יניב

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. התעוררתי עייף משינה טרודה. הייתי לבוש באותם בגדים שלבשתי בערב הקודם, רק מקומטים יותר. השמיכה שעטפה אותי כשנרדמתי היתה כרוכה כולה סביב יפעת, לא פלא שרעדתי מקור כל הלילה. איך שקמתי נזכרתי בחלום קצר שליווה אותי בזמן היקיצה, בחלום יפעת ואני קיפצנו במעלה קרחון קפוא, כשמדי פעם אחד מאיתנו שקע באחד משבריו הרבים של המעטה הקשיח של הקרחון, והשני היה נחלץ לעזרתו. התעוררתי בדיוק כשהיינו בתחילת העלייה האחרונה לפני הפסגה, בלי לדעת אם הם הצלחנו להעפיל אליה בסופו של דבר.

הרמתי את הראש והבטתי מסביב על החדר המבולגן של יפעת, שהיה זרוע בחפצים, בגדים וכמה בקבוקים ריקים של אלכוהול, שחלק מהם רוקנו שנינו יחד בלילה הקודם. אחר כך הסתכלתי על הראש של יפעת שעדיין ישנה, שבצבץ מהשמיכה בצמוד אלי. ראיתי בעיקר שיער ארוך וחלק, שממנו הציצו חלקי אוזניים ואף, אבל זה היה מספיק כדי לגרום לי להביט עוד ועוד בלי תחושת זמן.

השעון הגדול מהפלסטיק שהיה תלוי על הקיר צלצל צלצול בודד שהחזיר אותי חזרה אל המציאות. לפיו היינו צריכים להיות בבית הספר בעוד 20 דקות, אבל לא היה לי מושג אם השעון מדייק. רוב הזמן השעון הזה פיגר או איחר בזמנים שונים, בלי חוקיות ברורה, פעם ככה ופעם ככה.

פתאום נשמעו נקישות נמרצות על הדלת ואמא של יפעת צעקה מבחוץ שהגיע הזמן לקום. לא זכרתי אם היא יודעת שאני נמצא בחדר ולכן לא פותחת את הדלת, אבל זה לא שינה הרבה, המשפחה של יפעת כבר התרגלה מזמן לנוכחות האפלטונית שלי בבית שלה. התרוממתי מעל יפעת והתגלגלתי אל השטיח. בראי הגדול של ארון הבגדים נראיתי לעצמי טרוט עיניים וסתור שיער, אבל לא היה לי נעים ללכת לחדר האמבטיה בלי יפעת, למקרה שמישהו כבר יהיה שם.

מדי פעם יפעת פקחה עיניים אדומות, הרימה ראש, וחזרה להצטנף בתוך השמיכה. רק דואט הקולות של אמא שלה מחוץ לחדר, שידעה שלא מספיקה השכמה בודדת, ושלי מתוך החדר, כי כבר הייתי צריך ללכת בדחיפות לשירותים, הצליחו להקים אותה לבסוף. היא קמה מהמיטה באי חשק וצעדה בעיניים חצי עצומות אל עבר האמבטיה, כשאני משתרך אחריה.

כשהגענו לבלוק שלפני בית הספר, יפעת האיצה את צעדיה ואני, אוטומטית, האטתי את שלי. ההרגל היה חזק מאיתנו, למרות שהשיעור כבר החל והסיכוי שמישהו יראה אותנו צועדים יחד ברחוב היה קטן. יפעת נכנסה לתוך הבניין, ואני הלכתי לכיוון החצר, כדי לחכות שם להתחלת השיעור הבא. להיכנס ביחד לכיתה לא היה בא בחשבון.

נשכבתי על הטריבונה הגדולה שהיתה צמודה למגרש הכדורסל. הראש כאב לי נורא, כנראה מחוסר בשינה או מהאלכוהול ששתינו בלילה. במגרש שיחקו שתי קבוצות של ילדים מכיתה ט', זו נגד זו, וכל פעם שהכדור פגע בבלטות או בסל הרגשתי איך המצח שלי מתכווץ מכאב. עצמתי עיניים ואז נזכרתי בחלום שחלמתי בלילה עוד לפני חלום הטיפוס על הקרחון, רק שלא הייתי בטוח שזה היה חלום בכלל.

יפעת ואני היינו שרועים על השטיח בחדר של יפעת. קצת שתויים, קצת מעושנים, קצת מצחקקים. אני, כרגיל באותה תקופה, חצי העזתי לפנטז ביני לביני שברירים של תמונות רומנטיות בין שנינו, וחצי לא. כל פעם שהמבט שלי התמקד באחד הקימורים או החיוכים שלה הייתי מפליג בדמיונות שווא שכאלה, וכל פעם שהייתי צריך לענות על שאלה או להמשיך את חוט השיחה לפני שיינתק, או כשסתם הגזמתי בבהייה, הייתי נסוג חזרה אל המציאות השיחתית שלנו. והיא לא שמה לב לכלום, ובטח שלא בהתה או רמזה כלום מצידה. מבחינתה, אחרי שהעליתי את נושא החברות פעם אחת, כמה חודשים לפני כן, והיא סירבה לי בצורה די חד משמעית, העניין היה סגור, ללא שום תופעות לוואי.

דברנו על אלף ואחד נושאים. מהחברים שלה, כולל אלה שרק רצו להיות ואלה שהיא רצתה שיהיו, ועד לאין בכלל חברות שלי, כולל אלה שלא רצו להיות ואלה שלא רציתי שיהיו. מרכילות בית-ספרית ועד לפוליטיקה, שזה בעצם די אותו הדבר. מסודות אפלים, שכבר הכרנו בעל פה במילא, ועד לחלומות נשגבים, שלפחות חלק משלי הוסתרו היטב מתחת לשטיח. אף פעם לא מצאנו את עצמנו בלי משהו לספר, לרכל, לצחוק או להתעצבן עליו ביחד.

באיזהו שלב יפעת קמה והוציאה מהארון מזרק קטן ובקבוקון עם נוזל שקוף לגמרי שנראה כמו מים. היא מסרה לי את הבקבוק ואמרה שמתחשק לה לשחק במשחק האמת. בבקבוק, כך היא טענה, יש סם אמת, נוזל שמונע ממי ששותה אותו את היכולת לשקר. ברור שלא האמנתי לה, שנינו היינו רגילים למתוח אחד את השנייה כל הזמן, ומאיפה ליפעת נוזל שאפילו אם הוא קיים במציאות, הוא בטח נמצא רק בידיים של מרגלים, אבל לא התחשק לי לקלקל לה את המשחק, אז זרמתי איתה בלי להגיד מילה.

