המציאות (II)

ביוניקה ותקשורת אלקטרונית עם המוח

בכתבה מה-13/4 מסופר על טכנולוגיה חדשה שכבר פותחה, שמשתמשת בגוף האדם כמוליך. בעזרת הטכנולוגיה הזו, למשל, שני אנשים יכולים באמצעות לחיצת יד, להחליף כרטיסי ביקור או לעדכן זה את הטלפון הנייד של זה, כל אחד בפרטיו שלו. בנוסף, אפשר יהיה להעביר כך, באמצעות נגיעה, גם מידע והוראות למחשב ולשמש ב"פס רחב" עבור המחשב (כלומר, באמצעות נגיעה במחשב נייד נוכל לתת לו הוראה להתחבר לאינטרנט, וגם לשמש כאמצעי לחיבורו, במקום קו טלפון).

אבל לא מדובר רק במגע. בכתבה נוספת מה-13/4 מסופר על מכשיר חדש שסוני מתכוונת לפתח, שאמור להעניק לצופים בסרטים תחושות של טעם וריח שקשורים לסרט. לפי הכתבה, "מדובר במכשיר שישגר פולסים של אולטרה-סאונד ישירות למוחם של הצופים, כדי לגרות אזורים שונים במוח, לשנות את קצב הפעילות החשמלית הנורמלית שלו ולגרום לחוויית תחושה". פרופ' בירבאומר, המתמחה בחקר מערכת העצבים, התרשם מהרעיון. אגב, בירבאומר כבר "פיתח מכשירים שמאפשרים לאנשים לשלוט בסביבתם באמצעות גלי מוח", אך "הוא חושש להשפעה לטווח ארוך של מכשיר מהסוג הזה".

בכתבה משבוע קודם סופר על בחור צעיר בשם מתיו, משותק בכל ארבע גפיו, שהושתל בגופו שבב שמאפשר לו, בכוח המחשבה בלבד, להדליק מכשירים חשמליים, להחליף ערוצים בשלט, ולקרוא אי-מייל. והוא לא המשותק הראשון שהותקן בו שבב כזה. השבב, שאינו מצוי בשלבי פיתוח, אלא שמיש ומיושם בשטח, מתואר בכתבה כ"מאה אלקטרודות דקיקות, שהושתלו בעומק מילימטר באזור בקליפת המוח האחראי על שליטה בתנועה. אותות מהמוח מועברים באמצעות כבלים למחשב. המחשב מנתח ומתרגם את האותות מהמוח של מתיו לתנועות של סמן מחשב. כך יכול מתיו לשלוט במכשירים המחוברים למחשב".

אבל הטכנולוגיות החדשות בתחום לא מיושמות רק על נכים, אלא גם בתחום הצבאי. בכתבה מה-10/4 מסופר על ניתוח שנעשה באופן קבוע לחיילי יחידות עילית באנגליה, שמשפר את ראיית הלילה שלהם באופן קיצוני, כדי שהם לא יצטרכו להשתמש בציוד אופטי.

בדומה, בכתבה מה-28/1 מסופר על "רובוטים לבישים" (exoskeleton). כיום השימוש העיקרי בהם הוא בצורת חליפה שמולבשת על הגוף, שמאפשרת ללובש להניע בעזרת תנועות גופו, רובוט המרוחק ממנו, שעוסק בפעילות עבורו (בדר"כ מסוכנת, כשימוש צבאי). אבל כבר פותח אב טיפוס של חליפה, שמכפילה פי כמה את כוחו של הלובש אותה, ומאפשרת לו לשאת על גופו משקל של 90 קילוגרם בלי בעיה, בזמן עליה במדרגות. רובוטים כאלה מסייעים היום לנכים ללכת, ובעתיד הקרוב גם יאפשרו להם לרוץ, וצבא ארה"ב כבר מתכנן רובוט לביש שיאפשר לשאת מאות קילוגרמים באותה קלות בה נושאים כיום חצי קילוגרם, וגם ישפר את קצב ההליכה של החייל, ובה בעת החיישנים של הרובוט ינתחו את מצבו הפיזי של החייל, ובהתאם לו תוקצה לחייל המשימה הבאה בעת קרב.

ועוד מסופר באותה כתבה על זרוע רובוטית שכבר פותחה, המולבשת על הזרוע האנושית, ואשר תאפשר לנכים לתפקד כמעט כמו אנשים רגילים, שזה מעין שכלול למכשור שמפעיל היום מתיו המשותק.

ואם מדברים על זרועות ביוניות - פרופסור קווין וורוויק, מי שמחשיב את עצמו לסיבורג הראשון, ועורר בעבר מהומות לא מעטות בעולם המדע, התקין בזרועו מספר שבבים אלקטרוניים, החל משנת 1998. בשנת 2002 הוא השתיל בזרועו שבב חדש ומשוכלל, באמצעותו הוא יכול לפתוח דלתות, להדליק אורות, להפעיל מחשבים, לשלוט על כסא גלגלים ממוחשב, לשלוט על יד מכאנית וכדו'. אבל זה לא הכל, בגופה של אשתו הושתל שבב תואם, והשניים יכולים להעביר מידע בין השבבים, מידע שכולל גם תחושות כמו עצב ושמחה. כך, כשדוקרים את אצבעו של פרופ' וורוויק, אשתו הנמצאת בחדר הסמוך מרגישה את הכאב. עוד יכול פרופ' וורוויק לחשוב על תנועת יד והתנועה תבוצע באמצעות ידה של אשתו, שאינה נמצאת איתו בחדר.

והנה עוד שני דברים שמצאתי בפוסט מעניין בתפוז, שנכתב לא מזמן בעניין הזה ממש:

מדענים מפילדלפיה כבר חיברו בהצלחה אלקטרודות למוחם של עכברים, באמצעותן העכברים שלטו ביד רובוטית על ידי מחשבתם, והצליחו לגרם לה להתרומם, כדי להגיע למזון שחיכה להם בצד. ניסויים דומה הצליחו גם עם קופים, וכמובן שגם עם אנשים.

