22.3.2002 [email protected]   22:20    Re: Fraud

אין לי מושג על מה את מדברת. כל מילה שאמרתי לך פה היתה נכונה. ואני לא מבינה איך את חושבת שרקמתי פה איזו מזימה אחרי שהמפגש הראשוני בינינו היה מקרי בכלל.

אני מבינה שנועם הסית אותך נגדי, ואני מניחה שקל לך יותר להאמין לו ולא לי, חבל. אני לא מתכוונת לנסות ולהוכיח לך כלום, את שלי עשיתי. את רשאית לבחור את האמת שנוחה לך, רק אל תפילי את התיק עלי.

ביי, אלינור.

23.3.2002 [email protected]   08:31    Fraud

הניסיון הפתטי שלך לגלגל את האשמה בחזרה אל נועם לא שווה התייחסות, אבל רק כדי להבהיר לך שאני יודעת הכל, אני אספר לך עוד כמה דברים שגיליתי והעדפתי לא להגיד אותם קודם כדי לא להלבין את הפנים שלך יותר ממה שצריך. אבל את ביקשת את זה, אז הנה, בבקשה.

קודם כל, רק כדי להבהיר את הנקודה, תיקחי כמובן מאליו שלא הייתי פונה אליך בהאשמה כל כך קשה בלי שהייתי בטוחה שאני יודעת את האמת. את הלקח שלי, שלא להאמין לאחרים, כבר למדתי. ממך. אני לא הייתי מסתמכת על הדברים של נועם לבד, בלי לבדוק איפה באמת נמצאת האמת.

ועכשיו לעיקר. בסוף השבוע האחרון רותם ועומר היו אצלנו. את יודעת כמה עומר אוהב לשחק במחשב, אז תמיד איך שהוא בא אני נכנסת איתו לחדר שבו נמצא המחשב, מחברת את המחשב לאינטרנט ונותנת לו לשחק באתרים שיש בהם משחקים אינטראקטיביים, בזמן שנועם ואני משחקים בסלון עם רותם. והנה שלשום במקרה נכנסתי לראות מה שלום עומר ולהביא לו משהו לאכול. באותם ימים נועם ואני כמעט לא דברנו בגללך, וממש היינו על סף פירוד, אבל מול הילדים שמרנו על מראית עין של עסקים כרגיל. בכל מקרה, אני נכנסת ורואה אותו בוהה במייל שלי, שנפתח אוטומטית ברגע שמעלים את המחשב. בהתחלה לא ייחסתי לזה שום חשיבות, ילדים הרי אוהבים לחטט, אבל בכל זאת משהו הציק לי, אז החלטתי לחקור אותו קצת. ומה את חושבת שגיליתי אחרי סדרת שאלות לא מאומצת? שמישהי מאוד מסוימת ששתינו מכירות הנחתה את עומר, כמה שבועות לפני כן, לברר באיזה מייל אני משתמשת ולמסור לה את הכתובת.

אז אני שואלת אותך, אם הפגישה בינינו היתה מקרית, איך זה ייתכן ש"במקרה" גילית את הדוא"ל שלי במרמה כמה ימים קודם לכן? ואם שיקרת לי בעניין הזה, למה אני אמורה לחשוב שדיברת אמת ביחס לשאר הדברים?! איך קראת לזה את בעצמך? מזימה? זה בדיוק מה שזה היה. מזימה שטנית של אישה שלא מתביישת לנצל את הילדים שלה כדי לפגוע באבא שלהם.

אני מבקשת ממך, אל תעני לי. אל תבזי את עצמך יותר.

שלום ולא להתראות. 

24.2.2003 [email protected]   01:12    Hi

היי, נעמי.

אני חייבת לכתוב לך משהו, אבל את לא חייבת לענות לי בכלל. אני יודעת שאנחנו כמעט לא מכירות, והיו לי כבר שיחות במיילים עם אנשים, שהתארכו על פני כמה חודשים, ואפילו אז לא העזתי לספר להם סודות שאני שומרת בפנים. אבל איתך, במעט השיחות שהיו לנו כאן, הרגשתי משהו אצלך, מין תחושת הזדהות כזאת, אז הנה אני הולכת להתפשט בפנייך בלי הכנות מוקדמות. את לא צריכה להגיב, אני אשפוך את הלב בפניך ויהיה לי יותר קל, ואת, את תקראי או שלא, איך שיתחשק לך, ולא תהיי מסובכת בשום קשר מחייב. את פה על תקן המאזין הוירטואלי, כזה שנמצא ברוחו יותר מבגופו.