החוקים היו פשוטים - שאלה אחת לכל אחד, לפי תורות, ואסור להתחמק מלתת תשובה, לא משנה מה השאלה. מי שיתחמק יישן על הרצפה בלילה, בלי שמיכה, בכל הפעמים שנישן ביחד עד סוף השנה. יפעת הזריקה ליד שלי מזרק כמעט מלא בנוזל, ואני ניסיתי להזריק גם לה, אבל אחרי ניסיון כושל אחד היא הזריקה לעצמה לבד כמות דומה. חיכינו רבע שעה עד שהחומר ישפיע, ואז התחלנו במשחק. יפעת התחילה עם שאלות פשוטות, אז גם אני. פעם אחת היא טענה שניסתה לשקר ולא הצליחה, אבל עדיין לא האמנתי לה. את הניסיונות שלי השארתי לשאלות הקשות יותר, שלא איחרו לבוא.

אתה אוהב אותי? היא שאלה כאילו לאחר יד, בלי הכנה מראש. ניסיתי לראות את הבעת הפנים שלה, אבל היא בדיוק הפריחה עשן מהסיגריה, כנראה בכוונה. עניתי שלא. כמו שצפיתי, זה לא היה קשה בכלל, הרי תיארתי לעצמי עוד מראש שהנוזל הוא סתם המצאה. מה שהיה יותר קשה, היה לברר עם עצמי מה התשובה הנכונה. לכאורה היא היתה צריכה להיות חיובית, ככה הרגשתי כבר מלפני הרבה זמן, וראיתי בזה סוד ידוע שלא מדברים עליו, אבל התחילו לצוץ אצלי פקפוקים, ככה שלרגע אחד הצטערתי שזה לא היה באמת סם אמת.

את אוהבת אותי? שאלתי החריתי אחריה, אבל יפעת צחקקה וסירבה לענות, ובמקום זה שאלה אותי שאלה נוספת. לא הרבה זמן אחרי זה המשחק גווע, והמשכנו לקשקש על השטיח, עד שנרדמנו. התעוררתי באמצע הלילה ונכנסתי למיטה של יפעת, משאיר אותה על השטיח בלי שמיכה, כמו שסיכמנו.

הבעיה היא שאני לא בטוח אם זה באמת קרה או לא. כשהתעוררתי יפעת היתה במיטה, מכוסה בשמיכה, אבל את זה קל להסביר. גם לא ראיתי מזרק או בקבוקון בחדר, אפילו לא בפח האשפה הקטן, שחפרתי בו מתחת לערימת הטישו והסיגריות, אבל החדר היה נורא מבולגן אז יכול להיות שפספסתי. את יפעת לא שאלתי על זה כלום, כי אם זה באמת לא היה, רק חסר לי שהיא תאמץ את הרעיון והכל יתחיל מהתחלה.

יפעת

אני זוכרת את זה טוב מאוד, למרות כל השנים שעברו. זה קרה כמה חודשים אחרי הפעם ההיא שבה יניב שאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו, שזה אומר שנהיה חברים או שנשכב, אני מניחה. אני סירבתי לו כי בדיוק יצאתי עם איזה חייל, זה היה סמל סטאטוס באותו זמן אצלנו בשכבה, לצאת עם חייל. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שמזל שיש לי תירוץ, כי במילא לא הייתי מסכימה, ולא היה לי נעים מיניב. בכל זאת הוא היה החבר והחברה הכי טובים שלי, למרות שלא הודיתי בזה, אפילו לא כלפי עצמי.

בחודשים שאחרי זה פחדתי שיניב ישאל אותי שוב. בשנים ההן החלפתי לא מעט חברים, ומן הסתם היו כמה חללים ריקים במהלך אותם חודשים בין לבין, שחששתי שהוא ינצל אותם. אבל יניב לא שאל אותי את השאלה הזו בשנית, ואני זוכרת שבשלב מסוים אפילו התחלתי לתהות למה. זה לא שרציתי שהוא ישאל, כמו שהפריע לי שהוא לא שואל. אולי הוא פחד מסירוב, אולי הוא כעס עלי באותו זמן, אין לי מושג.

בכל מקרה, באותו ערב השתכרנו קצת, ודברנו בחופשיות על כל מיני דברים, כמו שבדרך כלל היינו עושים. השיחה היתה על הכל חוץ מעל עצמנו, אבל כל הזמן היה נדמה לי שיניב מסתכל עלי במבטים מוזרים. אם לא הייתי מכירה אותו טוב יותר, אפילו הייתי אומרת חושקים. זאת אומרת, ידעתי שהוא בטח היה רוצה לשכב איתי, מי לא, אבל לא התאים לו לערוג למישהי שהוא לא מרגיש רגשות אליה, וממה שידעתי אז, או חשבתי אז, ובייחוד אחרי הדחייה שדחיתי אותו, הוא לא הרגיש ככה כלפיי.

אבל בכל זאת, הרגשתי שאני חייבת לדעת, אז הוצאתי מהארון סם אמת ששמרתי למקרה מיוחד. אחד מבני הדודים שלי, שאבא שלו די בכיר במוסד, החליף איתי את זה תמורת כמה ג'וינטים אוריגינליים שקיבלתי מתייר הולנדי, והוא נשבע שהוא ניסה את זה ושזה פשוט עובד.

אני זוכרת שכשיניב ענה לי שהוא לא אוהב אותי, נאבקתי עם עצמי. מצד אחד הוקל לי, מצד שני טיפה התאכזבתי, ומצד שלישי הייתי באמת קצת אינדיפרנטית, אולי בגלל ששתיתי יותר מדי ואולי מסיבות אחרות. והתחושות האלה התחלפו בינן לבין עצמן במין סחרור שכזה, עד שיניב של אותי את אותה שאלה בדיוק, ואז הכל נעלם ונשאר רק אי הרצון שלי לדעת את התשובה שלי עצמי. אני לא יודעת אם לפחד זו המילה הנכונה, אבל מה שבטוח זה שמאוד לא רציתי להתמודד עם התשובה שתגיע. אז העדפתי פשוט להפסיד לו, בייחוד כשהיה ברור לשנינו שהוא בחיים לא יתעקש שאני אישן על הרצפה מאותו יום והלאה.

למחרת בבוקר השתדלתי לא לדבר איתו, וכשהתקרבנו לבית הספר התרחקתי ממנו, ועד לסוף היום התחמקתי משיחה איתו. כשיצאתי להפסקה הראשונה ראיתי אותו מרחוק שוכב בעיניים עצומות על הטריבונה, הוא כנראה נרדם כי לא ישנו הרבה בלילה שלפני, והיה לו מין חיוך קטן בזוויות של הפה, שגרם לי להתכווצות קטנה בשיפוליים.

