גדי נהג לצום בכל יום כיפור, באדיקות, במשך שנים.

הוא עשה כן מאז שהוא זכר את עצמו.

הוא לא היה אדם דתי, לא שמר מצוות, לא בא מבית עם רקע מסורתי.

ההיפך, ציטוטים מהתנ"ך לא התגלגלו אצלו על הלשון, אבל שרימפס ושינקן דווקא כן.

ובכל זאת.

כשגדי היה בן 15, שכנע אותו יונתן, אחיו הגדול ממנו בשנתיים, לרכב יחד על אופניים ביום כיפור, מתל אביב לנתניה ובחזרה.

כשחזרו הביתה היה גדי על סף עילפון, אבל עדיין סרב להפצרות אימו, שילגום קצת מים קרים.

לימים סיפר יונתן לגדי שהוא הגה את רעיון הטיול רק כדי להכריח אותו לשתות.

לאלה שגיחכו כלפיו, גדי ענה שזו יותר אמונה-תפלה מאשר אמונה, תשובה שסתמה פיות גם אצל חבריו החילוניים ביותר.

והוא הוסיף - "להזיק זה לא יזיק, וזה גם טוב לבריאות, אז מה רע?".

כזה היה גדי, לא מחפש תובנות במקום בו הן אינן בנמצא.

***

גדי נהג להתנדב לשירות מילואים, אם סוף השנה היה מתקרב והוא הרגיש שלא תרם מספיק באותה שנה.

הוא השקיע באימונים, באדיקות, במשך שנים, מאז שהוא זכר את עצמו.

הוא לא היה אדם דתי, לא ימני, לא בא מבית עם רקע פטריוטי.

ההיפך, ז'בוטינסקי אצלו היה רק שם של רחוב שמוביל לים.

ובכל זאת.

במלחמת יום כיפור גדי שכל את יונתן.

שניהם שירתו באותה אוגדת מילואים משוריינת, ושניהם נלחמו מתחילת המלחמה ברמת הגולן.

הגורל לקח את האחד השמיימה והותיר את השני פצוע קל, במרחק של כמה קילומטרים זה מזה.

גדי לא שבר את הצום גם כשנקרא להתגייס בבהילות.

הוא לא אכל ולא שתה בעת שהתכונן ללחימה, והמשיך בכך גם לאחר שהגיע לשדה הקרב.

רק כשהיה בטוח שהצום תם, הוא לגם מהמימייה שלו וכרסם עוגייה ששמר לעצמו בכיס הקטן שבמורד המכנסיים.

בגופתו של יונתן נתקל גדי בדרך מקרה.

הוא נלקח בקומנדקר יחד עם פצועים אחרים, אחורה, הפוך מכיוון הלחימה, אל עבר בית חולים שדה מאולתר, כשבדרך הבחין הנהג בפצוע מדמם למרגלות טנק שרוף.

בזמן שהנהג והחובש ירדו להביא את החייל הפצוע, ראה גדי את פניו של יונתן, קפואות, מבצבצות מהצריח של הטנק.

הוא דידה לעברו, מסרב לשמוע לקריאות האחרים, ושלף את יונתן מהצריח.

הנהג לא הסכים להעלות את יונתן לקומנדקר, שהיה עמוס לעייפה גם בלעדיו.

היה סיכוי להיתקל בפצועים נוספים שיזדקקו להסעה, וממילא היו מתים רבים בשטח ורכבים אחרים היו אמורים לאוספם.

גדי נצמד בכוח לגופת אחיו, וטמן את ראשו בחזה הקר, מסרב לזוז.

הוא המתין בשקט עד שהנהג והחובש יתייאשו ממנו, ורק כשקולו המטרטר של הקומנדקר נשמע מתרחק מהאזור, הוא הרים את ראשו לראשונה מחולצתו ספוגת הדם של יונתן.

כזה היה גדי, לא נוטש קרובי משפחה מתים בשדה הקרב.

***

גדי נהג לדלג על הסעודה המפסקת, במשך שנים.

הוא עשה כן מאז שהוא זכר את עצמו.