האמת, אני עדיין לא יודעת איך בדיוק לספר את הדברים. זה סיפור על פרידה כואבת, ועל כל מה שמסביבה, זה מה שזה. אולי הכי טוב שתכתבי לי אם את מעוניינת לשמוע את הסיפור שלי בכלל, ורק אם כן אז אני אספר אותו. לא בא לי להיות בתפקיד הזקנה הטרחנית שממהרת לספר לכל אחד איך בעלה הלך למלחמה ולא חזר.

ביי, איילה.

22.3.2002 [email protected]   22:20    Re: Takeoff

היי ענבל

אני שמחה שזרקת את האידיוט הזה.

אצלי הכל בסדר, את לא צריכה לדאוג לי, ולא היה שום ריב. הוא צעק ואני נהניתי לראות אותו סובל. מצטערת, אבל זה מה שהרגשתי באותה פגישה. גם לי מותר לפעמים ליהנות מזה שהצדק מנצח.

לא איכפת לי להיפגש איתך. האמת? אני גם מעוניינת בזה. אני סקרנית ורוצה לראות אותך סוף סוף.  אבל אני לא מבטיחה להיות לבבית או להיות מסוגלת להפוך לבסט פרינד שלך. רוצה, אולי, כנראה, אבל לא מבטיחה.

מה דעתך על מחר בערב, נגיד בשבע-שמונה?

אלינור

22.3.2002 [email protected]   22:45    Re: Takeoff

אז מחר בשמונה.

אני קצת מתרגשת... ושמחה, שמחה מאוד.

מכירה את דיניץ? אפשר שם. זה מקום נחמד ואפשר לשבת שם בחוץ. אבל לא ממש איכפת לי איפה, תציעי את ונקבע סופית.

ענבל

22.3.2002 [email protected]   23:04    Re: Takeoff

מכירה. אז קבענו בדיניץ בשמונה.

גם אני כבר מחכה לזה... מחייכת... ביי.

אלינור

23.3.2002, קפה דיניץ, תל אביב, 20:00, פנים אל פנים

ענבל הצטרפה אל אלינור אשר הגיעה כמה דקות לפניה, וכבר הספיקה להתיישב ולהזמין לעצמה כוס קפה. למראה ענבל קמה אלינור ממקומה, והפגישה החלה בחיבוק נימוסי ונשיקה על הלחי, ובהתרגשות שניכרה על הפנים של שתיהן. אלינור חזרה להתיישב במקומה וענבל התיישבה מולה, והשתיים החלו בגינוני שיחה רגילים, אשר היו מלווים בחיוכים תכופים ובסקירה הדדית, זו את זו.

במשך חצי השעה הראשונה השיחה ביניהן קלחה, והיתה מעין תעתיק מציאותי לדו-שיח האינטרנטי הרגיל שלהן. הן דיברו על מה שהיה - על המפגש האינטרנטי המקרי, על ההתקרבות, על התגלית המרעישה ועל התוצאות שלה - עד שמיצו לחלוטין את נושאי השיחה המוכרים. התעמקות נוספת בענייני הפרידה היתה הופכת את כל העניין לטרחני ומייגע. בדקות שלאחר מכן הן עסקו בהשוואה, ניסו למצוא מכנים משותפים ביניהן, דבר שנראה להן טבעי לאור העובדה שנועם בחר בשתיהן כנשים של חייו. ניסו, אך לא ממש מצאו. כנראה שנועם לא היה עקבי בבחירותיו.