יפעת החזיקה את הנייד בידה והיססה. חייגה כמה ספרות ואז ניתקה. חייגה שוב וניתקה שוב פעם לפני שנשמע צלצול. השעה היתה שתים עשרה בצהריים, העולם שנשקף ממרום גבעת גן שאול בהק מנצנוצי שמש, וזמנה היה בידה, דבר די נדיר עבורה ליום אמצע השבוע בחצי השנה האחרונה. כשהגיעה לעבודה בבוקר, היא החליטה לפתע להתחלות, ואחרי הצגה קצרה שכללה כחכוחי גרון והזלת דמעות, היא יצאה לאוויר החופשי במטרה לברר דברים טעוני בירור. אלא שהמשימה לא היתה קלה כל כך.

כשיפעת ויניב היו קטנים, סבא של יניב נהג לספר לשניהם סיפורים על העיר רמת גן, העיר שהוא עצמו נולד וחי בה כל חייו. במיוחד היו אהובים עליהם הסיפורים ההיסטוריים, שברבות השנים נראו להם יותר כאגדות, על הר נפוליון ועל ארבע גבעות הכורכר של העיר.

בגיל 38, לאחר נישואים שהחזיקו מעמד חמש שנים, הסתיימו בגירושים מכוערים, ולא הותירו לה כלום מלבד שני ילדים קטנים ומקסימים, הגיעה יפעת לראשונה למסקנה שהיא אינה מרוצה מחייה. היה לה נוח בתקופה בה היא חיה בגפה לפני הנישואים, עם החברויות המזדמנות והלא מחייבות שליוו אותה. היא היתה מאושרת בשנים הראשונות שלאחר הנישואים ומהולדת הילדים, ולא התלוננה גם כשהגיעו ההפסדים בבורסה מצידו והבגידה מצידה ואיתם גם הריבים, בסך הכל היא לא התחרטה על החיים המשותפים עם בעלה לשעבר. והיא שמחה במשך כמה חודשים על ההזדמנות המחודשת להיות לבד עם עצמה.

יפעת ויניב היו מבקשים מסבו של יניב לספר להם שוב ושוב על ההרים. הוא היה מתפלא כל פעם מחדש מדוע הם נמשכים לפסגות הירקרקות יותר מאשר לרחובות רוחשי ההיסטוריה וסיפורי הגבורה המחתרתיים, אבל היענותו החוזרת ונשנית לבקשתם החשידה אותו בכך שגם הוא התענג על הגבעות והגנים שבראשן, שנתנו לעירו את שמה.

אבל עכשיו, כשהשגרה הפכה קשה יותר, וחידוש הקשר עם עצמה כבר לא נראה לה קורץ כל כך, ובכל מקרה קצת מיצה את עצמו, כי כמה אפשר כבר לראות טלוויזיה לבד ולאונן לבד ולטפל לבד בילדים חמישה ימים בשבוע, וחוזר חלילה, עכשיו היא פשוט לא היתה שבעת רצון מהמקום אליו הגיעה, וזו היתה הרגשה לא מוכרת עבורה, הרגשה שהצריכה השלמה עם המציאות, דבר שיפעת לא הצטיינה בו. מחשבה חלפה בראשה שאולי זו המלנכוליות של הר הבנים שמגניבה למוחה פסימיזם, אבל היא הרי מעולם לא הרשתה לעצמה להאמין בשטויות שכאלה, וזה לא הזמן להתחיל, או אולי דווקא כן.

כשגדלו, נהגו יפעת ויניב לכבוש לעצמם כל פעם הר אחר, במבצע זוגי מתואם. ובדרך פלא, כשהיו באחד ממסעי כיבושיהם, היו נשכחים מיפעת ומיניב כל מי ומה שנמצא דרך קבע מסביבם. כל העכבות, החששות, המתחים, ענייני בית הספר והמשפחה, הבושה או הערגה החד-צדדית, וגם הגלים והים והחוף, או בייחוד הגלים והים והחוף, היו נעלמים כלא היו, מרגע שרגלם דרכה על בסיסה של אחת מהגבעות. 

בעודה מהלכת בשבילי גן אברהם, מביטה לתוך הגן שסביבה והחוצה אל הנוף העירוני העוטף אותו, ניסתה יפעת לברר עם עצמה את העובדות. למרות שהיתה שרויה במצב כספי לא מעודד, זה לא היה מה שהטריד אותה. גם הטיפול בילדים, מייגע ככל שיהיה, נשא סיפוק ופירות בצידו, וממילא היא היתה רגילה לשאת בעיקר נטל הגידול גם כשהייתה נשואה. אפילו הלבד הזה, שבהתחלה התגעגעה אליו ומהר מאוד מאסה בו, לא היה הדבר. היא התקשתה לשים את האצבע על הבעיה. אולי זה העתיד, אולי אלה חוסר הסיכויים שבצידו? אולי זה בגלל שהיא רואה כיום באור אחר את הדרך שבחרה לעצמה מאז נערותה ועד היום, אולי היא פתאום מתחרטת? ואולי זה בכלל משהו אחר. היא לא הצליחה להכריע. החיפוש העצמי נראה לה חסר תוחלת.

על הר השודדים (ג'בל אל חרמיה), שבעבר היו מתחבאים במערותיו שודדים שפשטו על שיירות שעברו באזור, היו יפעת ויניב מסתערים בשאגות "איטבח אל יהוד", וכשהיו עומדים על פסגתו, הם היו מיידים ממנה רגבי עפר ומדמים אותם לפגזים שירו התותחים הבריטיים על הצבא הטורקי בעת שכונתה הגבעה "גבעת בולפין".

היא ידעה מה עליה לעשות, פגישה עם יניב תאפשר לה לדעת טוב יותר איפה היא עומדת. תמיד היתה לו את תכונה הזו, חסרת השם, שהוציאה ממנה בקלות תובנות חדשות על עצמה. אבל מאז נישואיו הקשר ביניהם נפסק לחלוטין. היא לא הופיעה לחתונה, למרות שהוזמנה אליה, והוא נעלב והחליט להפסיק להתקשר, כך לפחות שמעה מחבר של חברה. והיא, היא לא ידעה למה לא הופיעה לחתונה למרות שהתכוונה ואפילו קנתה מתנה יקרה, וגם לא ידעה למה נעלבה מהיעלבותו ולמה החליטה שלא להתקשר יותר גם היא. זה פשוט נראה לה הדבר הנכון לעשות באותה עת, ויפעת לא נהגה לשאול את עצמה שאלות מורכבות, אלא אהבה לפעול כפי שהרגישה, עד עכשיו לפחות.

