בלילה חלמתי חלום על מציאות דיכאונית. שוטטתי לי באמצע הלילה בישוב שלי, שגדל והפך בחלום לעיר מטרופולינית, ופתאום נעצר לידי אוטו זבל ענקי ומצחין, ונהג שמן ושעיר שרבב את הראש שלו מלמעלה, מהחלון, וצעק אליי "היי אתה, מה אתה עושה פה בחושך? ועוד בשכונה כזו? אתה לא יודע כמה זה מסוכן להסתובב ככה לבד בשעה כזאת?". שאלתי אותו כמה, כאילו לא הבנתי שזו שאלה רטורית, והוא חייך חיוך מלא שיניי זהב וענה "אנשים מתים פה על ימין ועל שמאל. כמו זבובים. כמו beach bums אחרי צונאמי". "אתה מהחוף המערבי?" שאלתי, הרי לא בכל מקום יש beach bums וגם גלי צונאמי, אבל הוא ענה שהיום כבר כולם יודעים מה זה וגם מה זה.

רציתי להגיד לו שלא סתם שאלתי, כי יש לי עניין בחוף המערבי, וגם רציתי להגיד לו שהוא לא ענה לשאלה, אבל הוא לא נתן לי הזדמנות אלא המשיך להרצות לי. "אני נהג של אוטו זבל, אני יודע. אני יוצא לעבודה לפנות בוקר ומסיים לעבוד בשמונה בבוקר. בזמן הזה אני מפנה שמונה טונות של זבל ומתוכם אוסף בממוצע שמונה גופות כל יום, ואני מקיף רק שתיים מתוך עשר שכונות העוני של העיר הזאת, וגם בשכונות הפאר התוצאות לא הרבה יותר טובות. אז תחשב לבד כמה מסוכן זה מסוכן".

התחלתי לחשב את החידה המתמטית, אבל היה לי חסר המשתנה של יחס התמותה בין שכונה טובה ללא טובה, ובמילא הוא קטע את קו המחשבה שלי אחרי שלוש שניות. "בימים גשומים, כשלא מתחשק לי לשתות קפה-של-בוקר-של-אחרי-פינוי-זבל במסעדה של ניסו, אני עובר במכון הפתולוגי ומוריד שם את הגופות. בימים אחרים אני פשוט זורק אותן למזבלה יחד עם כל הזבל האחר. ראית תמונות של החופים במזרח אסיה אחרי הצונאמי שהיה שם? ככה נראית המזבלה שלי. רק בלי צוותי חיפוש ובלי פילים".

"לענות?" שאלתי. התכוונתי להתנות את התשובה שלי בזה שהוא יענה לי אם הוא מהחוף המערבי, אבל הוא רק שאל "לענות על מה?" ומייד שם גז ונעלם ברחוב יחד עם כמה מפני זבל שצצו משום מקום ועלו על האוטו-זבל שלו. פתאום נהיה שם צי שלם של מפני זבל, וכל המקום נראה כמו מזבלה אחת גדולה. איכשהו היה לי ברור בחלום שהנהג הזה הוא האחראי לכל הרציחות. נגשתי לתחנת משטרה שהיתה שם בסמוך וניסיתי לברר עם השוטרים באיזה שכונות יש הכי הרבה רציחות בלילה, אבל הם טענו שהסטטיסטיקה עוד לא מעובדת.

יצאתי משם ממורמר, והחלטתי לרצוח את הנהג כדי להציל כמה מסכנים שיוצאים מבילויי לילה אל מוות לא ידוע, אבל עוד לפני שהספקתי לעשות כלום זרחה השמש וידעתי שבבוקר הוא לא יעיז לעשות כלום. כבר חשבתי לדחות את המבצע ליום אחר, אבל פתאום נזכרתי בזה שאף פעם לא יצא לי לשתות קפה-של-בוקר-של-אחרי-פינוי-זבל במסעדה של ניסו, ושיניתי לגמרי את התכנית.