ד"ר בייליס מרוצ'סטר יצרה חדר וירטואלי שנכנסים אליו עם קסדת מציאות מדומה, שמחוברת באמצעות חיישנים למוח. וכך, בעזרת המחשבה בלבד, ניתן להדליק, לכבות ולשלוט בעוצמה של המכשירים שנמצאים בחדר (נורה, מערכת וטלוויזיה).

ויש כמובן דוגמאות נוספות שניתן למצוא באותו פוסט וגם במאמר הזה.

מסקנות

כמו שראינו, כבר כיום ניתן להשתמש בממשקי מוח-מחשב כדי להפעיל מכשירים אלקטרוניים באמצעות מחשבה, לרפא חולים (כיום עוצרים רעידות של חולי פרקינסון באמצעות שתלים מוחיים), לאפשר למשותקים לתקשר עם העולם באמצעות מכשור חיצוני, ולהשתיל בגוף שבבים שניתן יהיה להפעיל באמצעותם מכשירים שונים ותקשר עם הסביבה האלקטרונית.

בקרוב קטועי גפיים יוכלו להניע גפיים מלאכותיות (נעשה כיום באופן מוגבל; בעתיד הם ירוצו), וחרשים ועיוורים יוכלו לשמוע ולראות (ע"י עקיפת האיבר הפגום, ומשלוח אותות ישירות למוח ממיקרופון או מצלמה), והעתיד טומן בחובו עוד כהנה וכהנה יכולות שינוצלו לצורך השגחה על חולים, ריפוי חולים, מניעת מחלות, הארכת תוחלת החיים, ועוד מטרות בריאותיות חיוביות אחרות.

וגם בריאים יוכלו כמובן להיעזר בביוניקה ובקשר המתהדק בין המוח למחשב. מלבד השימוש הצפוי במכשירים ביוניים, שישפרו באופן כמעט בלתי נתפס את היכולות הפיזיות שלנו, מדענים מעריכים כי תוך 30 שנים יהיה נפוץ השימוש בשתלים מוחיים, שישפרו את יכולת החשיבה והזיכרון. בנוסף, הקשר בין המוח למחשב יאפשר בעתיד טלפתיה מוגברת עד כדי טלקינזיס (הזזת חפצים באמצעות המחשבה), יאפשר אחסון של הזיכרון האנושי על גבי מחשב (כמו שמירת גיבוי על הארד דיסק), והעברה ישירה של מידע אלחוטי למוח (ניתן יהיה ליצור מציאות מדומה כמו בסרט מטריקס, אבל אפילו ללא צורך בפלאגים שמתחברים לגוף).

במקביל, גם הרובוטיקה תופסת תאוצה. קיימות הערכות כי תוך 50 שנים יתאפשר שילוב מתקדם בין רובוט למוח אנושי, וכי במקביל ניתן יהיה לפתח מחשבים עם יכולת חשיבה כמו של המוח האנושי. כמובן שרובוטים מתוחכמים ישמשו אותנו לצרכי מדע וטכנולוגיה, ובעזרתם יפותחו מכשירים והמצאות שאפילו לא ניתן לדמיין כיום את טיבם.   

אבל אין טוב בלי רע. כל אותן יכולות יוצרות חזון אפוקליפטי משהו. גם אם נתעלם מהחששות מצבאות של אנשי-על בינוניים או של רובוטים בעלי יכולת חשיבה אנושית, וגם אם נתעלם מהנבואה המד"בית של השתלטות הרובוטים על העולם, עדיין, המגמה הזו, שכנראה תרקום עור וגידים בעשורים הקרובים, מעלה שאלות לא קלות.

ריבוי החיישנים הפנים והחוץ גופיים, ופיתוח היכולות של מעקב אחר המצב הגופני והמחשבה, עלולים להיות מנוצלים לרעה, גם על ידי קבוצות טרור וגם על ידי ממשלות. וגם אם לא יהיה ניצול לרעה, הם לבטח יביאו לפגיעה גוברת והולכת בפרטיות שלנו. בעולם עתידני שבו יש יכולת לחדור לנבכי המחשבה, ובעצם גם הנשמה, הכל אפשרי ואין כבר צנעת פרט. בקלות ניתן יהיה הצדק לחקיקה המתירה שימוש בחיישנים ובאמצעי חישה אלקטרוניים, על מנת למנוע פשעים (לא רק רצח, גם נהיגה בשכרות, או שימוש בסמים קלים), דבר שיאפשר למשטרה לבלוש אחרינו בלי שנדע, באמצעות בדיקות פולשניות שיבוצעו בכל אחד.

אבל הסוגיות האתיות הן נרחבות הרבה יותר. כמו שזה נראה כרגע, העולם שלנו צועד לכיוון מוגדר מאוד, אל עבר מציאות חדשה שבה האנשים יהפכו יותר ויותר לסוג של אנשים-ממוכנים, והמכונות יהפכו יותר ויותר לסוג של מכונות-אנושית. והעירוב הזה, בין טבע למיכון, בין אנשים לרובוטים, שהתחיל בביוניקה מחד ובאינטליגנציה מלאכותית מאידך, יכול להיגמר בבריאת זני כלאיים דמיוניים, ולא מדובר בחזון אחרית הימים, אלא במציאות שאולי תגיע אלינו תוך 100 שנים.

אני מניח שלא ניתן לעצור את הטכנולוגיה, ולכן החששות שלנו מהעתיד הן לא יותר מנביחות למראה השיירה העוברת. אבל אם כבר אפשר להביע משאלה, אני מבקש שהביוניקה תנצח את הרובוטיקה. אני מחשיב את עצמי כחובב טכנולוגיה, לא פחות מחובב רומנטיקה היסטורית. אני לא מתרפק יותר מדי על המציאות של שנים עברו, ונהנה לצפות בהמצאות ובחידושים. אבל למרות זאת, המחשבה על עולם שבו יהיו רובוטים עם יכולות חשיבה (וכמובן גם יכולות פיזיות) גדולות בהרבה מאלו שלי, מדאיגה אותי. לכן, מאותן סיבות שבגללן עודדתי את קספרוב נגד תוכנת הכחול הגדול במשחק השח-מט ההיסטורי ההוא, ושמחתי על נצחונו של קספרוב, אני מקווה שהמדענים לפחות יתמקדו יותר באיך לשפר אותנו, ולא איך להאניש את הרובוטים שהם יוצרים.  