הוא לא היה אדם קיצוני, לא אנורקטי, לא בא מבית עם רקע פסיכוטי.

ההיפך, בשאר ימות השנה הוא לא היה מוותר על הזדמנות לארוחה עסיסית.

ובכל זאת.

כשהיה ילד, גדי התחיל את הצום בצהריי ערב החג.

בצבא הוא הקדים את הצום לבוקרו של אותו יום, ולאחר מכן הוא התחיל לצום ערב קודם.

למרימי הגבה ענה גדי שזו רק אמונה-תפלה והוסיף - "להזיק זה לא יזיק, וזה גם טוב לבריאות, אז מה רע?", תשובה שסתמה פיות גם אצל חבריו הטרדניים ביותר.

כשהיו נערים, יונתן היה מתגרה בגדי ומעלים מהמקרר את המאכלים האהובים עליו, אותם נהגה אמם להכין במיוחד לקראת יום כיפור.

הוא היה עושה זאת מספר שעות לפני המועד בו גדי התכוון להתחיל לצום, אבל גדי לא טרח להתלונן או להחזיר לו מלחמה.

כזה היה גדי, תמיד מפנה את הלחי השנייה ומאמין שהתעלמות היא תשובה טובה יותר מהתעמתות.

***

במלאות שנה למותו של יונתן, לאחר שעדת המנחמים הסתלקה, והמשפחה הקרובה עשתה את דרכה חזרה אל פתח בית העלמין, התיישב גדי על המצבה והתאבל על אחיו ללא מילים.

הוא המתין ללא ניע עד שיום כיפור יחל, ומשהצום אמור היה להיכנס לתוקפו, הוציא גדי סנדביץ' שהכין מראש בהיחבא, והחל לנגוס בו.

יונתן היה מוכן להתערב עם מי שרק רצה, שהיום בו גדי יאכל ביום כיפור יהא יומו האחרון.

יונתן אף פעם לא מצא פרטנר להתערבות שכזו, למרות שהציע אותה לרבים.

כזה היה גדי, תמיד מקיים את מילותיו של אחיו.

שרגא נהג במכונית באיטיות לאורך הגדה, מנסה להתחמק מבורות וסלעים על גבי הדרך המשובשת. רק שלא תקבל מכה חזקה בשאסי, חזר בליבו על אחת המנטרות השחוקות שסיגל לעצמו ברבות השנים. מספיק שהשלדה שלי דפוקה, זו לא סיבה להתנקם גם בזו שלה. מדי פעם, כשהיה לו נדמה שאיתר מקום עם גישה נוחה למים, הוא האט כמעט עד כדי עצירה מוחלטת, תוך שהוא בוחן בעיניים עייפות את תוואי הקרקע. לבסוף איתר שרגא רצועת חול קרחת מצמחיה וממכשולים, אשר השביעה את רצונו, והחנה על גבה את המכונית.

כשיצא החוצה נשמעה חריקה ברורה. עובדה שהצפרדעים פסקו מלקרקר באחת. קול של עצמות סדוקות. לא שזה הפריע לו, אבל היו כאלה שזה עורר בהם צמרמורת. מירה והילדים, למשל. כל פעם שהקול היה בוקע מתוכו, הוא היה עוצם עיניים, כדי שלא לראות את אלה שלהם מצטמצמות מהצליל. המעבר מישיבה לעמידה כבר היה קשה עליו. גם מישיבה לשכיבה. השרירים הכואבים היו חלק משגרת היומיום שלו מזה שנתיים בערך. שגרה מסלימה שכזו, עד כדי כך שההסלמה עצמה הפכה אצלו לשגרה.

במאמץ רב ובתנועות לאות הוא הוציא את הציוד מתא המטען, אביזר - אביזר. קודם את הקלים - הוסת, החליפה, המאזן, הסנפירים, המשקפת, ובסוף את מכלי החמצן והמשקולות. הנשיאה מהמכונית ועד לשפת המים, מרחק של לא יותר מעשרים מטרים, לקחה לו זמן רב. אחרי כל סבב הוא נאלץ להתיישב ולהשיב לעצמו את הנשימה. את המכלים והמשקולות הוא כלל לא הצליח לשאת, ונאלץ לגרור אותם על החול.