אחרי כמה דקות של שיטוט הגעתי איכשהו למסעדה של ניסו. הנהג היה שם. הוא ישב שם עם עוד כמה נהגים שמנים ומצחינים אחרים, ואכל ודיבר בבת אחת. גם הנהגים האחרים התנהגו כמוהו, ושיירי אוכל מעורבבים בטיפות רוק רוססו על כל הסביבה. לא הצלחתי להבין מילה ממה שהם אמרו, אבל כל הזמן היה לי נדמה שהם מדברים על צונאמים. משהו כנראה נדפק להם בשכל אחרי האסון באסיה, זה ידוע שנהגי זבל מושפעים בקלות מתופעות גלובאליות שקשורות במקצוע שלהם.

ניסו התקרב אלי, מנגב את השמן שעל הידיים שלו עם מטלית אפורה, ושאל מה אני רוצה. סיפרתי לו את כל הסיפור והוא נאנח וחזר למטבח. אחרי כמה שניות הוא יצא משם עם עוזי משומן ושלוש מחסניות והגיש לי אותם. ריססתי את כל המסעדה בלי אבחנה, ורק אחרי שנגמרו לי כל המחסניות פתחתי עיניים. ניסו שכב מדמם על הרצפה, ולידו פירפר הכלב שלו שלא הבחנתי בו קודם, אבל הנהגים המשיכו לאכול ולדבר כאילו כלום לא קרה. התעצבנתי והלכתי משם, בתקווה למצוא נשק עוצמתי מספיק כדי לחסל אותם.

אחרי כמה דקות חזרתי למסעדה של ניסו עם טנק ששאלתי ממישהו נחמד ברחוב. כיוונתי את הקנה אל עבר השולחן, אבל עוד לפני שהצלחתי ללחוץ על הכפתור הנכון, הגיע גל צונאמי ענק ושטף את כולנו לתוך המזבלה העירונית. יצאתי מהטנק ונעמדתי מול הנהג והחברים שלו. הפעם לא היה להם מה לאכול אז הם פשוט הסתכלו עלי. הנהג קימט את המצח הניאנדרטלי שלו בניסיון להיזכר מאיפה אני מוכר לו, אבל החלטתי שהפעם הגיע תורו שלא להשלים מחשבה או מילה. תפסתי את הקנה של הטנק בידיים והרמתי בעזרתו את הטנק באוויר, ואז הנחתי אותו על הנהגים שוב ושוב, עד שהם הפכו למרקם עיסתי שהשתלב יפה בנוף המקומי.

לאחר מכן התיישבתי על ערימת זבל דשנה וחיכיתי. כנראה שחלפו כמה ימים אבל הזמן עבר מהר, כמו בתמונה מואצת של זריחה ושקיעה, וכשהתרוממתי מהמקום המזבלה היתה מלאה במרבדי פרחים מכל מיני צבעים. אבל הסרחון הנורא נשאר.

התעוררתי מהחלום בבת אחת בגלל רעש מחריש אוזניים. בישוב שלי יש אוטו זבל אחד, שעובר בכל הישוב כל כמה לילות, והרבה פעמים אני מתעורר מהרעשים שלו. השעה היתה חמש וחצי לפנות בוקר והחלטתי לקום כי ידעתי שאני לא אצליח להירדם שוב. הדלקתי סיגריה ויצאתי החוצה. עליתי על כסא והצצתי מעל הגדר של הבית. אבל במקום אוטו זבל היו שם עשרה דחפורים של צה"ל. רצתי החוצה ונעמדתי מול הדחפור הכי קרוב, וחסמתי את הדרך שלו. "היי אתה" צעק אליי הנהג, "מה אתה עושה פה בחושך?".