ואם אתם חושבים שכל הסיומת הזו מופרכת, ואם לא שבעתם מכל המלל הטכנולוגי שהרעפתי פה, הנה הפנייה לראשון מבין ארבעה מאמרים (מאלפים, לדעתי) שפורסמו באייל הקורא, שמדברים על נוירומנטיקה - קשרים רומנטיים בין בני אדם למכונות. כן, כנראה שגם זה עוד יגיע, חברים. ואם אתם רוצים לדעת איך יראה דיאלוג בין שני אנשים (801N ו-800N, בשמם המחודש), שהמירו את עצמם לאנדרואידים, בזמן שהם עושים סקס, הנה קטע מספר מד"ב פורנוגרפי בשם "ההצעה", שאולי יתברר בעתיד כנכון:

"צעדתי צעד קדימה עד שגוף הכרום שלי יצר מגע עם גופה של 801N. התחלנו ללטף זה את גופו המתכתי של זה, ידינו חוקרות את החמוקיים היצוקים החלקים של קליפות גופנו. שפתי הכסף הנוצצות שלה פגשו בשלי.

בעודנו מתנשקים עיבד מוחי עוד נתונים. ''אני עומד להפעיל את מצב הסקס שלך.'' הצלחתי לסנן בין הנשיקות. ''כן. הפעל אותי. הפעל אותי עכשיו.'' עיבוד נתונים. ''הפעל מצב סקס.''

801N הושיטה את אצבעותיה הכסופות, אחזה באברי המתכתי התפוח והחלה לחככו. זרמים מהממים של מידע הציפו את מעבד הנתונים הראשי שלי שכמעט קרס מרוב עומס. חשתי שאני מאבד שליטה. העבר מידע. העבר. ''כן... כן... מידע".

...

"י.חי.דה 801N הת.חל.אור.גז.מה.'' ראיתי את ירכיה של 801 Nרוטטות. גופה היטלטל, חיישנים חזותיים פעמו הבהבו בצהוב.

"י.חי.דה 800N הת.חל.אור.גז.מה.'' אברי הכסוף התמלא בזרם חשמלי. הוא גבר עד שחשתי שאני עומד להתפוצץ, ואז התפרק הזרם בכל גופי, מתפוצץ אל תוך מעבד הנתונים המרכזי שלי. מידע. זרם של נוזל כסוף נורה מקצה אברי הכסוף וניתז על גופה של 801N. היתה זו התחושה הנפלאה ביותר שחשתי מימי. הוצפתי בים של מידע. המידע תורגם לעונג. אקסטזה..."

המציאות (I)

הקדמה

אחרי הסיפורים הבדיוניים, הגיע הזמן לבדוק מה באמת קורה היום בתחום המטורף הזה של עירוב בין אדם למכונה, ובין מוח לאלקטרוניקה. והאמת, שהמציאות לא כל כך רחוקה מהבדיון, וכבר היום ניתן למצוא מכשירים שהופכים אנשים ליותר ויותר ביוניים, ורובוטים שהופכים ליותר ויותר אנושיים.

הכל התחיל בספרות המדע הבדיוני, שתמיד אהב לחבר בין בני אדם למכונות, לעשות ביניהם אינטראקציה (חיבור פיזי או תקשורתי, ואפילו קשרי אהבה וסקס), להאניש מכונות על ידי הטמעה של שכל, רגשות ותכונות אנושיות אחרות לתוכם (אנדרואידים בעלי רגש או אינטליגנציה מלאכותית), ולמכן בני אדם (קיבורגים), ולעיתים אף ליצור יצורי כלאיים שקשה לשייך אותם לאחת משתי הקבוצות (כמו מכונה שהושתל בה מוח אנושי - האם זה רובוט או אדם?). הדוגמאות בתחום הזה הן אינסופיות, ולכן אני לא מתחיל לזרוק שמות של ספרים, פשוט בגלל שזה אחד הנושאים הכי פופולאריים בספרות המד"ב.

אבל משם הרעיונות האלה התגלגלו הלאה, הרבה הלאה. בהתחלה הדברים חלחלו מספרות המד"ב לקולנוע ולטלוויזיה. סטיב אוסטין היה לאדם הביוני הטלוויזיוני הראשון, עם היד והעין והרגליים הביוניות שלו, ומנגד הרובוטים דמויי האדם (אנדרואידים) החלו מוצגים, לא רק כרובוטים מכאניים, אלא כיצורים בעלי רגש ותובנה אנושית (כמו ב-Blade Runner של סטנלי קובריק), שאפילו רוצים להפוך לבני אדם (כמו ב-A.I. של סטיבן שפילברג, שאגב היה במקור שייך לקובריק, ושפילברג עשה אותו לכבודו, לאחר מותו).

ובהמשך הרעיונות האלה חלחלו למוחות של המדענים, ומשם לשולחנות הניסויים, ובקרוב (ובחלק מהמקרים כבר עכשיו) המימוש שלהם יהיה אצלנו בבית.

אבחנה

כמו שכבר רמזתי למעלה, יש שתי דרכים, תיאורטיות ומעשיות, לקירוב בין אדם למכונה. כל אחת מהדרכים מתחילה בנקודת מוצא נוגדת ושואפת להתמרכז לכיוון השנייה, וייתכן שהן תיפגשנה באמצע הדרך, אבל באותה מידה ייתכן שיש השלכות לזהות הדרך שתנצח בסופו של יום (ולזה אני אתייחס בהמשך).

הדרך האחת היא לקחת מכונה, ולנסות להעניק לה אינטליגנציה מלאכותית, ובכך ליצור רובוט בעל כמה שיותר תכונות אנושיות, מעין מכונה (אנדרואיד) שהיא דמוית אדם - חיצונית, שכלית ורגשית. רובוטים קיימים כבר בכל מקום ואין בהם עצמם חידוש כלשהו (למתעניינים, באתר הזה יש רשימה ותמונות של 200 האנדרואידים המתוחכמים ביותר שנבנו עד היום), אבל מזה שנים מנסים מדענים לפתח רובוטים ומחשבי-על שתהיה להם אינטליגנציה מלאכותית (כמו התוכנות שמתחרות עם רבי אמנים בשחמט), וכיום כבר מדברים על הקנייה של תכונות נוספות לרובוטים - רגשות, תחושות, ואפילו יכולת להתרבות.

