאשר חיים, אבל גם הזמין את חיים לשתי כוסיות על חשבונו, ובשל כך היה מוכן חיים למחול לו על ההפרעה הזמנית בכתיבה. חיים מצא את עצמו מספר לזר הרבה יותר מאשר הזר סיפר על עצמו לחיים, אך מתוך זהירות בלתי אופיינית נמנע חיים מלשטוח בפניו את קורות הימים האחרונים, ותחת זאת התחזה למי שהינו, נהג משאית שעורך הובלות לירדן. לפתע הרגיש חיים שכל עולמו סובב עליו. ליבו דפק בחוזקה וזיעה החלה ניגרת מגופו, ממש כפי שהיה בעת שהתייצב מול תוצאות התאונה המחרידה בירידה לים המלח, אך כעת הוא חש גם תעוקה גוברת והולכת בחזהו, מלווה בקשיי נשימה ובתחושת נימול בזרועו השמאלית. איש שיחו, שהבחין בחיוורונו הבולט מיהר לייצב את חיים, וביקש מהברמן כוס מים קרים, תוך שהוא מודד את הדופק של חיים בתנועה מיומנת.

נביל התיישב ליד אברהם וסיפר לו את סיפורו של אחיו הבכור. אברהם, אשר הבין לאן נביל חותר, השיב בסיפור השערורייה העלומה שהובילה את אימו לקיבוץ, אך טען שלא ייתכן קשר בין שני הסיפורים, על אף הדמיון החזותי ביניהם, היות והוא, אברהם, נולד בקיבוץ ולא בשטחים. אלא שנביל סרב להיכנע לעובדות. "עובדות אפשר לעצב כיצד שרוצים", אמר, "ועובדה שגם לי שיקרו בקשר אליך. זה רק טבעי שגם לך שיקרו באותה מידה", ולאחר שתיקה קצרה הוסיף ואמר "עוד כשהיית מוטל מתחתיי רטוב מדם ובלתי ניתן לזיהוי היתה לי תחושה שאנחנו מכירים, ולא דרך העיניים, אלא דרך הלב". נביל סיפר לאברהם על מקרים מוזרים דומים שתיארה בפניו אימו, בהם פרטים התחברו בניגוד לחוקי הסטטיסטיקה, ואשר המשותף לכולם היה תחושות בטן חזקות. נביל נהג להתייחס אל מקרים אלה כאל סיפורי מעשיות, אך הפעם תחושות הבטן המשותפות של שניהם היו חזקות מדי מכדי שיוכלו להתעלם מהן.

ד' הכיר את הסימנים. לאחר שמנוחה קצרה ושתיית מים לא הועילו, לא נותרה ברירה אלא לפנות את נהג המשאית הישראלי לבית חולים, שכן כל התקף לב קל יכול תמיד להתדרדר לכדי התקף קטלני תוך דקות בודדות. והיות וזמנו היה בידו, וממילא הוא חפץ עוד קודם לכן לערוך סיור קצר בבית החולים הסמוך, ארגן ד' אלונקה מאולתרת ונשא יחד עם שלושה מלצרים את חיים אל עבר חדר המיון של בית החולים הסהר הפורה. בבית החולים דאג ד' "לשמן" כמה רופאים מבלי ידיעתו של חיים, וכך טופל חיים באופן מיידי והוקצה לו חדר משלו עם השגחה צמודה של אחות פרטית. משסיים לארגן את כל שהיה ביכולתו, יצא ד' מהחדר מבלי להעיר את חיים שבינתיים שקע בשינה עמוקה תחת סמי ההרגעה שניתנו לו, והחל לשוטט במסדרונות בית החולים, מתקרב יותר ויותר לעבר האגף הישן והנטוש למחצה שלו. ואז, לאחר שהמסדרון ביצע פנייה של תשעים מעלות, נתקל ד' בפנים מוכרות.

[נביל נעצר מספר פעמים על ידי השלטונות הישראליים, ואף שהה במעצר מינהלי מספר חודשים. מעולם לא הצליחו לאסוף די ראיות כדי להרשיעו במאום, והוא גם לא היה גורם בעל חשיבות ששווה היה לשתול ראיות לשם הרשעתו, אבל לכולם היה ידוע מה מהות מעשיו. נביל פגש בד' שלוש פעמים. פעם אחת כאורח כבוד של מוכתר הכפר בו גדל, עוד טרם לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, כאשר ד' הביא לכפר מריצה מלאה בממתקים כאקט של יחסי ציבור ונביל עצמו קיבל ממנו חבילת ממתקים ולטיפה על הראש. פעם שנייה בהלווייתו של אותו מוכתר, אשר נרצח בשל חשד ששיתף פעולה עם השלטונות הישראליים, כאשר נביל התקרב לד' ולחש על אוזנו כי אם ידרוך שוב בכפר נביל יוודא בעצמו כי הוא לא יצא ממנו חי, ובו בזמן העריץ אותו על אומץ ליבו להופיע בכפר בגפו כדי לתת כבוד למת. ופעם שלישית במרתפי השב"כ, כאשר ד' ניסה, ללא הצלחה, להדיח אותו להפוך למשת"פ, באמתלות שקריות שונות. כבר אז יצא לד' בשטחים שם של צבא-חיסול-ממוקד-של-איש-אחד, בזכות הרציחות המדודות שביצע ד' בלב שטח האויב, כמעט ללא סיוע. זו היתה הפעם השנייה בה נביל איים על ד' כי יהרוג אותו.]