עם השנים גבעת בולפין שינתה את שמה לגן שאול, אבל יניב ויפעת התעקשו להמשיך לקרוא לגן שעל הגבעה גן הקופים, השם בו הוא נודע פעם בשל הקופים שהיו בו עד לפתיחת הספארי. ליניב היתה תמונה בה הוא נראה בוכה בעגלה כשמעליו קוף משתלשל מגגון העגלה. באחד הלילות קברו יניב ויפעת באדמה, על פסגת הגבעה, קופסה בתוכה הם שמו את התמונה, אך כשניסו כמה שנים לאחר מכן לאתר את מקום קבורתה, הם לא הצליחו למוצאו.

היא הרגישה ששיחה עם יניב היא הדבר הנכון מבחינתה, אבל חששה שאולי זה אחרת מבחינתו. המחשבה על יניב מנקודת מבטו שלו היתה זרה לה, אבל היא לא הצליחה להתחמק ממנה. והיא חששה גם מניתוק כעסני מצד יניב, ועוד יותר חששה מהסכמה מצידו להיפגש איתה, ועוד יותר חששה מהסנטימנטליות הפתאומית שהציפה אותה. תראי למה הפכת, פקעת של חרטות ושאלות שעצם נוכחותך על הר הארנבות היתה אמורה להעלים אותן, אבל היא לא.

על הר הבנים, שכולו זכר לבנים הנופלים במלחמות ישראל, היו יפעת ויניב מטפסים נינוחות, מפאת כבודם של המתים. ההר הישרה עליהם תמיד אווירת נכאים, ויניב אף טען שהוא מביא להם מזל רע, כיוון שהפעמים היחידות בהן הם רבו על הגבעות היו בשיפולי מדרונותיו, אבל יפעת, שלא האמינה באמונות תפלות, טענה שהסיבה לכך היתה הטיפוס והירידה האיטיים, שיכלו לדעתה להוציא אפילו חייל מת מדעתו. 

כשיניב פגש את ליאורה, הוא התרשם מתווי פניה העדינים, מהחיוך הביישני שלה, ומהצורה שבה הצטייר החזה שלה דרך הסריגים הצמודים שהיא אהבה ללבוש. מאז שזכר את עצמו הוא נהג לבחון את מראן של בחורות, כמו גם את התנהגותן, לפי מידת הדמיון או השוני שלהם ליפעת. ליאורה לא היתה חטובה כמו יפעת, היופי שלה היה מרוסן ולא פראי כמו של יפעת, והילוכה ויתר תנועותיה היו איטיים מדי לטעמו, מעין יפעת בסלו-מושיין ביום סגריר במיוחד.

על גבעת גן אברהם, שסבו של יניב התעקש להמשיך לקרוא לו גן הניצחון, כפי שנקרא פעם כדי לסמל את תקוות המדינה לנצח את אויביה, היו יפעת ויניב מטפסים בזחילה נסתרת, נזהרים שלא לגלות את עצמם לאויב הערבי שארב להם בין השיחים. כשהיו מגיעים לפסגה, גופותיהם מלוכלכים מחול ושערם מלא באניצי שיחים, הם היו מתפשטים בהיחבא מבגדיהם העליונים, מנערים את בגדיהם ופורעים זה את שערה של זו, ואז חוזרים ומתלבשים נקיים, ואז חוזרים ומתפלשים כל הדרך למטה.

אולי זו היתה העובדה שהדייט עם ליאורה נכפה עליו על ידי אימו, שהביאה לכך שיניב הסתייג ממנה בתחילה, אך ככל שהיא התעניינה ורצתה בו יותר, הוא חשק בה פחות, למרות הסריגים והחיוך המצועף שהלכו עימה לכל מקום. אבל היה לו נעים איתה, וגם נוח, ולאט לאט השתלט עליו חיוכה, והוא למד ליהנות מתשומת הלב שהעניקה לו ושהוא לא היה מורגל בה, והוא החל להחזיר לה במידה דומה, ובסופו של דבר הפך הנוח לטוב, והנעימות התרקמה לאהבה שלא היה לו ספק בקיומה, ונדמה היה לו שסוף סוף מצא את מקומו הטבעי, השוויוני.

על שאריותיו הגלוחות של הר הארנבות היו יפעת ויניב מדלגים בדילוגים זריזים, צוחקים זה על פרוותה של זו, ומתחרים מי יהיה הראשון שיגיע אל הפסגה. שניהם העדיפו ארנבות על קופים, וגבעות לא מלחמתיות על הרי כיבושים, ולכן בימי האביב היה זה מקום הבילוי המועדף עליהם.

בגיל 38 היה ליניב טוב. מכיוון שהיה זהיר במילותיו ובמחשבותיו, ייתכן שאם היה נשאל בעודו מחובר למכונת אמת האם הוא מאושר, הוא היה עונה ב"כן, אבל...", אבל הכן היה העיקר, והאבל היה רק ספח של תקוות עבר, שכבר למד להחביא אותה היטב בשיפולי זיכרונותיו, במרבית הזמן. רק כשהיה מוצא את עצמו משוטט לבדו על אחת מגבעות העיר שאהב בילדותו, ורק אם עיניו היו נתקלות באותם רגעים בגבה של בחורה דקת גזרה ושחורת שער, היתה הצביטה בליבו מורגשת באופן ממשי.

על הר נפוליון (תל ג'רישה), שהיה מרוחק מביתם, היו יפעת ויניב מטפסים רק לעיתים רחוקות, ולכן הם נהגו לנצל את ההזדמנות לעבודות סזיפיות. הם היו מנסים לבחון לאשורה את האגדה הערבית לפיה התל הוקם בן לילה, לאחר שנפוליון הורה לחייליו למלא את קסדותיהם בחול עד שהתל יגבה מספיק כדי להעמיד עליו את תותחיו. הם היו ממלאים שקיות חול בתחתית התל, ושופכים את תכולתן בפסגתו, שעה שדמיינו את צבאו של נפוליון מפציץ מהמקום את יפו הרחוקה, וכך שוב ושוב, עד שהיו נוחתים מאופסי כוחות על התל הקטן שנבנה על ידם על הפסגה. במהלך כל ביקור היה התל שבנו גדל, עד לקטע בו הם נחתו עליו יחד, כשהם מפזרים את החול הנערם לכל עבר.  

הנישואים עם ליאורה היטיבו עם יניב. הביטחון העצמי שלו השתפר פלאים, והדבר ניכר בתחום האישי ובתחומים אחרים בחייו. הוא שמח עליה ושמח להיות איתה, ורק התעצב על הקשיים שלהם להוליד ילדים, שהיו העננה היחידה שהעיבה על הקשר שלהם. לבסוף, לאחר ניסיונות כושלים והרבה לבטים, הם הצליחו להיפטר מהמועקה, כשהחליטו לאמץ ילד ואף הגישו בקשה לאימוץ, וכל שנותר להם היה להמתין לצלצול מבשר טובות.