בעולם הוירטואלי ככל הנראה השיחה היתה מסתיימת בשלב הזה והמשכה היה נדחה למועד אחר, שכן שיחות אינטרנטיות מתאפיינות, מצד אחד, בכך שהן נקטעות באמצען, ואין בהן מקום להתעמקות בשלל נושאים או לחילופי דברים ארוכים, ומצד שני ניתן להמשיכן מאוחר יותר בדיוק מהמקום אליו הן הגיעו. אבל במציאות התל אביבית הדברים שונים. פגישה של פנים אל פנים לא יכולה להסתיים לאחר דקות לא ארוכות, מבלי שלדבר תהיה משמעות ברורה והשלכות עתידיות. לכן הזמינה ליאורה כוס קפה נוספת למרות שלא היתה צמאה וענבל, שזללה בבית לפני שיצאה את שאריות האוכל מיום האתמול, ביקשה להציץ בתפריט. וכך, כשהמלצר עזב את השולחן, הוא הותיר אחריו תפריט, כוס קפה מהביל, ושתי נשים שחשו בצורך לחדש את השיחה מהמקום אליו היא הגיעה אל עבר מחוזות שיחתיים חדשים.

ענבל עיינה בתפריט בריכוז מעושה. היא הבחינה בשתיקה שהשתררה, וניסתה לקבל אותה כפשוטה ולא להתעמק בה, לא להפוך אותה לעניין שיש להתייחס אליו או לטפל בו, אך ככל שניסתה להתעלם ממנה, כך זו הלכה והתעצמה בעיני רוחה. אלינור ישבה מולה ובחשה בקפה בכפית בתנועות איטיות ומונוטוניות. היא ניסתה לייצר נושא שיחה חדש, אך כל רעיון שעלה במוחה נדחה על ידה בנימוק כזה או אחר - נושא שטותי, כבד מדי, מאולץ, לא מתאים, או נושא שיהיה ברור שהועלה על ידה רק כדי להפיג את המתח הזמני אליו נקלעה השיחה.

לבסוף זרקה ענבל משפט חסר משמעות לחלל האוויר ואלינור, בתחושת הקלה, מיהרה להגיב עליו. רגע המבוכה המועקתי חלף לו, אך הוא התחלף בשיחה-לא-שיחה, שהמניע העיקרי לה היה מניעת רגעים מביכים נוספים ולא עניין אמיתי או הנאה מחילופי הדברים. ענבל התעמקה באכילת המאפה שהזמינה, אלינור יצאה לשירותים וחזרה, ובתווך מצאו את עצמן השתיים מחליפות ביניהן משפטים עקרים לפי תור, זו יוצאת במשפט והשנייה עונה לה בתנועת ראש או במילים בודדות, ולהיפך, וכך שוב ושוב, באופן מכני, ממשפט מקרי אחד למשפט המקרי הבא, הכל כדי למנוע שוב פעם השתררות של שתיקה.

בצעירותה השתתפה אלינור בקורס סוציולוגי אשר עסק ביחסים בין זרים. בעודה עונה מוכנית לשאלות של ענבל, לא יכלה אלינור שלא להיזכר בדברי המרצה, לפיו אינטראקציה חברתית בין זרים נמדדת בדיוק במצבים כאלה. באותם רגעים של מעבר בין שלב שיחתי אחד למשנהו, אותם רגעים בהם קיים פוטנציאל מבוכתי מוגבר, אותם רגעים בהם לכאורה קיים צורך בנקיטת פעולה. אצל מכרים ותקים שלבים מעין אלה הולכים ופוחתים עם הזמן, עד כדי כך ששתיקות מתקבלות בהבנה וללא שמץ של מבוכה, ובין זוגות מלוות שתיקות שכאלה לעיתים בהרגשה של נעימות זוגית ונינוחה, אך בין זרים תמיד מדובר במעין מבחן. זרות, חשבה אלינור לעצמה, זה כנראה מה שאנחנו, שתי זרות בבית קפה, שלא צולחות את המבחן בהצלחה.

ענבל הביטה בשעון היד שלה במבט מרוכז. הרמז היה ברור לאלינור. עוד בטרם הספיקה ענבל לומר את המשפט המתבקש, ציינה אלינור כי היא חייבת להספיק עוד כמה סידורים לפני שהחנויות ייסגרו. ענבל הנהנה בראשה וסימנה למלצר בידה להביא להן את החשבון. את הרגעים האחרונים של הפגישה בילו השתיים בויכוח על מי תהא זו שתשלם את החשבון. ענבל עמדה על כך שהיא זו שתשלם אותו, היות וגם ככה היא חייבת לאלינור יותר מדי וגרמה לה יותר מדי צרות, ואלינור השימה עצמה נעלבת והפטירה שהיום כבר אין ביניהן יותר שום חשבון. לבסוף דחפה ענבל את כרטיס האשראי שלה לתוך כף ידו של המלצר, תוך שהיא מסיטה הצידה את כרטיסה של אלינור, ואלינור מצדה דחקה שטר של 50 שקלים עמוק לתוך תיקה של ענבל.