כבר הרבה זמן שהוא לא התקין את עצמו לצלילה. הוא ניסה להיזכר כמה שנים עברו מאז הפעם האחרונה, אולי עשר, אולי חמש עשרה. אבל מי שצלל כל כך הרבה פעמים כמוהו, לא שוכח איך להתארגן, זה עדיין היה הליך אוטומטי אצלו. לחבר, לסובב את הברז, לנפח, לרוקן קצת, להציץ במדי השעונים, לבדוק בדיקה נוספת, לשאוף... ההכנות עשו לו טוב. זה כמו לטעום סיגריה אחרי גמילה של שנים. הטעם לא משהו, אבל הזיכרון המתוק עושה את שלו. הוא חייך לעצמו מבלי משים בשעה שעסק במלאכת ההרכבה.

כשסיים, הוא התיישב לנוח והסתכל סביב. לא היתה סביבו נפש חיה. אחרי היסוס קל הוא פשט את כל בגדיו ונעמד עירום, מביט בבואתו שהשתקפה בחלון המכונית. המראה היה מעוות, עגלגל ופחוס יותר מאשר במציאות, אבל עדיין שרגא יכול היה להבחין באותות המחלה על גופו. הגוף שהיה חטוב בבחרותו, והתמלא עם כל עשור נוסף, עד כדי פקיעה, הפך להיות שדוף יותר מאי פעם. רק חבל שהשיער לא נע במסלול מעגלי דומה, כאן דווקא המגמה הזוחלת של ההידלדלות הואצה עד לקרחת מלאה, בעקבות המחלה והטיפולים.

שרגא לא הצליח להתיק את עיניו מחלון המכונית. תוך שהוא נאנח, ניסה למתן את מידת הבוז שרכש לעצמו. תראה מה נהיה ממך, אמר לדמות המשתקפת, כאילו היו לו יד ורגל בעניין. ואולי היו, אם היה בוחר בתפקיד אחר בצבא, הרפתקני פחות, אולי הכל היה עכשיו אחרת. הפסיכולוגית שלו ומירה דאגו להדגיש בפניו כל הזמן שזו לא אשמתו, אבל הוא לא הצליח להשתחרר מההרגשה. כשהתארגנה תביעה מרוכזת של חברים מהיחידה, הוא סרב להצטרף אליה, למרות הלחץ הכבד שהוטל עליו על ידי המשפחה והחברים. לא ככה חינכו אותי, אמר לכולם, אני לא בוגד, אך לעצמו הוא לחש בלי קול כל אותו זמן, אלה לא הם, זה אני. זה הייתי אני כשקיבלתי צל"ש באי גרין, זה הייתי אני כשאבדתי בן זוג לצלילה בתעלה, בעודו גוסס באדום אפרפר של מעמקים כשזרועו קשורה לזרועי בחבל, וגם עכשיו זה אני.

הוא עטה על עצמו את חליפת הצלילה הישנה, זו שכבר לפני שנים לא הצליח להידחס לתוכה. מירה תמיד דחקה בו להשליך אותה, אבל לא היה לה לב לזרוק בעצמה את כל אותם חפצים שכינתה בשם הכוללני, הסמרטוטים הסנטימנטאליים ששרגא אוהב לאגור. החליפה לא היתה הדוקה מספיק, אבל העובדה שגופו לא יתחמם עקב כך לא הטרידה אותו כהוא זה. הוא חבש את מסכת הצלילה וחזר להביט בעצמו דרך חלון המכונית. עם החליפה והמסכה קשה היה להבחין בגופו המדולדל או בעיניו השקועות. ככה יותר טוב, ציין שרגא לעצמו בסיפוק.