כשם שכל גבעה הותירה בהם את רישומיה שלה, הותירו הם את רישומיהם על כל גבעה. את הר נפוליון הם הגביהו בכמה סנטימטרים; להר הארנבות הם נתנו צידוק לשמו, שאפילו סבו של יניב לא מצא לו הסבר; על מגדל המים של גן שאול הם חרטו את שמותיהם בעזרת פטיש ומברג; מתחת לאנדרטת הזיכרון שבהר הבנים הם טמנו את החתול הסיאמי של יפעת ואת כלבת הלברדור של יניב; ואת האמפיתיאטרון הנעול של גן אברהם הם קישטו בליל ט"ו באב אחד במחרוזות פרחים, במשך כל הלילה, ובבוקר גורשו משם על ידי השומר שמהר להסיר את פרי יצירתם.

ואז צלצל הטלפון. יניב ענה למספר החסוי. ה"היי" החטוף שנשמע מעברו השני של הקו הספיק לו כדי לדעת שזו יפעת. ליבו פעם בחוזקה, הצביטה שצבטה בו לעיתים הכאיבה לו באחת, אבל יניב ידע שאסור לו להיכנע לעבר. הוא ענה ליפעת ביובש, משים עצמו אדיש לעצם התקיימותה של השיחה. אם היה דבר שיניב למד מתקרית החתונה היה זה שהוא אינו יכול לסמוך על יפעת. ומשם ועד להסתרת רגשותיו מיפעת היתה הדרך קצרה.

ככל שחלפו השנים התקשה יניב לזכור את רגעי הים הנוגים, לפחות מבחינתו, שלו ושל יפעת, ונותרו במוחו רק רגעי הגבעות שלהם, מנותקים מכל מציאות אחרת. גאות ושפל פינו את מקומם בדמיון-עברו לפסגות. לפני שניתק הקשר בינו לבין יפעת, ימים בודדים לפני חתונתו, התקשר יניב ליפעת וחקר אותה לגבי זיכרונותיה, אבל יפעת השיבה שהיא זוכרת את הזיכרונות כולם באותה מידה. יניב התפלא על הסלקטיביות של זכרונו, אבל לאחר המקלחת הצוננת שהוטחה על ראשו באי בואה של יפעת לחתונה, חזרו אליו באחת זיכרונותיו הרטובים האחרים, ופסגות זיכרונותיו האחרים החלו להתגמד, כך שיניב חדל מלהתפלא עוד. הוא קיבל את החד צדדיות החדשה של זיכרונותיו בהבנה, ואולי גם בשמץ של הנאה.

יפעת ביקשה להיפגש עם יניב, אך יניב סרב. היא סיפרה על קורותיה והוא הקשיב בשקט, כלא מתעניין, היא שאלה לשלומו והתעניינה לדעת מה עבר עליו, אך הוא ענה על שאלותיה בלקוניות מופגנת. שקט השתרר ביניהם, ויניב גלגל על לשונו את המילים "טוב, אני ממהר, אז נדבר כבר". הוא עשה זאת בשני אופנים, פעם בקול סמכותי ופעם בקול נוגה, אך בשני המקרים הוא עשה זאת ללא קול. לבסוף יפעת ביקשה מיניב שינחש מהיכן היא מדברת איתו, והוא ענה בלי לחשוב ובלי לדעת למה - "גן אברהם". "בוא", היא אמרה, "עכשיו, אני מחכה לך על הספסל שלנו". ואז ניתק יניב את השיחה.

בעת שסיירה בארבע הגבעות, במסע מתיש ומתמשך של יום-בוקר-צהריים-אחר-צהריים-אחד, הרהרה יפעת בשאלה שנשאלה על ידי יניב ערב חתונתו. ממרום הגבעות נראה היה לה לפתע כי הוא צדק בהבחנה שלו מאז, אבל היא לא ידעה אם ליחס את שצף הזיכרונות שהלם בה לקרבה הטריטוריאלית או למשהו עמוק יותר בתוכה. מיד לאחר שיניב ניתק את השיחה היא צלצלה לאימה וביקשה שתמשיך לשמור על הילדים לכמה שעות נוספות.

יניב החזיר את הנייד לכיסו ויצא מהעבודה היישר הביתה. הוא צלצל מהדרך לליאורה לברר אם היא מגיעה היום מוקדם, ושמח לשמוע שבעקבות תקלת מחשב הסתיים יום העבודה שלה מהר מהצפוי, וגם היא יוצאת באותם רגעים ממש מהעבודה. הם קבעו להכין ארוחה יחד, והתכנסו לכיוון מרכז תל אביב, שם גרו בדירת גג נעימה ומשופצת. בבית ניסה יניב, ואף הצליח, להוציא מראשו את השיחה עם יפעת. הוא שקד על הכנת ארוחה בת שלוש מנות, לאחר מכן מלא את עצמו במנות נוספות, ובכוחותיו האחרונים שידל את ליאורה, שהיתה מעולפת גם היא מהארוחה העצומה, לסקס מול הטלוויזיה. אחרי הסקס פרשה ליאורה למקלחת ולמיטה, ואילו יניב נותר מול הטלוויזיה עם סימני צביטה קטנים אך עקשניים בליבו. הוא יצא אל המרפסת והביט לכיוון צפון-מזרח, אל מעבר לצלליתו של מגדל אביב.

פעם, יובלות לפני היום, יניב נהג להשוות את רגעי הים שלו ושל יפעת לסיפור מתח מתמשך ופתלתל, אך יחד עם זאת בעל סוף טראגי וצפוי מראש, ואת רגעי הפסגות שלהם הוא המשיל לבתים רגעיים של שיר לא חרוז וחסר משקלות, אך בעל שורות קסם שייחרטו בראשו לעד. ההקבלות האלה נותרו בראשו בעיינן במשך השנים, אך סיפור המתח הפך בעיניו לקומדיה זולה שכולם חוץ מגיבוריה מודעים לאבסורד שבה, והשיר השבור התרסק במוחו לרסיסי מילים שלא הצליחו לעמוד בבדידותן מול המציאות הסותרת.

