לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


מטענים עודפים > להיפטר מהכל. ומייד. כמה שפחות יותר טוב /// מטענים עודפים > לאגור לעת מחסור. בשקיות פלסטיק גדולות /// מטענים עודפים > חלונות שוטפים > וחלומות עוטפים /// מ*ענים **דפים /// מטענים עודפים > בקרוב הסרט
Avatarכינוי: 

בן: 56

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2004    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2004

אוסף של זיכרונות








 


פעם היה לי מנהג מגונה לאסוף מזכרות. ממקומות. מאנשים. מפעולות. מאירועים. הדגש היה על משהו קטן ובולט. רצוי זוויתי. אבל ההיפך הגמור מיהלום נוצץ. רצוי דהוי, ואם אפשר אז גם מהוה. כי כאלה היו החיים שלי באמת, מלאי אנשים קבועים ומזדמנים, רובם מרופטים ואף אחד מהם לא בוהק. חלקם עברו מולי ברחוב פעם אחת ונעלמו וחלקם נשארו סביבי לעידנים. את זכרם של כולם חיפשתי.


 


היו לי אבנים שסימלו מקומות של טבע, וגפרורים שסימלו אנשים שעישנו את עצמם לדעת. מחזיקי מפתחות למקרים סדרתיים וכוסות קטנות מפלסטיק כדי למלא אותן במחשבות של חתונות. היו מחודדים במיוחד לתיעוד כאבים שחוויתי, וחלולים לזכר של תקופות ריקנות. היו סגולים לטובים וירוקים לעלובים. והרבה אפורים גם. היו אלפים.


 


היו לי קווצות שיער של אהובות, חתיכות בוץ שנדבקו לנעליהם של לקוחות עסקיים, ניירות טישו שנעזבו על שולחן, שאריות אוכל מארוחות חשובות, חיתולים של תינוקות, שרבוטי נייר, פתקים מגולגלים, כמה שטרות כסף שהתגלגלו לידי בנסיבות מיוחדות, סמרטוטים, בגדים תחתונים, מחבתות, דיסקים שפילחתי לצורך העניין, ועוד ועוד. לא בחלתי בשום דבר שנראה לי נכון כדי להזכיר לי פעם בעתיד מה שקרה מולי עכשיו.


 


הייתי נוהג ללכת לכל מקום עם תיק מספיק גדול כדי שאוכל להכניס אליו כל מה שיהיה מתאים. פעם השארתי למזכרת גלגל אופניים של שיפוצניק ששהה אצלי בבית כמה ימים והתחבב עלי. אותו לא הצלחתי להכניס לתיק, אז פשוט גלגלתי אותו בסתר לתוך הבית עד שהוא הסתלק. וגם נתתי לו כסף למונית כשהוא התלונן שהוא לא יכול לחזור הביתה ככה. אבל חוץ מהפעם ההיא לא נתקלתי בבעיות של גודל.  


 


היו לי ערימות של מזכרות בחצר ומחסן מלא בחפצים. כל פעם שהייתי שוכח הייתי פוסע לאחורי הבית ונזכר. היו שם ערימות של זיכרונות ומחסן מלא רגשות של פעם. כל פעם שהייתי רוצה לעשות סדר בנבכי הראש הייתי לוקח איתי מגרפה ישנה ומגרף. מערים ערימות תלולות כדי לפנות מקום לבאות בתור.


 


הייתי אוהב לשבת מול הטלוויזיה ולבהות בערוץ האוספים. רבים מהאורחים היו תימהונים שאספו כל חפץ שיכלו לשים עליו את היד ושהיה קשור לאליל הנעורים שלהם, אפילו דברים שאותו אליל רק נגע בהם, או רק אמור היה. ואם לא אליל, אז מושא הערצה אחר. אף פעם לא הבנתי אנשים כאלה. הם והאוספים שלהם נראו לי זולים ומטופשים. אף פעם לא הסתדרתי עם העניין הזה של ההערצה. ותמיד הרגשתי שאני וכל הצופים בבית לועגים להם ושהם עצמם בכלל לא מסוגלים לראות את זה. מסכנים.