הדרך האחרת היא לקחת אדם, ולנסות ולשפר אותו באמצעות רכיבים מכאניים או אלקטרוניים שמורכבים עליו או בתוכו (קיבורג / אדם ביוני). האמת, שכל אדם שהושתל בו בורג בברך בגלל שבר, ובוודאי קוצב לב אלקטרוני, הוא סוג של אדם ביוני, אבל בשנים האחרונות נעשים ניסויים הרבה יותר מהפכניים בתחום, בייחוד לצורך סיוע לאנשים מוגבלים (אבל לא רק), וכבר קיימים יישומים של תקשורת בין המוח האנושי לבין מכשירים אלקטרוניים שנמצאים בגוף או בתוכו, אשר ניתן להפעיל אותם (לתקשר איתם) באמצעות פקודה ישירה מהמוח, במין סוג של טלקינזיס או טלפתיה בין אדם למכונה.

הדגמה

משהו מוזר קרה. נתקלתי בכתבה בנושא מסוים, מצאתי עוד אחת, והתחלתי לכתוב סדרת פוסטים על אותו עניין. והנה היום, כשהגיעה השעה להתעמק בנושא ולכתוב את הפוסט המסכם והמדעי, התחלתי לחטט יותר לעומק ומצאתי שבימים הלא רבים שעברו מאז תחילת הסדרה ועד היום, האינטרנט הוצף בסדרת כתבות שקשורות לנושא, כולל פוסט שלם באתר של תפוז שדן בעניין. נראה לי שניתן להכריז בזאת על תחילתו של טרנד חדש.

בכל מקרה, קשה להאמין עד כמה אנחנו קרובים לעתיד הבדיוני, או אפילו כבר נמצאים בו, בכל מה שנוגע לתחום הזה. כדי להדגים את המציאות המטורפת, אני אביא רשימה מדגמית של כתבות או מאמרים מהאינטרנט, רובם מהחודשים האחרונים וחלקם נכתבו בכלל אחרי שכתבתי את הפרקים הקודמים בסדרה, ורק שתדעו שעל כל כתבה או מאמר מהסוג הזה יש עוד עשרה נוספים, ובכל אחד מהם מתוארים רעיון או המצאה שנמצאים בשלבי פיתוח כאלה או אחרים. בקיצור, מה שיבוא בהמשך יהיה רק הדגמה חלקית של מצב הדברים נכון להיום, ולא ניסיון לתת תמונה מלאה ועדכנית של המציאות.

בהתחלה (בפוסט הזה), אני אתאר את ההתפתחות בתחום הרובוטיקה, אחר כך (בפוסט הבא) את ההתפתחות בתחום הביוני ובתחום התקשורת שבין המוח לרכיבים אלקטרוניים, תחומים הרבה יותר מעניינים לטעמי (ולכן הם נותרים להמשך), ובסוף, לאחר ההדגמות, אני אנסה להביא כמה מסקנות או תחושות אישיות שלי, לנוכח המציאות המתרקמת.

רובוטיקה

בכתבה מה-13/4 מסופר על רובוט בשם נובו, שכל אחד יכול לרכוש כבר כיום דרך האינטרנט תמורת קצת יותר מ-5,000 דולר, שבין יתר תכונותיו הוא גם שומר על הבית בזמן שהבעלים איננו.

בכתבה מה-7/4 מסופר על רובוט בשם אסימו של חברת הונדה, שבין שלל השימושים שלו, גם אמור לשמש כמורה במערכת החינוך ביפן, ולהעביר הרצאות לילדים.

בכתבה מה-12/3 מסופר על תחרות כדורסל שנערכה בחיפה בין רובוטים, לעיניי 2,000 צופים. תחרויות בין רובוטים בענפי ספורט אחרים כבר נערכו בעבר.

בכתבה נוספת מסופר על רובוט שמפליץ ורוקד, שהוא להיט בבריטניה.

ויש עוד ועוד כתבות על כל מיני רובוטי שעשוע, רובוטים שמדמים חיות מחמד, רובוטים שעושים טריקים ופעלולים שונים, וכדו'.

אבל המציאות העכשווית כבר דילגה הרבה מעבר לרובוטי שעשוע. כבר כיום מפותחים רובוטים בעלי תכונות אנושיות, שבחלקם משולבות רקמות חיות או אפילו מוח של בעל חי. כתוצאה מכך, חלק מהם מסוגלים להרגיש ולחוש ממש כמו יצורים חיים, וחלק מהם אפילו (יהיה) מסוגל להתרבות.

בכתבה מה-15/2 מסופר על פרופ' ג'ונג-הון, מדען בעל שם, ש"הכריז כי פיתח סדרה של כ-14 כרומוזומים מלאכותיים (כרומוזום הוא גופיף הנמצא בתוך תא חי, הנושא את הקוד הגנטי), אשר לדבריו, יאפשרו לרובוטים גם להתרבות בעתיד".

אבל זה לא הכל, "פרופ' ג'ונג-הון ציין, כי התוכנה אשר תותקן ברובוט בטווח שלושת החודשים הבאים, תאפשר לרובוטים את היכולות לחוש תשוקה.... התוכנה בנויה כמודל של ה-DNA (גרעין הנושא את החומר התורשתי) של האדם, כאשר בניגוד לכרומוזום המורכב מסלילי צופן גנטי, התוכנה נושאת בקרבה אך ורק "צופן גנטי" אחד - קוד מחשב. אותו קוד, מסביר ג'ונג-הון, מגדיר את תכונותיו של הרובוט וקובע את תחושותיו. כלומר, הוא יכול להיות שמח, עצוב, כועס, עייף, רעב או מפוחד. ג'ונג-הון צופה כי בעתיד לכל רובוט תהיה אישיות משלו ורגשות ממש כמו בסרט 'אני רובוט' שתיאר את הסכנה שמציבים הרובוטים לעתיד המין האנושי".

ומה זה אומר לגבינו, האנשים? אותו פרופסור "מאמין כי אם ישכילו בני האדם להנדס תוכנה רובוט עם אישיות טובה, הרובוטים לא יסכנו אותנו".  