יפעת ישבה על הספסל והמתינה. היום החשיך, והגן התרוקן. היא הודיעה לאימה שהיא יוצאת לדייט, ואימה הציעה מעצמה שהיא תשכיב את הילדים ותשמור עליהם למשך הלילה. יפעת סיכמה עם עצמה שתחכה ליניב עד השעה חצות, כמו סינדרלה, עם חלוף היום היא תשוב לעורה הישן. אך משהגיעה השעה ללכת, לא הצליחה יפעת לקום ממקומה, ותחת זאת היא נשכבה על הספסל ועצמה את עיניה, מפקירה את עצמה לקור שהחל חודר מבעד לבגדים.

כשהחלו ללמד אותם בבית הספר על שירתם של טשרניחובסקי ושל ביאליק, הגניבו יפעת ויניב חיוכים זה אל זו. גן שאול נקרא על שם הראשון, ואילו בגן אברהם הוצב ספסל במקום בו נהג ביאליק לצפות על הנוף בשנות חייו האחרונות. עוד לפני שחולקו להם טקסטים של שירה בבית הספר, השאילו יניב ויפעת ספרי שירה של השניים, וקראו בהם יחד בכמה הזדמנויות, את טשרניחובסקי בהליכה בשבילי גן שאול, ואת ביאליק ביושבם על הספסל.

יניב הסתכל בשעונו, המחוג הקטן נצמד למספר שש, בדיוק באמצע. כזה היה גם מצבה של הסלקטיביות הזיכרונית שלו, בגבו הים וממולו מפציע פס אור מעל העיר והגבעות שמוסתרות על ידה. הוא בילה את כל שארית הלילה בעישון סיגריות בשרשרת על המרפסת, ובהרהורים על התהום שיכולה להיפער בין שוויון לבין עריצות זוגית. היו רגעים בהם כמעט פנה לחפש אחר מפתחות המכונית, אך פעם אחר פעם הוא עצר בעצמו. כשעלה האור, עלה עמו בראשו של יניב זיכרון יקיצתי משותף לו וליפעת, על הספסל בגן אברהם. יניב התענג על הזיכרון במשך כמה רגעים, ואז נכנס חזרה אל הבית, במטרה להרוויח שעת שינה לפני הקימה לעבודה. הוא השתחל אל מתחת לשמיכה ונצמד לליאורה, יונק לתוכו את חום גופה.   

פעם אחת ויחידה חלקו יפעת ויניב שינה משותפת על הספסל בגן. הם נרדמו אחרי שיחה ארוכה אל תוך הלילה, והתעוררו צמודים על המרחב הצר של הספסל עם הזריחה. הם ישבו כך דקות ארוכות, דוממים ובלי לזוז, נהנים מהשקט שסביבם ומהביחד שביניהם, במין בועת חלום נקייה מספחים של עבר או עתיד.

כששכבה יפעת על הספסל עצומת עיניים וקפואה, היא נזכרה באחד מאותם רגעים משותפים-נושנים של קריאה באותו מקום ממש, וחייכה לעצמה בלי משים עד שנרדמה. כשהקיצה עם אור ראשון, היא הזדקפה ונעמדה על הספסל, לבדה בעולם הפסגות. היא הביטה הרחק מערבה אל עבר הים ולרגע היה לה נדמה כי הצליחה להריח את מליחותו. ולרגע אחר היא הבינה שהגיעה העת לרדת מהפסגה אל המישור.

- הים לא גורם לך להרגיש קטנטן? היא שאלה.

- אם כבר, יותר מהכל הוא גורם לי להרגיש שווה, בייחוד ביום כזה, כמו עכשיו. הוא ענה.

- שווה דווקא?

- כן, שווה, לא שונה.

הם צעדו על החוף באיטיות, מחזיקים ידיים כנגד הרוח העזה שסבה סביבם במעגלים ולרגעים אף איימה לנשוב אותם המיימה. החול הרטוב לא אפשר להם להשתרע עליו, ולכן הם הילכו מצידו האחד של המפרץ אל צידו האחר, וחוזר חלילה.

- משהו חדש? הוא שאל.

- מה כבר יכול להיות חדש? היא החזירה בשאלה.

- אני יודע? אולי התחתנת, אולי חבר רציני, אולי משהו אחר.

- לא, שום כלום, ואצלך?

- גם אצלי אותו הדבר.

בגיל חמש נפגשו יניב ויפעת לראשונה, לפני עשרים ומשהו שנים. הם אף פעם לא היו בני זוג וגם לא ראו את עצמם בתור החברים הכי טובים, לפחות לא שניהם הרגישו ככה, אבל תמיד מצאו שפה משותפת, שלא אבדה גם כשלא נפגשו תקופות ממושכות. המפגש הנוכחי היה לאחר שנתיים בהן הם לא ראו זה את זו, וניהלו ביניהם רק מספר שיחות טלפון קצרות. יניב צלצל ליפעת וביקש להיפגש בים, כהרגלם, והיא הסכימה, בלי לשאול שאלות מיותרות.

- זה לא נראה לך קצת מוזר שרק שנינו מכולם נשארנו לבד?

- מה זאת אומרת לבד, ומה זאת אומרת רק שנינו?

- אני יודע? לבד זה בלי בני זוג, וכולם זה כל אלה שאנחנו מכירים שנינו.

- אתה לא יודע הרבה, אה?

- מה?

- אני יודעת? אתה כל הזמן אומר - אני יודע? אמרה וחייכה אליו חיוך שפעם היה ממיס אותו לג'לי אדמדם ונבוך.

- יניב חייך בעל כורחו, אף פעם לא למד להבין אותה באמת. כשצחקה הוא חשב שהיא רצינית, כשהיתה רצינית הוא חשב שהיא מנסה לרדת עליו. די, יפעת, אני שואל ברצינות. אל תהיי ילדה לרגע אחד.

במהלך הלימודים בתיכון היתה תקופה שבה יניב הודה בפני עצמו שהוא מאוהב ביפעת. הוא ניסה לשדל אותה לצאת איתו, אבל התזמון שלו היה גרוע. יפעת סירבה. היא בדיוק יצאה עם מישהו, והוא ידע שזה לא המועד הנכון, אבל עד שאזר אומץ לשאול אותה, כבר לא יכול היה להתאפק יותר מלממש את אותו אומץ נדיר. ואחרי שאותו בחור יצא מהתמונה, יניב לא שאל אותה בשנית. אולי נעלב, ואולי רק רצה להעיז ולשאול, פעם אחת, מבלי לקבל תשובה שמחייבת לתמיד. יניב אף פעם לא ניסה לברר עם עצמו את התשובה הנכונה.

- זה לא עניין של מוזר בכלל. זה רק עניין של נכון ולא נכון. אני לא מרגישה רע עם עצמי בגלל שלא התחתנתי, טוב לי איך שאני. כשיגיע הרגע, ויגיע האיש, יהיה לי טוב בפאזה אחרת, ועד אז אני לא מתלוננת, ובטח שלא סובלת. למה אתה שואל?