 


ואז יום אחד החלטתי להראות להם מה זה לאסוף אוסף אמיתי. שיבינו. כזה שמסמל אירועים שקרו לי ולא לאיזו דמות חצי דמיונית מסדרת טלוויזיה. אז הגשתי מועמדות והתקבלתי, והזמינו אותי לאחת התכניות. הבאתי איתי חלק קטן מהאוסף שלי, והיה מוצלח  מאוד. הקדישו לי תכנית שלמה. אני חושב שגם הקהל באולפן הבין שאני לא אחד מהווירדוז האלה שמסתובבים שם בדרך כלל, כי היו המון מחיאות כפיים ושריקות מצד הקהל. ואפילו המון צחוקים רועמים.


 


כמה ימים אחרי שהתכנית שודרה בטלוויזיה הגיעו אנשים של מחלקת התברואה של העירייה אלי הביתה וביקשו לראות את האוסף שלי. הם ניסו לעבוד עלי ואמרו שהם ראו את התכנית והתלהבו מהאוסף, אבל ישר זיהיתי אותם לפי המדים. אז הסברתי להם שעליתי עליהם והם גיחכו קצת והודו. הרי למי עוד יכולים להיות חלוקים לבנים כאלה? בסוף גם נתתי להם לראות שהכל בסדר ושאני שומר על ניקיון, כדי שלא ידאגו סתם בלי סיבה.


 


כשהם הלכו בא אלי הבן של השכנים ואמר לי שאלה היו פקחים של בריאות הנפש מהמשרד של הפסיכיאטר המחוזי. צחקתי וגיליתי לו שהם היו באמת פקחים, אבל פקחי ניקיון בכלל, וביקשתי שלא יגלה לאף אחד. הוא לא ממש נרגע וניסה לשכנע אותי להיפטר מכל האוסף כמה שיותר מהר. ילד נחמד, אבל דאגן קצת יותר מדי.


 


יום אחרי זה חזרו אלי אותם אנשים ולקחו אותי איתם לבית חדש. הם קראו לזה מוסד לגמילה, אבל עד היום אני לא מבין על איזו גמילה מדובר. מאז אני שם כבר כמה חודשים. יצאתי משם רק פעם אחת, כשהודיעו לי שיבואו אנשים לפנות את החצר האחורית של הבית שלי, ונתנו לי הזדמנות להביא איתי לבית החדש רק כמה דברים שחשובים לי יותר מהכל. כשהגעתי הביתה שאלתי מהשכנים מלגזה קטנה והנחתי הכל בערימה ענקית על המדרכה, כדי שמפני האשפה יגיעו בבוקר וייקחו את כל המזכרות למזבלה. שמרתי לעצמי רק את המגרפה ואלבום תמונות ענקי שבו שמרתי תמונות של כל המזכרות. תמיד צילמתי כל מזכרת לפני שהייתי מניח אותה על גבי אחת מהערימות.


 


כשאני שואל מתי אני אוכל לחזור הביתה, תמיד עונים לי שהכל תלוי בי ושאני זה שייקבע את קצב ההחלמה שלי. אבל האמת, לא ממש רע לי שם. בעזרת האלבום שחזרתי חלק גדול מהאוסף המקורי, וכבר יש לי כמה ערימות די גדולות שאני מחביא בחורשה שמאחורי הבניין הגדול, וכל יום אחרי הצהריים אני בא לשם ומגרף הכל בצורה מסודרת. חוץ מזה, אני פוגש שם הרבה אנשים מעניינים ולא חסרות לי שם מזכרות חדשות כדי לשמור את כל הזיכרונות החדשים שאני צובר שם. בלילות אין אף אחד ששומר עלי, וככה אני יכול להיכנס לחדרים של המאושפזים ושל הרופאים ולקחת משם כל דבר שנראה לי מתאים. ככה הצלחתי לשים יד על תרופות, חליפות כפיתה ועוד כל מיני דברים שבחיים לא הייתי יכול להשיג בבית. כשאני אצא מפה בסוף, אני אוכל לפנות אל ערוץ האוספים ולהציע להם עוד תכנית על הדברים השווים שהוספתי לאוסף בינתיים. הם בטוח יתלהבו שם נורא.