בכתבה מה-19/1 מסופר על רובוטים שיוצרו באוני' קליפורניה. מדובר ב"רובוטים זעירים המונעים באמצעות שרירים חיים. פיתוחים אלו נוצרו לאחר שתאי לב של עכברים פותחו על שבבי סיליקון מיקרוסקופיים. הרובוטים הזעירים, שאורכם פחות ממילימטר אחד, יכולים לנוע בכוחות עצמם ללא עזרה של שום גורם או מקור חיצוני".

ואיך זה פועל? "כשתאי הלב מתכווצים, המתקנים זזים. למבנים העדינים הללו יש צירים שמאפשרים להם להתקפל, ואז, באמצעות מניפולציה זעירה, תאי השריר מקבלים אותות שגורמים להם להגיד 'אני רוצה להתחבר בנקודה הזו ולא באחרת'. התאים מתקבצים ועוברים שינוי, כך שהם ממש יוצרים שריר ומתחילים לנוע".

ומה זה הדבר הזה בעצם? "פרופ' מונטמאניו הוסיף כי שרירים אלו יכולים לסייע במגוון פעילויות מיקרוסקופיות, אפילו כדי להסיע גנרטורים חשמליים זעירים שיניעו שבבי מחשב, וסיכם כי לפי כל פרמטר מדובר למעשה ביצור חי: "גם כשהם מחוברים לסיליקון, התאים הביולוגים חיים, הם גדלים, מתרבים ומתקבצים, ויוצרים את המבנה בעצמם, לכן מדובר ביצור חי".

אבל אל תטעו, לא מדובר בתחום חדש. ההתפתחויות בתחום, חלקן מרשימות מאוד ואפילו מפחידות במידת מה, החלו כבר לפני מספר שנים, וביניהן יצירת תוכנות המחקות את פעילות המוח האנושי, ושילוב של מנגנונים חיים בתוך רובוטים.

עוד בשנת 2001 יצרו חוקרים "תוכנת מחשב המחקה באופן בסיסי מאוד את פעולת הנוירונים במוח על ידי שימוש בנתונים שנאספו באמצעות חיבור אלקטרודות לנבדקים רבים".

באותה שנה גם חובר לרובוט מוח חי של צלופח. מוחו של הצלופח תיקשר עם הרובוט, היה מסוגל "לראות" דרך מצלמות הרובוט ולהגיב לאור שהן קולטות, היה מסוגל להתהלך באמצעות הגפיים של הרובוט, ואפילו היה מסוגל לאכול לבד. ובאותה כתבה שמתארת את הרובו-צלופח, מסופר גם על חיבור של חיידקים, חרקים, ופיסות מוח של עכברים וארנבות, יחד עם שבבי מחשב וחיישנים, לצורך זיהוי ואיתור של חומרים רעילים ונשק כימי וביולוגי.

בדומה, בגרמניה יוצר לפני כמה שנים התקן כלאיים של תאי מוח של חילזון עם שבב סיליקון. במאמר נחמד בעברית, שאני אגע בו בפוסט הבא, מתואר הניסוי כך: "20 נוירונים חוברו אל 20 טרנזיסטורים זעירים שעל השבב האלקטרוני... בתגובה לגירוי חשמלי, הרכיבים הביולוגיים והאלקטרוניים תיקשרו ביניהם, והנוירונים פיתחו קשרים פיסיים זה עם זה (סינאפסות) כפי שזה קורה באופן טבעי במוח (במוח אדם יש כ-‏100 מיליארד נוירונים המקושרים זה לזה ברשת מורכבת להפליא של סינאפסות). בשלב הבא מתכננים המדענים ליצור רשת כלאיים קיברנטית כזאת שתכיל 15000 נוירונים. המשמעויות של ''שבבים נוירוניים'' כאלה הן מרחיקות לכת, אולי ספקולטיביות: החל מאמצעים חדשניים לחקר תפקוד המוח, דרך שבבים המתקנים אזורים פגועים במוח (אולי פתרון למחלת אלצהיימר, למשל) ועד למוח כלאיים אלקטרוני-ביולוגי שלם ומתפקד".

יכולתי להמשיך עוד, אבל עייפתי. זה נראה כאילו אין גבולות של ממש העומדים בפני המדע, בדרכו להפוך מכונות, רובוטים או מחשבים, ליצוריי כלאיים המסוגלים לדמות (באופן חלקי ואולי גם מלא) יצורי אנוש, בעזרת תבונה מלאכותית או בעזרת שימוש ב"חומרים אורגניים", כמו פיסות מוח ותאים חיים. ועל ההשלכות שיכולות (או עלולות) להיות לטכנולוגיה המתקדמת הזו נדבר כבר בפוסט הבא.

(עוד בפוסט הבא, והאחרון בסדרה, על ביוניקה ותקשורת טלפתית בין המוח האנושי לבין מכשירים אלקטרוניים)

סימביוזה (III)

עד לניתוח שמרתי על כל הסיפור בסוד גמור, אבל אחרי שיצאתי מחדר ההתאוששות הרמתי ישר טלפון לרמי, שיבוא לבקר אותי בבית. כשרמי הגיע בישרתי לו את הבשורה המשמחת, מבחינתי לפחות, אבל הוא שמר על פאסון, כנראה לא רצה להיראות מאוכזב או קנאי מדי. רק מאוחר יותר הוא לא התאפק וסיפר לי שאיך שהוא יצא מהדירה שלי הוא הלך לברר אם גם הוא יכול להשתיל Dil, אבל למרבה האירוניה, הדגם הראשון של Dil לא תוכנן להפעיל אברים מלאכותיים. כנראה שאף אחד לא חשב שיהיה לזה ביקוש.

השבועות הראשונים עברו יחסית בסדר. בהתחלה היו לי כאבים מהניתוח, אבל אלה עברו די מהר. מה שנותר היה ההרגשה שיש משהו זר בתוכי, ואני לא מדבר רק על הגוש שהרגשתי כשמיששתי את המקום, אלא זו היתה הרגשה שריחפה בתוך הגוף שלי, קשה להגדרה מדויקת, אבל מוחשית מאוד מבחינתי. זה לא שהיה משהו שונה בתהליכי קבלת ההחלטות שלי, לא הרגשתי בהם שינוי וגם לא התנגדות מסוג כלשהו, הם עדיין היו שלי, אבל היתה בתוכי נוכחות שונה, שהיתה מורגשת איכשהו, גם אם לא היה לה ביטוי קונקרטי.