- סתם, לי זה נראה מוזר.

- אין סתם, כנראה שזה מציק לך.

- כן.

- ובגלל זה קראת לי? כדי לדבר על זה?

בצבא הם עשו סקס ראשון אחד עם השנייה, פעמיים. בשתי הפעמים הסקס לא היה רע, אבל המעמד היה מביך. שנים של חברות אפלטונית ולינות משותפות זה אצל זו, בעירום חלקי או מלא, לימדו את גופותיהם להתייחס זה אל זה באופן לא ארוטי. היא יזמה, והוא הסכים, וחוף ים חשוך היה תפאורה לא נוחה אבל הולמת.

- כן, בגלל זה, אבל לא חשוב. את זוכרת את הזיונים שלנו מלפני מליון שנים?

- זוכרת, ברור, למה נזכרת בזה עכשיו?

- למה נגררנו לסקס אז? או יותר נכון, למה גררת אותי לזה?

- לא זוכרת. רציתי, זו לא סיבה מספיק טובה?

- לא. השלית אותי. אני חשבתי שאת רצית משהו יותר מזה. לא התאים לך לרצות סקס סתם ככה.

- סליחה? מאיפה לך מה מתאים ומה לא מתאים לי? יפעת התפרצה והוציאה את ידה מידו. ואם אתה רוצה לדעת, זה היה בגלל שנפרדתי מניר, אתה זוכר אותו? רציתי לשכוח ממנו, ואתה עזרת לי. חשבתי שהבנת. אבל אני לא מבינה למה כל זה עולה דווקא היום פתאום.

כשיפעת נפרדה מניר היא השתעשעה במחשבה לעבור לחיקו של יניב. יניב תמיד היה שם בירכתי ראשה, אופציה לא ממומשת שתחכה לה לעולם, שלא בוער לממש אותה, אבל בכל זאת אופציה אמיתית. ואז, אחרי ניר, זה נראה לה פתאום הזמן המתאים. אחרי הזיון השני היא כמעט שאלה את השאלה, אבל אז בדקות הנינוחות של אחרי הסקס יניב סיפר לה, מתוך הרגל ישן לספר לה הכל, על הרומן שהיה לו עם מישהי שלמדה איתם יחד בתיכון, רומן שלמעשה לא נגמר רשמית גם בזמן ששניהם שכבו. היא זכרה את ההיא בתור ילדה מעצבנת וסתמית לגמרי. והיא נסוגה חזרה. יפעת אף פעם לא הצליחה לספר ליניב הכל, התכונה הזו שלו הרגיזה אותה. ולדעתה זה לא היה משנה בכלל אם היא התרגזה בגלל שזה גרם לה להרגיש כאילו הוא טוב ממנה, או כאילו הוא טיפש מדי עבורה, זה פשוט הרגיז אותה.

- טוב, תעזבי. תשכחי ששאלתי. סתם נזכרתי בזה אתמול ורציתי לדעת, לא יודע למה. בכל מקרה, זה כבר לא חשוב.

- אתה שוב פעם לא יודע.

- אני מצטער.

- אולי תפסיק להצטער פעם אחת בחיים שלך על משהו שאתה לא צריך להצטער עליו בכלל?!

- יניב הרגיש מובך. הוא אסף אליו שוב את ידה, ולחש לתוך הרוח. את משונה, את יודעת את זה?

- ואתה קצת נורמלי מדי. אתה יודע את זה?

- כן, אני יודע. את לא.

הפגישה הראשונה שלהם היתה בגן חובה, ביום הראשון שאחרי החופש. יפעת היתה מלכת הגן, אחרי שהשכבה של הילדים הגדולים עזבה לבית הספר, ויניב עבר מגן אחר ולא הכיר אף אחד. יניב ישב לבדו על בול עץ בחצר, בשעה שהילדים האחרים מתעלמים ממנו, כשיפעת ניגשה אליו וביקשה שיעזור לה לטפס לענף שהשתרג מעל ראשו. לגבי ההמשך הם היו חלוקים בויכוח שהם חזרו עליו פעמים רבות במהלך השנים. יפעת טענה שיניב נתן לה לטפס על כתפיו והביט בה מלמטה עד שהיא החליקה מהענף ואז קלט אותה בשתי ידיו באקט אבירי ששבה את ליבה, ויניב טען שיפעת הכריחה אותו לעמוד ממש מתחתיה, ואז קפצה עליו בהפתעה, במטרה לגרום לו להשתטח באמצע ארגז החול.

- אני גם, זה בסדר, אני גם. זה הכל עניין של פוזה.

- זהו בדיוק, שאת לא. את תמיד רצית להיות מיוחדת, ותמיד חיפשת מיוחדים שיהיו לצידך.

- רציתי להיות, אולי, אבל לא הייתי.

- בעייני כן, היית ונשארת.

- די, נו, גם אתה, בעייני.

ההורים שלהם הפכו להיות חברים טובים, וככה יניב ויפעת מצאו את עצמם מתרועעים הרבה ביחד מחוץ לשעות הלימודים. או לפחות זה היה התירוץ. שניהם נהנו מאוד לבלות זמן ביחד, אבל יפעת סירבה להכיר בו כחבר הכי טוב שלה, ויניב לא ביקש לעצמו תארים כאלה. החבר הכי טוב שלו היה הוא עצמו, ועצמו היה היחיד שהוא היה החבר הכי טוב שלו. למרות שיפעת ניסתה להסתיר את הקשר ביניהם מהחברים לכיתה, הכחישה שהם מתראים זה עם זו וישנים זו בביתו של זה, ועל אף שיפעת הקפידה שלא להיחלץ לעזרת יניב בהפסקות כשילדים אחרים היו נטפלים אליו, כולם ידעו על הידידות ביניהם, אבל אף אחד לא העז לזקוף זאת לחובת יפעת, למרות המעמד החברתי הנמוך של יניב. יפעת היתה מלכה טבעית בלתי מעורערת, ושום רבב לא דבק בה, גם לא כתם בגודל של יניב.

- את סתם מנסה לנחם אותי. את יודעת משהו? כל השנים האלה, ולא רק בבית הספר, גם בצבא וגם אחרי זה, ואפילו שלא היה בינינו שום דבר רציני אלא רק קשר לא מחייב של ידידות, תמיד הרגשתי לא ראוי לך, ואין לי מושג למה. כאילו אני רגיל, סתמי, ואת לא.

- עכשיו אתה מקשקש שטויות.

- אני לא. אני אומר את האמת, את מה שהרגשתי לפחות.