 

נכתב על ידי , 31/1/2004 17:16  
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אי של דגים באמצעה של ימה צחורה








 


מציאות


 


תוך כדי נסיעה קפואה השמש מפציעה. הקרקע שנראתה קודם אפורה בחושך המתפוגג, מתחילה לצרוב בעיניים מרוב זוהר. שתי דמויות יורדות מהג'יפ ומטילות צל ארוך על הקרקע הנוקשה. צל אחד נראה כאילו הוא נמשך כמעט עד ההרים שמסביב, השני קטן יותר. הקור ממש חודר לעצמות, למרות השמש הנמוכה ששולטת כבר בשמיים.


 


בן: אבא, זה שלג, כל הלבן הגדול הזה?


אבא: לא בן, זה משטח מלח ענק. קוראים לזה ימה.


בן: אבל קר פה כמו אז שעשינו סקי, וזה נראה אותו דבר בדיוק.


אבא: כן, אני יודע, זה מוזר. גם אני אף פעם לא ראיתי דבר כזה קודם. יפה, לא?


בן: מאוד. 


בן: אתה בטוח שזה לא שלג?


אבא: תטעם ותראה.


בן: מלוח!


אבא: ועצום. תסתכל מסביב. זה ממשיך לכל הכיוונים. עד האופק.


 



 


נוסעים הלאה. באופק מתגלה כתם כהה בתוך כל ים הלבן הזה. הכתם נהייה גדול יותר ויותר, וכבר נראה כמו הר קטן וירוק בלב המישור האינסופי.


 


אבא: תסתכל למה אנחנו מתקרבים.


בן: מה זה?


אבא: זה אמור להיות אי של דגים.


בן: (צוחק) אין פה ים.


אבא: ככה קוראים לו. תיכף נתקרב ונראה לבד.


 


נוסעים הלאה. הטמפרטורות עולות מעל האפס. מולנו גבעה לא גדולה נטועה בהמוני קקטוסי ענק, בניגוד גמור לכל הרקע שמסביבה. יוצאים מהג'יפ ועולים על האי.


 


בן: אין שום דג. הכל פה קקטוסים.


אבא: אבל ענקיים.


בן: אבל אמרת דגים.


אבא: בוא נדמיין שהם דגים ירוקים גדולים.


בן: (מהורהר) גם ים אין.


אבא: כנראה שפעם היה פה אגם גדול. אל תראה מאוכזב, בוא נטפס למעלה. גם הקקטוסים האלה נורא מיוחדים.


בן: אני רעב, בוא נאכל קודם.


 


ככה זה. שיחות נוטות להיות קצת מוזרות, או לפחות מהורהרות, בגובה של 4,000 מטר. אולי זה החמצן הדליל. בסוף אכלנו ואז חרשנו את האי מכל צדדיו. Isla de Piscados.


 


 


 


 


דמיון


 


באחד מבקרי הגילוח שלי, שצצו להם כל כמה ימים, הסתכלתי לעבר הכיור ומשהו נראה לי מוזר. בדיוק הוצאתי את הפקק של הכיור כדי לרוקן אותו ממים, ואז לפתע קפאתי לשם מחשבה, עם הפקק ביד. לידי התעסק בוליביאני אחד בצחצוח שיניים אינטנסיבי, וכנראה הבחין במבט החולמני שלי, שהופנה לתוך המערבולת הקטנה שנוצרה בתחתית הכיור. הוא שאל מאיפה אני, וכשהשבתי, הוא חייך ואמר "כן, אצלכם המים זורמים עם כיוון השעון. אצלנו פה למטה הכל הפוך". "הכל?" שאלתי בחיוך, אבל הוא התעלם מהשאלה והזמין אותי החוצה לסיגריה. כשהתיישבנו על שפת מדרכה מאובקת, ואחרי ששלפתי לשנינו סיגריות מקומיות (למרבה אכזבתו), הוא הציע לי בתמורה סיפור. כמובן שהסכמתי. מעולם לא דחיתי עסקה משתלמת.