למשל, כשמיהרתי לעבודה וראיתי מונית מרחוק ורציתי לרוץ אליה, ואז מהירות הריצה המשופרת שלי היתה מופעלת, לא הרגשתי כאילו זו הפעלה אוטומטית, אלא כאילו אני המחליט להפעיל אותה, וגם כאילו אני המבצע הבלעדי. אבל כן הרגשתי כאילו מישהו נוסף רץ איתי, צמוד לידי, ונכנס איתי למונית, כמו שמרגישים כשמישהו נמצא לידכם בחדר חשוך, אפילו אם הוא לא זז ולא נראה, אלא זו רק תחושה של נוכחות זרה בקרבתכם.

את עניין האוטומטיזם בדקתי לא מעט בהתחלה. הייתי יושב בחדר וחוזר על פעולה אחת כמה פעמים, באיטיות, כדי לבחון את השלבים השונים של הפעולה. ככה הייתי מתיישב על המיטה, חושב על כיבוי אורות ואז האורות היו נכבים. זו היתה פעולה רצונית לגמרי מבחינתי, זה היה ברור. ואז, חצי שנייה לאחר מכן, מערכת ראיית הלילה שלי היתה מופעלת, וניסיתי לראות האם יש הבדל בין התהליך של כיבוי האור לתהליך של הפעלת ראיית הלילה, אבל לא הצלחתי למצוא הבדל ממשי. גם את ראיית הלילה הרגשתי שאני מפעיל בעצמי, וגם אם זו היתה אשליה מבחינתי, זה לא משנה הרבה, העיקר שהרגשתי שזה אני הקובע, ולא מישהו אחר.

אבל אחרי חודשיים בערך, כשכבר התרגלתי למציאות החדשה והיו ימים שבהם שכחתי שאני לא לבד, הגיע טלפון מהחברה שייצרה את ה-Dil, והוזמנתי ל"בדיקה תקופתית" לעוד כמה ימים. כבר אז הבנתי שמשהו לא תקין, כי הבדיקה לא היתה מתוכננת, אבל בערב התבררו לי העובדות במלואן. בחדשות סוקר בהרחבה המקרה של מושתל ה-Dil הראשון, שהתפקוד שלו התדרדר לגמרי והוא נלקח לבית חולים תחת מעטה של חשאיות. בחדשות לא סופר מה היו הסימפטומים שלו ומה הסיבה לתקלה, אבל הוקראה הודעה רשמית של היצרנית לפיה מדובר בתקלה טכנית, שבעקבותיה הוסר מאותו מושתל ה-Dil שלו, וכי בכוונת החברה להסיר את כל יתר המכשירים מכל המושתלים, עד לבירור מלא של העניין.

באינטרנט מצאתי ידיעות לא רשמיות על כך ששובש הסנכרון בין אותו מושתל ל-Dil שלו, ושהמושתל לא הצליח לשלוט בפעולות בסיסיות, וזה נראה כאילו ל-Dil יש רצון משלו. החברה הכחישה נמרצות את השמועות האלה, וטענה בתוקף כי ל-Dil אין רצונות משלו וכנראה מדובר בבאג בתוכנה, שהתגלה רק בשלב מאוחר יחסית, וכי בקרוב יצא לשוק דגם תקין ומשופר יותר.

כמה ימים לאחר מכן הגעתי ל"בדיקה התקופתית", ושם חזרו באוזני על אותם הסברים מעורפלים, והאיצו בי לעבור ניתוח מיידי להסרת ה-Dil. לפי החברה, כבר למעלה ממחצית המושתלים עברו ניתוח דומה ולא מדובר בהליך מסובך. כמובן שהובטח לי שכל כספי יוחזר לי, בצירוף פיצוי הולם, ועוד הובטח לי שאם ארצה בהשתלה מחודשת, אחרי שהבאג יתוקן, אני אקבל אותה במחיר מוזל ביותר. אבל משהו מנע ממני להסכים לניתוח באופן מיידי.

אני לא יודע אם זה היה ה-Dil שבתוכי או זו היתה מחשבה אותנטית שלי, אבל בכל מקרה ביקשתי זמן לחשוב על זה. להפתעתי הופעל עלי לחץ גדול לשנות את דעתי, כאשר חבורת מומחים נכנסה לחדר והתחילה לתאר בפניי סכנות אפשריות, מאובדן שפיות ועד למוות, והודיעה לי שאף אחד לפני לא סרב לניתוח, וכי כבר בימים הקרובים יוזמנו כל יתר המושתלים לניתוח זהה, אך אני עמדתי על שלי. לבסוף סוכם כי אני אשוב לבדיקה נוספת תוך שבועיים, שמשמעותה היתה ניתוח מיידי, ובנוסף אולצתי לחתום על טופס שמסיר מהחברה כל אחריות למצבי הנפשי או הגופני, בשל הסירוב שלי לעבור כבר עכשיו את הניתוח להסרת ההשתלה.

בגלל הסכנות שפורטו בפניי על ידי החברה, השמועות שנפוצו באינטרנט, והתחושות שהרגשתי בתוכי, התחלתי לחשוד שמה שהושתל בגוף שלי הוא לא סתם חתיכת מתכת, אלא סוג של יצור חי. אולי לא יצור חי במובנים המקובלים, אבל משהו עם נוכחות מודעת, שאולי מרגיש ואולי חושב, ואולי רק מגלה סימנים של שני אלה. אבל לא היה איכפת לי אם יש לזה שכל כמו של איינשטיין או רגשות מורכבים של בן אדם, או אם זה רק יצור דמוי אמבה מבחינה שכלית או רגשית, על גבול של צמח עם מנגנון עצבים פרימיטיבי. אם זה חי, המשמעות של הסרת ההשתלה היא מוות שלו, מעין הוצאה להורג של מי הורשע בבאג, ועם זה היה לי קשה להשלים, ככה סתם, בלי שום היסוסים.