את הכניסה לתוך הנחל הוא בצע בזחילה. תחילה מיקם את עצמו על המדרון המוצף, אחר גרר אליו את המשקולות והרכיב אותן בתוך המים, ולבסוף הציף את המיכלים והמאזן, והלביש אותם על גבו מבלי שיורמו באוויר, כדי לא לשאת את משקלם. הוא הכניס את הוסת לפיו, שאף שאיפה, רוקן באחת את המאזן, ונתן לעצמו לשקוע מטה. האור בקושי חדר אל תוך המים המעופשים, וחושך אטום השתרר סביבו. הוא החדיר מעט אוויר למאזן, וייצב את עצמו בחלל המיימי, מרחף-שוכב באיזון אי שם בין קרקעית הנחל לבין פני המים.

הוא חיכה עד שנשימתו תתייצב. הקור המקפיא, החלודה שצבר, המאמץ ואולי גם המעמד, גרמו לגופו לרעוד ולנשימתו להתכלב. רק אחרי שנרגע והתרגל לציפה העיוורת, הרשה לעצמו להרהר אחר מעשיו. אבל הוא לא מצא מקום להרהורים רבים. מהמקום החשוך בו היה, נראה לו המעשה הדבר הטבעי ביותר, אפילו מתבקש. סגירת מעגל. סוף לסבל. לקיחת אחריות. הדבר הנכון.

שרגא חתר מעלה, עד שראשו הציץ מעל פני המים. הוא הסתובב על צירו, מביט על התפאורה שהטבע הכין לכבודו. צמחיה ירוקה, נחל רוגע, ומכונית כסופה עם מכסה תא מטען פתוח. לרגע שקל אם לצאת כדי לסגור את תא המטען, אבל לא היו לו כוחות לכך. הוא נטל מספר כדורים מפאוץ' שנשא על זרועו, הוציא את הווסת מפיו, ובלע אותם בעזרת מי הנחל. טעם מר מילא את פיו. הוא האזין לצלילים אחרונים של יבשה, ואז הפסיק לחתור ושקע מטה שוב.

הפעם רוקן את המאזן לחלוטין, ונתן לעצמו להסתחרר באיטיות עד שהרגיש את גופו נוחת ברכות על הקרקע הבוצית. הכוחות כבר אזלו מגופו, והוא קידם בברכה את הרביצה חסרת המעש, בלי לראות, בלי לשמוע. זו כמו למות, חשב לעצמו, רק עם מודעות. דווקא נחמד. ועוד מעט יגיע הדבר האמיתי, סופסוף. ואין מקום מתאים לסיום, כמו המקום בו הכל התחיל.

שרגא עצם את עיניו, מבחין בהכרתו המתערפלת, ודמיין לעצמו את צלילת האימון הראשונה שלו. מחשבתו האחרונה היתה שזה קצת מצחיק, שאז, כשעוד לא היה מודע לכלום, הוא היה הרבה פחות נינוח מאשר היום.

הרכבת דהרה קדימה, משיגה דמויות ננסיות שנעו לצדה, משיגה עננים שניבטו מהחלון, משיגה שמש שהשתקפה בשמשה, משיגה את עצמה. החלונות הרחבים-גבוהים של הקרון האדום היו בגודל של עולם ומלואו, מכילים בתוכם גלקסיות של נוף מתנופפות ברוח. האדום נדמה להיות מסגרת חלדית הולמת. קרון קדמי חבר לקרון אחורי שחבר לקרון אחורי יותר שחבר וחבר וכך הלאה עד לקרון הקדמי מכולם. מעגל שוטה שתחילתו בנקודת היציאה וסופו בתחנת היעד. הרכבת לא היתה אמורה לעצור לעולם ממאוצה.

הרכבת החליקה על מסילה שכולה אַין, מפליגה קדימה ואחורה בו זמנית או לסירוגין, מבלי שלהבדל שכזה תהיה משמעות כלשהי. הנוסעים שחפצו לעלות או לרדת עצמו עיניים ודילגו אל תוך או מחוץ לקרונות בכוח רצון ומעוף. מרחוק מאוד נראתה הרכבת כמו מה שהיתה באמת, פס-נחשול אש יוקדת אדמדם מצבע וזהוב ממאוץ יחדיו. מקרוב מאוד נראתה הרכבת כמו מה שהיתה בדמיון, מטיל מתכת עצום ומאיים במהירות על טבעית. שלא מרחוק ושלא מקרוב לא נראתה הרכבת, ניתן היה לחוש רק בשובל האוויר החם והדחוס שהותירה אחריה.

