לא ממש מצאתי לזה הגדרה במילון.

אני יכול לדקלם כמה שמות שאני זוכר במקרה, אבל זה בטח לא יהיה ממצה.

בגדול אני חושב שהכוונה למחלות שדווקא ילדים חוטפים אותן.

או אולי מחלות שעדיף לחטוף אותן כשעוד ילדים?

ואולי אלה בכלל מחלות שילדים הכי אוהבים?

או הכי שונאים?

אני חושד שאולי זה קשור לגודל שלהן. מחלות קטנות כאלה. מחלוניות.

בכל מקרה, אני מקווה שזה לא סתם ככה בלי סיבה. שלא לקחו סתם כמה מחלות שלא מצאו להן קבוצה לשייך אותן אליה, וקראו להן ככה רק כי זה מצטלם טוב.

וממתי בכלל מחלות הן דבר פוטוגני. רק הריון וזה לא מחלה בכלל. ובטח שלא מחלת ילדות (לא להיסחף! זה בלוג ציבורי).

אני חושב שאני עוד סובל מהן.

לפחות מרובן. עם הרגישויות והסימפטומים והכל.

זה מין אגד של מחלות כרוניות שאוהבות אותי כנראה.

בואו נראה... חוסר רצינות, ילדותיות, קושי בקבלת החלטות אפילו בעניינים שנחשבים טיפשיים, מושך מבטים מזרי אימה מאנשים שקוראים לעצמם מבוגרים. הכל שם אני חושב. לפחות פנימית. על החיצוניות הרי אין לנו ממש שליטה.

אבל שלא תחשבו לא נכון. אני לרגע לא מתלונן. אני חושב שכל אחד מתרגל למחלות שלו מתישהו, ואחרי כל כך הרבה זמן ביחד, אפילו grow to love them.

בזמן האחרון המחלה שלי החמירה. עד כדי כך שקשה לי להיות במחיצת אנשים בריאים בלי להתחיל לתופף עם האצבעות על השולחן. ניסיתי להדביק כמה שקרובים אלי כדי שיחלו גם כן. לעזאזל האתיקה, חיפשתי משת"פים. אבל איפה. הם בכלל לא חייכו, והתעסקו יותר מדי עם מה כדאי ומה נכון ומה יהיה מחר.

אבל אני לא מודאג. המחלה הזאת היא מסוג המחלות המקננות. לא ממאירה אבל גם לא חולפת (קראתי על זה באיזה doctor's journal, נדמה לי שקראו לזה שם "אינפנטילוס נון ויראלוס"), ככה שיהיה להם קשה מאוד לגרום לי להיפטר ממנה.

בכלל, אני חושב שנהייתי מאוד מגננתי בקשר למחלה שלי. לא לכל אחד מותר להציץ, לא כל אחד יכול להעביר ביקורת.

ויודעים מה הכי טוב? לא מתים ממנה. אולי ההיפך בכלל. מתים בלעדיה. לפחות מבפנים. הרי על החיצוניות אין לנו ממש שליטה.