אבל פחדתי מהתוצאות, במקרה שאני לא אעבור את הניתוח. האנשים של החברה הצליחו להפחיד אותי כהוגן, ושמעתי על כל הסבל שעבר המושתל הראשון, ולא היתה שום סיבה לחשוב שזה לא יקרה גם לי. אם ה-Dil שלו החליט באיזה שהוא שלב להתמרד, אין שום סיבה שה-Dil הזהה שלי לא יעשה את זה גם הוא כשיגיע לאותו שלב של חייו, ואם זה באמת או אני או הוא, אז אין מה לעשות, אני בוחר בעצמי.

בגלל כל ההיסוסים, החלטתי לשבת וללמוד את הנושא ברצינות, כי אחרת לא הייתי יכול לקבל החלטה מושכלת. שבוע שלם חיטטתי במאמרים בספרייה ובאינטרנט, עיינתי בחומר מעשי שהצלחתי לסחוט בכוח מהחברה, והתייעצתי עם כמה מדענים שהצלחתי לקבוע איתם פגישה באמצעות קשרים, ובסוף הגעתי למסקנות.

מה שנהיה לי ברור הוא שהממסר הזה שהותקן בתוכי ומחובר למרכזי העצבים שלי, הוא בעל שתי פונקציות. מצד אחד הוא קורא את המחשבות שלי, מפענח את הפולסים החשמליים שפולט המוח שלי, ומעביר אותם בצורה משודרגת לאברים ולאמצעי החישה שלי, ומצד שני הוא קולט את התחושות שלי ומעביר אותן בצורה מתוגברת למוח שלי. ואם זה ככה, אותו ממסר נבנה כך שהוא מסוגל, לא רק לקלוט מחשבות ותחושות, אלא גם לעבד אותן, כי בלי היכולת לעבד הוא לא יוכל לשפר את הביצועים שלי, ולא יוכל לקבוע מתי להתערב במנגנון הטבעי שלי ומתי רק לשמש סתם צינור להעברת מידע. ולא רק זה, כל המנגנון הזה היה אמור לשפר את הפעילות שלו עם הזמן, ככה צוין במפורש בעלוני המידע הרשמיים של החברה, וכמה שאני יודע, הדרך היחידה לשפר דברים היא באמצעות ניסוי וטעייה. זאת אומרת, שהמנגנון לומד מהטעויות של עצמו וגם מהמחשבות והתחושות שלי, שהוא נחשף אליהן יותר ויותר במהלך הזמן.

המשמעות של הדברים היתה ברורה. מי שיש לו יכולת עיבוד עצמאית ומסוגל ללמוד מהניסיון, גם מסוגל לחשוב בעצמו. ואם הוא יודע לקרוא את המחשבות שלי, ולחשוב לבד, אין שום סיבה שהוא לא יענה לי אם אני אפנה אליו. אולי הוא תוכנת שלא להעביר לי את המחשבות שלו, אלא רק לעבד את שלי, אבל אם אני אורה לו להעביר לי גם את המחשבות שלו עצמו, זה יהיה עבורו בעצם כמו ביצוע של מחשבה שלי, ויש סיכוי מסוים שהוא יהיה מסוגל לעשות את זה. בכל מקרה, שווה לנסות.

ברגע שגיבשתי את המחשבה הזו בראשי, ידעתי שהוא כבר מודע לה בעצמו. הוא הרי קולט מיידית כל מה אני חושב. אבל למרות זאת הפניתי אליו מחשבה ישירה, והזמנתי אותו בתוך ראשי להעביר לי את המחשבות שלו. שנייה אחרי זה כבר הרגשתי את התשובה שלו. אני אומר הרגשתי, כי לא מדובר בשמיעה של מילים אלא רק בתחושה, ופה בדיוק היתה הבעיה, כי לא הייתי בטוח אם זו רק מחשבה שלי, של מה שציפיתי לקבל ממנו, או באמת מחשבה שלו. בסוף לא נותרה לי ברירה, התיישבתי ליד השולחן, הרפיתי את היד וביקשתי ממנו לכתוב בעצמו את מה שהוא רוצה להעביר לי. לא הייתי יכול לעצום עיניים, כי גם הוא ראה דרך העיניים שלי, אבל השתדלתי לרוקן את עצמי ממחשבות ורק לבהות בדף. ואז היד התרוממה, כאילו מעצמה, והתחילה לכתוב לי תשובה.

אחרי כמה ימים של חילופי מחשבות אינטנסיביים, בהם למדתי להבחין בין המחשבות שלי ושלו, התחלתי להכיר אותו קצת. הוא סירב לתאר בפניי את תכונות האופי שלו או כל סממן מייחד אחר, וטרח להבהיר לי שוב ושוב שהוא תוכנת כך שלא אמורים להיות לו רצונות או מחשבות משלו, כנראה בגלל שהוא פחד מאוד מהניתוח שתאריך היעד שלו התקרב, אבל הבנתי בין השורות של מחשבותיו את שהסקתי כבר ממקודם, שיש לו את היכולת להעדיף, ושהסיבה שהוא לא עושה ביכולת הזו שימוש היא שהוא תוכנת להישאר ניטראלי. ועוד הבנתי, שקשה לו עם זה, ושהקושי הזה שלו רק הולך ומתגבר עם הזמן. אבל פתרון הוא סירב להציע לי, תוך שימוש בתירוץ הקבוע שלו, שזה לא מתפקידו ליזום, אלא רק לשפר את מה שהחלטתי לעשות בעצמי.

הניתוח נקבע לשעה עשר בבוקר. בלילה שלפני כן לא עצמתי עין. ההתלבטות שלי היתה קשה, לא רק בגלל העובדה שהמושא שלה היה טעון, אלא גם בגלל שהמושא שלה היה מודע לכל נימי ההתלבטות שלי, היה מודע והחריש, כמו מישהו שסומך עליי בעיניים עצומות, או לפחות נאמן לי גם במחיר של חייו. שנינו לא ידענו מה עומד לעלות בגורלו אם ינותק ממני, אבל הבנו שזה יהיה פחות או יותר שווה ערך לגזר דין מוות.