בהיותי נהג הקטר לא עצמתי עיניים שנים. תפקידי היה להשגיח על הבלתי ניתן להשגחה, תפקיד רב אחריות אך יחד עם זאת נטול משמעות מעשית. לא היו לרכבת בלמים, לא הגה וגם לא לוח זמנים. גם לא דלתות לפתוח או מנוע לשמור על תפקודו. משימתו העיקרית של נהג הקטר היה להיות שם, מוכן לפעולה שבמישורים המקובלים אין לה תוחלת. בלא קטר לא היה לי מקום לשהות בו, אז ליוויתי אותה במחשבתי, הייתי לה עיניים בהסתכלי הרחק אל מעבר לקיים, ובגופי שימשתי עבורה כגלגלי עזר. לנוסעים שנסעו-לא-נסעו בה היתה כתובת אחת, אני.

היום שבו עצרה הרכבת היה היום בו אכזבתי את נוסעיה, או את עצמי. או שמא היה זה ההיפך, ביום בו אכזבתי את עצמי, או עולם ומלואו, עצרה הרכבת מלכת. אבל אין זה משנה, ממילא המעגליות שרתה בכל. זאת אומרת, עד לרגע העצירה. שלאחריו התיישרו הקווים, הצטמצמו המרחקים, התנמכו החלונות, נתפרדו החלקים, התעמעמה האדמומיות הזהובה, ושקט של אין קהל השתרר מסביב, בדיוק כשהרכבת הגיעה לתחנה אחרונה.  

כוח רצון ומעוף, לא סתם החלטתי שאלה יהיו דמי הנסיעה, אלה תכונות שתמיד החשבתי. חלום מזדמן למראה אך חוזר על עצמו קובע עבורי שהיקום לא נעצר בגבולות המובן-הסביר-מאליו, שישנם עולמות רחוקים שניתן לגעת בהם אם רק שועטים קדימה בכל הכוח, במהירות ובעוצמה של דילוג מעל כוכב, ושהסוף שיש לשאוף אליו הוא לא אחר מאשר נקודת התחלת המסע.

ביום שבו דממה הרכבת התבגרתי לבלי שוב. או שמא היה זה ההיפך, ביום בו איבדתי את תום ילדותי נעמד העולם מלכת ותחת מעופו השתררו ארץ מלמטה, אטמוספירה מלמעלה, והמון אדם קפוא מצדדיי. חבל לי לוותר על רגע קסום פוטנציאלי, אבל זה לא קרה בחטף, תהליך גסיסה ארוך הוביל להאטה הטרמינלית. רק על דבר אחד בירכתי באותו מעמד, שזה לא קרה קודם, שזכיתי לחיות את כל חיי לפני שבגרות טהורה השתלטה על רגעי ההכנה למותי.

מה עכשיו אני שואל, מה יהיה אחרי המוות?

אולי כמו בחלום אחזור לנקודת ההתחלה הילדותית?

אולי שניות הרצינות התהומית של לפני חידלון הן רק שיקוף של פחד מהלא ידוע?

אולי האפשרות של אובדן החופש לברוא עולמות גרמה לי לקרוס אותם עד תום?

אולי אני אזכה להחיות חיים אחרי המוות?

הנה זה מגיע. הרכבת איתי, קרונותיה מחובקים תחת זרועי, השמיים האינסופיים למעלה, הרוח מתחילה לנשוב שוב, השמש בהישג יד.

אם רק ארצה, אני אוכל לשרוק לכולכם לעלות לסיפון במשרוקית הלב הזו שלעולם לא ייקחו ממני.

אם רק ארצה, אני אצעק בקול רם - All aboard - והקרון שלי יחצה אתכם מעבר לנהר המתים, אל עבר כוכבי הלכת.

ואני רוצה - All aboard - שמעתם? All aboard.