השתיים חייכו מתוך מבוכה קלה, שמחות בסתר ליבן על כך שהנה מצאו לבסוף תכונה המשותפת לשתיהן, ובכך הקלו על עצמן את הפרידה, גם אם היתה זו תכונה שכל אחת מהן לא אהבה בעצמה. ושוב, חיבוק נימוסי ונשיקה על הלחי, אך הפעם ללא אותה התרגשות של תחילת הפגישה, וגם הבטחה הדדית להיפגש פעם נוספת, ובינתיים להוסיף ולהתכתב דרך המייל.

כל אחת מהן צעדה לכיוון עברו השני של הרחוב. לאחר שצעדה מספר לא מועט של צעדים הסבה אלינור את ראשה אחורנית, וראתה את ענבל מתרחקת במורד הרחוב. היא נעמדה ונאנחה לעצמה, משערת שהן לא תיפגשנה יותר. המפגש היה זוועתי, זה ברור. חוסר כימיה משווע שפשוט בלט לעין. אולי תהיה התכתבות נוספת במייל, אבל בטח שלא משהו מתמשך או משמעותי. היא מצידה, בכל מקרה, לא תיזום כלום, גם לא במייל, רק תשיב אם יהיה צורך בכך, כי הרי ידוע שברגע שיחסים הופכים מוירטואליים למציאותיים, לא ניתן להשיב את הקשר הוירטואלי לקדמותו, ממש כמו שברגע שידידים הופכים לחברים, הם לא יכולים יותר להתעלם מההתפתחויות ולחזור לסטאטוס של ידידים כאילו לא היו דברים מעולם. חבל, חשבה לעצמה, סתם חבל.

באותו ערב הכינה ענבל לעצמה אמבטיה. בעודה שוכבת במים, לאחר שגופה הסכין להתרגל לחום החורך, עצומת עיניים, היא הרשתה לעצמה לראשונה לעבור בפרוטרוט על אירועי אותו היום. לבסוף היא גיששה אחר הסבון בעיניים עצומות, כשעל פניה נסוך חיוך חמצמץ. לפני כמה ימים היא נפרדה מחבר מציאותי, ונראה שהיום היא נפרדת מחברה וירטואלית.

12.3.2002 [email protected]   12:01    Re: Truce

לא חשבתי שאני אחזור אלייך. מצידי זה היה ניתוק טרמינאלי. אבל בסוף החלטתי לכתוב לך משהו. חצי בשבילי וחצי בשבילך. ואני לא אומרת שזו תחילתה של התכתבות מחודשת, הכי סביר שזה רק סיום כמו שסיום צריך להיות, ואולי זה בכלל סיום מיותר שלא היה צריך להיכתב. אבל אני, בייחוד אחרי ההסתרות שעברתי, בעד לחשוף את כל הקלפים.

אז זה הולך ככה. קודם כל נועם (דני) שלך הוא כנראה נועם (אלי) שלי. היה שלי, זאת אומרת. לא הגיוני שיש בעולם שני חברים ישנים-חדשים העונים לשם נועם, שנסעו לסוף שבוע בעין עבדת באותו זמן ושניהם אבות לילדים בגילאים דומים, שהתגרשו מהאישה החוקית שלהם כדי להיות ביחד עם המאהבת שלהם. אז נראה לי שהכל כבר ברור. תומר ואביתר הם רותם ועומר (אני מניחה שהשמות מוכרים לך), אני באמת אלינור ואת באמת ענבל. מצחיק איך ששמות מתחלפים על הנייר ופתאום מקבלים חיים מחודשים. עכשיו עברת אצלי גלגול ויזואלי נוסף, לא עוד האמורפית לשעבר שהפכה לבעלת פרופיל מצודד, אלא בעלת הפרופיל הדמיוני שהפכה בבת אחת לפנים מטושטשות שעל תמונות מהוהות, שנזרקו כבר פעמיים לפח ובכל זאת הוחזרו לתחתית המגירה במטבח, מי יודע למה. לפני כמה דקות פתחתי את המגירה, הבטתי בעין הנוצצת שלך באחת התמונות, אותה עין שהתרגלתי לשנוא, ומה את חושבת? שהרגשתי לגביה אחרת? איך אפשר בכלל?