הבוקר עלה. ניסיתי לחשוב על פתרון יצירתי, אבל לא עלה לי כלום בראש. חשבתי גם לדחות את ההכרעה למועד מאוחר יותר, אבל זה היה מסוכן, הרי יכול להגיע שלב שבו Dil כבר לא יהיה מסוגל להתעלם מרצונותיו, ואז קיימת האפשרות שהוא יבצע עבודה טובה יותר מה-Dil המקורי, ואני לא אצליח להגיע אל שולחן הניתוחים בריא ושלם. אלא שבסוף Dil לא התאפק, והציע הצעת פשרה. הוא אמר שהוא חשב על זה לא מעט, ושהוא די בטוח שאם יינתן לו יום בשבוע לשלוט בי, הוא לא יצטרך יותר מזה, ולא תהיה קיימת סכנה למאבק בינינו.

בהתחלה פקפקתי בהצעה שלו, שעצם ההעלאה שלה היתה מעין חציית גבול של אי התערבות מצידו, והעידה על התפתחות האגו שלו לשלב קריטי, אבל Dil הפיג את החששות שלי בכך שהוא סיפק לי דרך לנטרל את הפעולה שלו. מסתבר שהוא גילה שכשאני שרוי במצב סמי-היפנוטי, כמו בחלק משלבי החלום בזמן השינה, אין לו גישה מלאה למערכת העצבים שלי ולמחשבות שלי, ואז, כשאני נקי מהשפעתו, אני מסוגל לחסום אותו לגישה מחודשת למחשבות שלי באופן זמני, לפחות לכמה שעות טובות, מספיק זמן כדי שאוכל לדאוג לנטרולו באמצעות ניתוח. ערכנו יחד ניסיון, והוא הראה לי איך לעקוף את המחשבות שלו ולעשות כרצוני, ואיך לשמור על המצב הזה למשך פרק זמן לא קצר, וכל מה שנותר לי הוא לקוות שאני אדע לחלום בלילה את החלום הנכון, אבל מתוך היכרות עם עצמי, ידעתי שאצלי זה בא די בטבעיות. אני תמיד חולם על מה שקורה לי.

בסופו של דבר לא בצעתי את הניתוח. הגעתי למשרדי החברה והסברתי להם את המצב, והם הסכימו לעבור על זה בשתיקה, בתנאי שאני אאפשר להם לבדוק אותי מדי כמה חודשים, בתנאי שאני תמיד אשא בצמוד אלי ביפר מיוחד שבעזרתו אוכל להזעיק מישהו מהחברה בשעת חירום, ובתנאי שאני אחתום על התחייבות שלא לגלות לאף אחד שום דבר על מה שמתרחש, כדי שלא ייוודע ברבים עניין התבונה המלאכותית של ה-Dil. אני הסכמתי לכל התנאים שלהם, אבל בעזרתו האדיבה של Dil הצבתי להם תנאי משלי, לקבל מהחברה תמיכה כספית בעבור המחקר שהיא תעשה עלי, תמיכה שתסדר אותנו מבחינה כלכלית לכל ימי חיינו.

במבט לאחור, ובהתעלם מהבעיות הקלות של החיים המשותפים בגוף אחד, שכמעט אף פעם לא משפיעות עלי יותר מאשר על כל אחד שחי במערכת יחסים זוגית, ההשתלה של Dil בתוכי עשתה לי רק טוב. ככה הרווחתי יום מנוחה אחד בשבוע, בו אני לא צריך לקבל שום החלטה ואני משייט דרכו כמו על גבי ענן, כשאני סומך לחלוטין על הטייס האוטומטי שלי, ככה הרווחתי חושים משופרים, אבל יותר חשוב, ככה קיבלתי את החבר הכי טוב שלי, שתמיד צמוד אלי בכל מקום שאליו אני הולך.

למה בדיוק (II)

עוד כמה דקות אני אטפס על עץ הקוקוס הענק הזה, אשלשל מצמרתו חבל, ואבלה את השניות אחרונות שלי במבט עורג לעבר האוקיאנוס האינסופי, שהוא בערך הדבר היחיד שאני אתגעגע אליו בזמן שלא אהיה פה יותר. אני רק צריך עוד כמה דקות, זה לא קל לעכל את זה שהעולם שאני מכיר לא יהיה יותר לעולם, עולמי שלי.

אבל מהרגע שהגעתי למסקנה שגם ככה העולם שהכרתי לא יהיה אותו עולם יותר, זה הקל עלי את ההחלטה להיפרד ממנו לתמיד. ומילא עולם שמשתנה מהותית, הרי העולם שלנו אף פעם לא שקט על שמריו ותמיד נע הלאה, אבל כשאני זה שאחראי במידה רבה לשינוי, ועוד שינוי ממש לא רצוי, זה כבר היה יותר מדי בשבילי. גם אין לי סיבה להמשיך, וגם יש לי סיבה להפסיק.

אני יודע מה יגידו, כבר הרבה זמן צוחקים עלי, על הפראייר שהפסיד את כל הכסף שהוא יכול היה להרוויח מההמצאה שלו, אולי המצאת המאה. הם בטח יחשבו שהתאבדתי מרוב תסכול, אבל זה לא ממש איכפת לי. דווקא אם הייתי מרוויח הון עתק מההמצאה שלי, זה רק היה עושה לי רע יותר, וגם ככה, בלי הכסף, אני אוכל את עצמי מספיק בגלל מעשה ידי.

אני זוכר את עצמי בתור ילד, חושב לעצמי איך הרגישו איינשטיין והחברים שלו, היהודים הפאצפיסטים, כשהפצצה שהם פיתחו הרגה כל כך הרבה אנשים, והיוותה בעצם פלטפורמה לרצח אפשרי של מיליונים רבים בעתיד, בתור כלי ההשמדה האולטימטיבי. אני זוכר את עצמי מתלבט מה הייתי עושה לו הייתי במקומם, בלא יכולת להכריע. אז הנה היום - אחרי שהדלקתי את הגפרור שהאיר את הדרך ליצירת מפלצות אדם, מוטאציות של אנשים חיים ורכיבים אלקטרוניים, שמול עיניי הן מתחילות לרקום עור וגידים ומעטה של מתכת, ובעוד כמה שנים הן כבר יהלכו בכל פינת רחוב - היום אני כבר יודע את התשובה.