- אני לא יודעת מה לומר. אני תמיד ראיתי בך מישהו שווה. שווה לי, ושווה בכלל.

- כן, בטח. יניב הרפה מאחיזתו בידה של יפעת ונתן לידו להחליק מטה לצד גופו.

בכיתה י', באחד מטיולי החוף הקבועים שלהם, יפעת זיהתה מרחוק מישהו שלמד בשכבה מעליהם, שצעד לעברם לבדו. היא ביקשה מיניב להתרחק ממנה במהירות ולהסתתר מאחורי כסאות הנוח שהיו קשורים זה לזה בשרשראות ויצרו ערימה גדולה וכמעט בלתי חדירה, עד שאותו אחד יתרחק שוב. יניב מיהר להתחבא מאחורי הכיסאות וצפה בנער המתקרב. ולאחר מכן צפה ביפעת ובנער מדברים, הוא צפה בהם מתיישבים על החול ומצחקקים, ואחר כך צפה בהם מתמזמזים. הוא רצה ללכת אך הרגיש נטוע. הוא רצה לעקור את עצמו, אבל הסתפק בניגוב של כמה דמעות מזדמנות. לבסוף, לאחר שעה ארוכה, כשהנער הלך לו, הוא יצא ממחבואו והתקרב אל יפעת. על פניה של יפעת ניכרה הפתעה, בכל אותו זמן היא שכחה מקיומו. כשראה את פניה של יפעת הוא הסתובב והחל לרוץ הביתה לבדו. רק לאחר מספר שבועות של הפצרות מצד יפעת, הוא הסכים לדבר עמה שוב.

- אתה כועס עלי על משהו?

- לא. למה לי?

- אני יודעת? לפי מה שאמרת, זה נראה שהרגשת כאילו אני הזנחתי אותך כל הזמן, או כאילו התייחסתי אליך בתור נחות. תגיד לי אתה למה.

- לא, ממש לא. כבר מזמן אין לי שום ציפיות. גם לא כאן אפילו, אפילו לא בים.

- ומה זה בדיוק אמור להביע?! ציפיות? ממני?

אחרי שיניב התקשר אליה, לאחר הפסקה בת שנתיים, ניגשה יפעת אל המגירה הקטנה שבתחתית ארון הבגדים, והוציאה משם קבוצה גדולה של מחברות חומות, חלקן מרופטות, שהיו קשורות זו לזו בגומייה. משום מה, היא החשיבה אותן כסודה הגדול ביותר, ואפילו ליניב היא לא סיפרה אף פעם על היומן שהיא מנהלת מהרגע בו למדה לכתוב בקלות. כל המחברות היו ממוספרות לפי סדר כרונולוגי, למעט אחת. במחברות היא ניהלה יומן ילדותי, שבו היא סקרה, בדרך כלל באופן יבש, את כל מה שעבר עליה. שמו של יניב הוזכר במחברות פעמים רבות, אבל הוא לא זכה לעיטורים באדום, ששמות אחרים זכו להם. קצב הכתיבה שלה פחת עם השנים, מפעם בכמה ימים לפעם בכמה שבועות, ובאופן דומה פחתה גם התעניינותה במה שהיה כתוב במחברות. רק במחברת הלא ממוספרת היא היתה נוהגת לעלעל כל פעם שהרגישה חבוטה או מרוקנת. במחברת הזו רשמה יפעת את כל אותן פעמים בהן היא התנהגה שלא באופן הוגן כלפי יניב. בעמוד הראשון היתה מתוארת הפגישה הראשונה ביניהם, בגן הילדים, ובעמוד האחרון נכתב כיצד יפעת נטשה את יניב לאחר רבע שעה בלבד, בפגישתם האחרונה, כשנזכרה לפתע שקבעה עם חברה לסרט. היום שבו היא שכחה מקיומו של יניב על החוף, והתמזמזה לעיניו עם אחר, זכה לעמוד כפול במחברת העבה.

- יפעת התיישבה על החול הרטוב. בוא, בוא נשב קצת, אנחנו חייבים לדבר בשקט. אמרה, וסימנה ליניב לעשות כמוה.

-  יניב נשאר לעמוד. כבר אין על מה לדבר, נראה לי.

- אני רק מנסה להבין. דברת על זה שהגיע הזמן למצוא בני זוג, ודברת על הסקס שהיה לנו, ודברת על ציפיות. אתה יכול לדבר פעם אחת באופן נורמלי?! להגיד מה באמת אתה חושב? להפסיק לדבר בחידות כל הזמן?

- אני רציתי להציע הצעה, ואת יודעת טוב מאוד למה התכוונתי, ואני, אני לרגע השליתי את עצמי, בגלל המרחק של הזמן אולי, שאולי הפעם זה יהיה אחרת, אבל טעיתי...

- וכל כך קשה לך להוציא את זה מהפה? יפעת קטעה אותו.

- אני לא אוציא את זה מהפה כי את רק רוצה לשמוע אותי אומר את זה, ואחר כך לסרב. יודעת מה, אפילו לא טעיתי, צדקתי, כי ידעתי מראש שאין סיכוי. זו לא היתה אשליה אפילו, זה היה סיכום של כשלון.

- כמו הפעם ההיא בתיכון? גם אז שאלת כשחשבת שאין סיכוי. ולי זה נראה שזה היה בכוונה. ומה יהיה אם אני אסכים? אתה מוכן להפסיד את ההזדמנות הזו רק בשביל כבוד מטופש?

- את לא תסכימי.

- תנסה ותראה.

יניב השתתק ויפעת משכה אותו מטה, לצידה. היא השיבה את ידו חזרה לתוך ידה, והם ישבו צמודים זה לזו, שקטים, מביטים לכיוון הגלים הלבנים. הגשם החל שוב לרדת, מכריח אותם לעצום את עיניהם מול הרסס שהביאה איתה הרוח מן הים. יפעת הניחה את ידה על לחיו של יניב והסיטה את פניו אל עבר פניה. היא הצמידה את פיה אל פיו ולשונותיהם התערבלו למשך כמה דקות רטובות, עד שיניב הסיג את פיו חזרה.

- עזוב, זה רק הים עושה לך את זה, אמרתי לך, הוא גורם לכל אחד מאיתנו להרגיש קטנטן. צא מזה, בוא ננסה, בוא תגיד, בוא, בבקשה, בשבילי.

- לי הוא דווקא גורם להרגיש שווה.

- יופי, להרגיש שווה זה טוב, אז בוא תגיד לי את מה שרצית.

- לא, זה לא קשור ללהגיד, אני עדיין מרגיש קטנטן כאן, כמו שאמרת. קטנטן, אבל ככה גם כולם. בייחוד ביום כזה, כמו עכשיו.