אבל לא החלטתי לכתוב לך מייל אחרון כדי לגרום לך להרגיש רע או כדי לכעוס עליך בפניך, ממש לא, רציתי רק לספר לך שני דברים שאולי את לא יודעת. קודם כל, בטח כבר הבנת לבד, נועם ואני לא נפרדנו מסיבות שלא קשורות בך, ההיפך. הקשר בינינו לא היה בעייתי לפני שהוא בגד בי איתך, לפחות לא ברמה כזו שהיתה גורמת לו לרצות לעזוב, והפרידה שלנו כן היתה תוצאה ישירה של הקשר שלו איתך. את זה אני הרי יודעת בוודאות, כי זה לא הוא שעזב אותי, אלא אני שסילקתי אותו. בגללך, בגלל הקשר שלו איתך, ורק בגלל זה. אז אני מצטערת אם הוא מכר לך סיפור אחר, אבל תאמיני לי שזו האמת לאמיתה. הרי סיפרתי לך אותה עוד לפני שבכלל ידעתי מי את.

ועוד משהו. צלצלתי היום בבוקר לבלש. סיפרתי לך כבר שהיה לו עוד מידע ושלא ביקשתי ממנו לפרט אותו כי לא הייתי מסוגלת לשמוע יותר. אז הפעם הוא סיפר לי הכל. הכל כתוב אצלו בתיק, הוא פשוט הקריא לי מהכתב. עוד כשהבטתי בתמונות בפעם הראשונה היה לי נדמה שבחלק קטן מהן הדמות שלך, של האישה שאיתו, נראית שונה. שונה מדי. זה היה בולט למרות הטשטוש, משהו במבנה של הדמות היה אחר, הגוף היה שמן יותר או נמוך יותר, והראש נראה יותר מוארך יחסית ליתר הגוף. גם הבלש לא היה בטוח במאה אחוז, אבל הוא ידע לספר לי שבזמן המעקב גם הוא חשד שמדובר באישה נוספת, ושבאותה פעם (הוא חושב שהוא נתקל בה רק פעם אחת) באמת המפגש היה במקום אחר ולא בדירה הרגילה שבה הייתם נפגשים. ביררתי איתו היום את הכתובות, וכל שאר המפגשים היו איפה שאתם גרים היום, כנראה הדירה שלך עוד מאז, אבל רשמתי לעצמי גם את הכתובת האחרת. אז אני מצטערת שוב פעם, אבל יש סיכוי לא רע שנועם היה (למה רק היה? הוא עדיין, זה לא תואר שנעלם כל כך מהר) בוגד סדרתי, וכנראה שהוא עשה את זה גם בזמן הוא היה איתך (אני רק לא יודעת אם הוא בגד בך איתה או ההיפך).

בקיצור, רק רציתי ליידע אותך על כל הפרטים האלה. נראה לי שגם לך מגיע לדעת את האמת על מי שאני חייתי איתו בעבר והיום את נמצאת איתו. אני לא מתכוונת לפתח את זה ליותר מדיווח כללי, לא מעוניינת בחילופי האשמות איתך וגם לא בדו-שיח. האמת, שעכשיו קצת מצחיקה ההתלבטות שלי ממקודם, אם להמשיך או לא קשר עם מי שנמצאת "בצד השני של המתרס", בגלל שעכשיו את נמצאת בצד השני של המתרס האישי שלי, וזה כבר מוגזם בשבילי. מעדיפה להתרחק מהמקום הזה ולא לחטט בו, בטח שלא איתך.