אחריי הגיעו כל השכנים. השמועה עברה מהר בין כולם, "הפינוי התחיל" לחששו אחד לשני. הנהג של הדחפור ירד למטה וניגש אלי. הוא לא היה שמן וגם לא הצחין, אבל הוא היה מאוד שעיר ויצאו לו שערות מהאף ומהאוזניים. "היי, זבל" הוא פנה אליי, "אני צריך לפנות אותך יחד עם כל הזבל האחר שיש פה. כדאי שתתחילו להתפנות מרצון עכשיו או שבסוף אני אפנה מפה גם גופות". עוד נהגים הצטרפו אליו והתגודדו סביב הבית שלי, שהיה הבית הכי קיצוני בישוב.

נגשתי לבוטקה של החיילים שתמיד שומרים עלינו מפני חדירות של מחבלים מהשכונות הדרומיות של העיר עזה, וניסיתי לברר איתם מה בדיוק קורה פה, אבל הם ענו שהם לא מעורבים בעניין ושתיכף יגיעו כוחות פינוי שאיתם יהיה אפשר לדבר. החלטתי שצריך לעשות מעשה. לתת את האות להתנגדות שכל הזמן דברנו עליה. חשבתי לתקוף את אחד הנהגים, היה שם אחד רזה כזה שנראה לי מטרה נוחה, אבל אז פתאום כולם כיבו את הרכבים שלהם ויצאו אל מעבר לשער של הישוב, לפחון של נפסו, שמוכר שם בקלאוות וחביתות בפיתה למי שעובר בצומת.

הלכתי אחריהם אל הפחון. נפסו יצא לקראתי. לנפסו היתה פעם חנות ירקות בתוך הישוב והוא היה חבר ותיק שלי. לפני האינתיפאדה עוד יצא לי לבקר בבית שלו בג'באליה, והוא ביקר גם אצלי כמה פעמים, אבל מאז לא מרשים לו להיכנס אלינו לישוב יותר, אז הוא הקים את הפחון שלו בחוץ, ועבר מירקות לדברים אחרים. סיפרתי לנפסו מה קורה והוא שאל אם אני רוצה שהוא יעזור לי לסלק אותם מהישוב. "אני יכול לשים להם חומר משלשל באוכל" הוא אמר, אבל דחיתי אותו בנימוס, במלחמה הזו אני לא צריך עזרה מערבים. וחוץ מזה, הרהרתי לעצמי, מה בדיוק הוא עושה עם חומרים משלשלים אצלו בפחון?

התמקמתי מאחורי הנהגים והתכוננתי לקפוץ על אחד מהם, אבל עוד לפני שהצלחתי לזוז הגיע גל צונאמי ענק ושטף את כולנו לתוך החולות. מצאתי את עצמי מול אחד הנהגים, רחוק מכל השאר. שכבנו ככה אחד מול השני בשקט, נוטפים מים ומתנשמים, ואז קלטתי שאם אני אהרוג אותו בלי סימנים, עוד יחשבו שהוא מת בשיטפון, ואז אולי הפינוי ידחה בגלל הבלגן, מה שיאפשר לנו להתארגן טוב יותר. ניגשתי אליו וחנקתי אותו חזק בשתי הידיים. הוא חרחר וניסה לחנוק אותי בחזרה, אבל הייתי נחוש יותר. פתחתי את העיניים רק כשהרגשתי שהגוף שלו מתרפה, אבל במקום פרצוף בוהה ראיתי פנים מחייכות. הוא לא מת. "אני המפנה הראשי" הוא צחק בקול צרוד, ואז הניף אותי וזרק אותי למרחק, גבוה מעל גדר המערכת שמסמנת את הגבול של הרצועה.

התעוררתי מהחלום בבת אחת בגלל רעש מחריש אוזניים. פעמיים בשבוע עובר אצלי ברחוב אוטו זבל מוקדם בבוקר, ותמיד הוא מעיר אותי מהשינה. השמש עוד לא יצאה, אבל ידעתי שאני לא אצליח להירדם בחזרה. הדלקתי סיגריה ויצאתי החוצה לרחוב. אוטו הזבל היה מולי ובתוכו ישב נהג שמן ומצחין. "היי אתה" הוא קרא לעברי, "מה אתה עושה פה בחושך?".