אז זהו יקירתי. נראה לי שפה נפרדות דרכינו. אני מסוגלת לחשוב עליך בתור בן אדם חם ופתוח, וגם נחמד, כמו שהצטיירת לי פה במיילים. מסוגלת, אבל לא ממש רוצה. מעדיפה לחשוב עליך בתור "ההיא". ככה כבר התרגלתי, ולא בטוחה שיהיה בריא בשבילי לשנות את זה. אני מבינה שאתם לוקחים את הילדים בסוף השבוע לספארי, אז תעשו חיים.  

ורק עוד דבר אחד. אני מקווה שלא תחשבי שהמצאתי את הדברים שאמרתי על נועם. הכל אמת. וגם לא כתבתי את זה מתוך רשעות, חס וחלילה, אני לא רוצה להפריד ביניכם או לסכסך ביניכם, וגם לא מחפשת נקמה, רק להתרחק, זה הכל. כתבתי את זה בגלל שאני הייתי במקום ההוא, המקום של מי שמסתירים ממנו, שמוכרים לו סיפורים, ובתור אחת שכזו נדרתי שלא לשתף פעולה יותר עם שקרים וחצאי אמיתות, ולגלות את כל האמת למי שנמצא במצב בו אני הייתי לא מזמן.

ביי, אלינור.  

14.3.2002 [email protected]   01:35    Bewildering

אני לא יודעת מה להגיד.

מאתמול בצהריים אני לא יודעת מה להגיד.

לא רק לך, ולא רק לנועם, אלא אפילו לעצמי.

קודם כל, אני מצטערת שזו אני. זאת אומרת, אני מצטערת שאני זו שהפרדתי בינך לבין נועם. אני יודעת שהצער והחרטה שלי לא עוזרים לך, ושאת בטח לא רוצה אפילו לקרוא כאלה דברים (את מעדיפה לשנוא אותי - באמת שאני מבינה את זה), אבל הייתי חייבת להגיד את זה, כנראה יותר בשבילי מאשר בשבילך.

דבר שני, אני ממש לא רוצה להאמין למה שכתבת על נועם, אבל כנראה שזו האמת. לא מאמינה שאת תשקרי לי, בגלל האינטימיות שנוצרה בינינו לפני שהכל קרס לנו מול הפנים. אולי אני מוכיחה בזה תמימות מתמשכת, אבל זו הרגשה שדוגרת אצלי בבטן כבר כמה זמן לגביך. מאז שקראתי את המייל שלך כמעט ולא ישנתי, ולרגע אחד לא הפסקתי לחשוב על זה, אפילו בחלום הכל חזר אלי, ואני לא יודעת איך לאכול את זה, מה לעשות עכשיו. לדבר איתו על זה או לא. גם על השקר שלו לגבי הפרידה ממך וגם על זה שכנראה הוא בגד גם בי. אבל אני לא מבקשת ממך עצה, אני הבנתי שאת מחפשת התרחקות ובאמת זה לא יהיה פייר להפיל עלייך את הבעיות שלי, באותו זמן שאני (הייתי) לב הבעיות שלך.

טוב, האמת שאני מבולבלת כרגע ולא יודעת מה בדיוק רציתי להגיד לך. כנראה שהרבה, אבל באותה מידה זה בטח יהיה לא נכון לבכות לך על הכתף. אז בינתיים (איך בינתיים? הרי אמרת שלא תרצי להתכתב איתי יותר) רק שתדעי שאני מודה לך על מה שגילית לי ושלדעתי עשית מעשה נכון. אני כבר אפתור את הבעיות שלי בעצמי, לא מתכוונת להעיק עליך יותר.

אולי נתראה באחד ממעברי הילדים, לכי תדעי, בטח נתחמק ממגע עיניים, אבל אני מכירה את עצמי, אני אמות מסקרנות וברגע של אי התאפקות אני אציץ לעברך. אני עדיין מרגישה משהו נורא קרוב אליך, אפילו אחרי התגליות הנוראיות האחרונות, לא יודעת למה וממה זה נובע, אבל זה קיים. מצידי, אני הייתי רוצה להיפגש איתך ביחידות, בעולם האמיתי הפעם, פנים מול פנים, אבל אני יודעת שלא תסכימי אז אני אפילו לא מבקשת. אז למקרה שלא יצא לנו לדבר בעתיד הקרוב, או הרחוק, רק שתדעי שאני אחשוב עליך.

ביי, ענבל.