הוא היה דומה מאוד לנהג שעליו חלמתי בהתחלה, מה שלא היה ממש מפתיע, מכיוון שכבר זכיתי לראות בעבר את זיו פניו של הנהג הספציפי הזה. רציתי להגיד לו שאני מחכה לרוצח הסדרתי שמסתובב בשכונה, או למפני המתנחלים שתיכף יגיעו עם הדחפורים שלהם גם לת"א, אבל ברגע האחרון התאפקתי. במקום זה אמרתי "אתה חייב לנסות להגיע יותר מאוחר, אני לא יכול לישון בגללך", אבל הוא לא ענה ובמקום זה שם גז ונעלם בקצה הרחוב.

נכנסתי בחזרה הביתה והתיישבתי על הספה מול הטלוויזיה. זיפזפתי עם השלט בסתמיות עד שהגעתי ל-CNN. על המסך הראו תמונות של נפגעים מהצונאמי באסיה. הראו שם אמא אחת בוכה, כשהיא מחזיקה ביד שלה תמונה של הבן שלה, שכנראה טבע באחד הנחשולים. אחרי כמה דקות התמונה עברה לכתב שלהם בירושלים, שדיבר על תכנית ההתנתקות ועל קשיי הפינוי הצפויים, ואז הקרינו תמונות של אחד הישובים בדרום הרצועה, שנחת בו בלילה מטח של טילי קסאם, ממנו נהרגו שני אזרחים, מבוגר וילד. דתייה אחת בכתה שם מול המצלמה על זה שנהרסה לה כל המשפחה, ושני מתנחלים צעקו ברקע באנגלית שאחרי הפינוי הטילים יגיעו גם לתוך ישראל. אחר כך הראו ילד פלשתינאי ששני ההורים שלו נפגעו קשה בירי התגמול של צה"ל, מפגז שנחת בטעות על בית. אחר כך הראו תמונות של ההריסות של הבית, ואפשר היה להבחין בכמה אנשים קבורים בתוכן, אבל נמאס לי מכל הדם הזה אז כיביתי את הטלוויזיה וחזרתי למיטה.

שכבתי על הגב וניסיתי להיזכר בחלום שהיה לי. אני שונא לחלום על אנשים שאני שונא, כמו  מתנחלים ונהגי אוטו זבל, או סתם מסכנים אלמוניים. לפני כמה ימים חתמתי על עצומה נגד סרבני הפינוי ולפני שבועיים כמעט יצאתי עם אלת בייסבול מהבית, כשהתעוררתי מהרעש של מפני האשפה. אולי בגלל זה הכל חזר אלי. החלום עצמו לא היה כזה מוזר בעיניי, כבר עשיתי בחלומות דברים הרבה יותר מופרעים או מופלאים, וגם היו לי חלומות בתוך חלומות בתוך חלומות יותר מפעם אחת. אבל משהו בו בכל זאת הציק לי.

ואז, ברגע קטן של חיטוט באף הבנתי שפשוט נמאס לי מכל האלה שתמיד מופיעים בחדשות. הם כל הזמן מתים שם, או צועקים עלי, או מפגינים נגדי, או סתם עושים לי רעש. ותמיד הם מסתכלים לי מתוך הטלוויזיה ישר לתוך עיניים, במבט קורע לב או עם הבעה של רצח על הפנים. למה שלא יחיו את החיים שלהם, או שימותו אותם, ויעזבו אותי בשקט. ולמה הם חייבים לחדור לי אל תוך החלומות בלילה, מפלט השפיות הכמעט יחיד שנותר לי בארץ הזו או בעולם הזה. טיפת פרטיות לא נותנים פה לבן אדם, שבסך הכל רוצה ליהנות מהחיים שלו בשקט. אני חייב להתחיל להזיז את התחת ולעבוד ברצינות על החלום שלי, לעבור לגור בחוף המערבי, רחוק מהכל.

תליתי את הנעליים, כמו שנהוג לומר. אבל תליתי אותן לא נכון, הפוך. מאז אני נתקל בקשיים של ממש לאחסן בהן כל מיני דברים שדורשים אחסון ושנעליים הן מקום יאה להן. כמו צרור מפתחות, למשל. ניסיתי לשים אחד כזה בנעל ימין התלויה הפוך והוא נפל. ושלא תגידו שלא התעקשתי, ניסיתי גם בשמאלית, והתוצאה היתה זהה. אבל מצד שני אולי זה יעודד אותי להסיר אותן מהסלון. בכל זאת, לא כולם מקבלים בשוויון נפש זוג נעלי ספורט מסמורטטות שתלויות על מסמרים בסמוך לדלת הכניסה, ושהשרוכים הארוכים שלהן משתלשלים עד לרצפה ומאגדים סביבם כדורי אבק צמריים.

כמובן שקיימת גם האפשרות להוריד את הנעליים מהקיר ולתלות אותן הפוך, כלומר ישר, אבל זה נראה לי פתרון קל מדי, ובתור מי שחונך בצבא על ברכי הגישה לפיה פתרונות קלים מביאים לתוצאות מסובכות, אני לא מסוגל לבצע מהלך כזה דרסטי באורחות חיי הבית שלי. לפחות עדיין לא. ושוב, מצד שני, אם אני אתלה את הנעליים ישר במקום הפוך, ואתרגל לשים בהן כל מיני דברים שימושיים, אני לא רואה איך אני אהיה מסוגל בעתיד הקרוב להסיר אותן מהקיר, ומהניסיון למדתי שנעליים ישנות לא משביחות עם הזמן.

אבל זה בכלל לא מה שרציתי לומר. מה שחשוב זה, שלפני כמה לילות חלמתי בלילה חלום, ובחלום אני יושב על הספה בסלון, מול הנעליים, ופתאום אני מרגיש בתוך החלום שעוד כמה ימים אני אחלום על פתרון לבעיה הזו שמטרידה אותי כבר יותר מדי זמן. ומאז, כל היום אני רק מחכה ללילה שיגיע, וכשהוא מגיע, אני מתעורר מהשינה לפחות חמש פעמים במהלך הלילה כדי לבדוק אם כבר חלמתי את החלום הנכון, ואני אף פעם לא מתעורר בלילה ככה סתם מעצמי, אבל עד עכשיו החלום המושיע לא הגיע. היום, מרוב עייפות בגלל ההתעוררויות הליליות שלי, אפילו נרדמתי בצהריים באמצע העבודה, וגם הספקתי לחלום בחצי השעה שישנתי איך אני מתעורר בלילה ושמח שסוף סוף חלמתי את החלום המיוחל, אבל לא גיליתי לעצמי בחלום מה היה בו, באותו חלום שחלמתי בחלום.   

הלילה אני אלך לישון מוקדם ואשתדל לא לקום מהמיטה באמצע הלילה. ואם אני לא אחלום את החלום הזה עד מחר בבוקר, אז איך שאני אקום מהמיטה אני אזרוק את הנעליים לפח, או שאני אתלה אותן לתמיד על הקיר בצורה שאי אפשר יהיה להוריד אותן ממנו. אני לא מוכן לחכות לשום חלום, ולא איכפת לי כמה חשוב הוא, כל כך הרבה זמן. ואם מישהו יתלונן שאין לו איפה לשים את המפתחות, או שהריח בסלון שלי בלתי נסבל, אני אשלח אותו לרדוף אחרי חלום שמישהו חלם שהוא קיים ואולי בכלל אף אחד לא יחלום אותו באמת אף פעם. שיראה מה זה.