 


עוד הרבה לפני שהאינקה וקודמיהם עלו על הרמות הגבוהות, עלו עליהן המים. העולם כולו היה טבול עד ראשו, ורק קצוות זקופות של פסגות נותרו חשופות, כמעין מחושים ליניקת אוויר. באותו זמן, בחלק הדרומי של הכדור החיים התנהלו מלמטה למעלה. היום רק נותרו שרידים לבידול הזה, אבל פעם לא רק המים שינו את כיוון זרימתם המעגלית לעומת החלק הצפוני, אלא גם היצורים החיים. כמה דורות לפני ההצפה הגדולה בחרו הדגים לעבור ליבשה. הם התרכזו במקומות קרובים לחוף, אבל ככל שמפלס המים עלה הם עלו יחד איתו. לבסוף, כשהגאות היתה בשיאה, התקבצו כל הדגים על הר גבוה אחד, וכיסו את כולו. לאט לאט נגסו המים בהר, שהפך מצוק נישא לגבעה, ולא הותירו מקום לדגים. עד שהגיע היום בו קפצו כל הדגים חזרה אל המים, והשאירו אחריהם את הגבעה שוממה, אבל עם שם שמאז נחרט בזיכרון.


 


"סיפור נחמד" אמרתי, והוספתי לעצמי בשקט שקצת ילדותי. "אבל מאיפה הגיע כל המלח אחרי שהמים התאדו? "אה, שכחתי", הוא חייך, "אלה היו דגים מלוחים". הופתעתי לשמוע בוליביאני מדבר על לקרדות, אבל מייד הקשיתי בשנית, "וכל הקקטוסים? מאיפה הם באו?". הסיגריה נגמרה. "זה כבר סיפור אחר לגמרי" הוא אמר, וקם ללכת. כשקמתי גם אני, שקלתי אם לספר את הסיפור לגדול, אבל בסוף החלטתי שלא, הוא היה אז בן שלוש וחצי, אין סיכוי שהוא היה קונה את הסיפור הזה.


 

נכתב על ידי , 28/1/2004 13:22   בקטגוריות הטיול כמשל והחיים כנמשל  
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הטיול כמשל והחיים כנמשל - חלק ב' - ניסיון לסיווג הטיול



 

במגבלות הקיימות כיום, בהן מסע לחלל החיצון עדיין אינו אפשרי לציבור הרחב, ניתן לחלק את היציאה מהסביבה היומיומית של האדם לסביבה שונה, למספר קטגוריות על בסיס מאפייני הטיול ומיקומו. מטבע הדברים, אני לא מתיימר להקיף כאן את כל האפשרויות, אלא רק את העיקריות שבהן.

[הכל כדי שבסוף אני אתמקד באחת מהקטגוריות, זו האהובה עלי במיוחד, אבל למה להקדים את המאוחר? הרי במילא כבר פיתחתי לי כאן מוניטין של מקדימן כרוני]

 

אופי הטיול

 

נראה לי שזו הקטגוריה העיקרית ואולי אפילו המכרעת לצורך "קטלוג" הטיול בין צורות הטיול השונות המוכרות, אם כי היא בוודאי לא היחידה, כפי שאראה בהמשך (איך לא?). כולנו עורכים אבחנה מיידית בין חופשת סקי, מסע שופינג, מנוחה באי אקזוטי, טיול תרמילים במזרח, שבוע בילויים בניו יורק, סוף שבוע בפראג, טיול בדרך היין בצרפת, וכדו', כיוון שלכל אחד מאירועים אלה אופי אחר לגמרי. ניסיון לחלק את המאפיינים השונים לפי קטגוריות ייתקל בקשיים, בהיותו מלאכותי במקצת, אבל ניתן לנסות לערוך חלוקה גסה ל-3 קטגוריות, על בסיס מטרת הטיול.

[אותי מעניינים דווקא אנשים שמשלבים בין כל הגרסאות האלה של הטיול. מעניין אם יש כאלה שעושים את זה בין כולן בהצלחה]

 

טיולי נופש - המטרה העומדת בבסיסם היא מנוחה, בידור, עיסוק בספורט אופייני למקום הנופש וכדו'. לרוב יעד הטיול יהיה מקום אקזוטי (שהפופולאריים מביניהם הם חופי ים ועיירות מושלגות) או אתר נופש ממוסד כלשהו (מלון המספק מגוון שירותים, מועדון כמו קלאב-מד וכו'), ואורכם אינו ממושך בדר"כ.

[קצת מצחיק לקרוא לשבוע סקי טיול נופש. אבל כנראה שזה מה שזה]

 

טיולי ערים - טיולים שבבסיסם עומד מטרופולין, ומטרתם יכולה להיות בילויים ליליים, קניות, אכילה במסעדות, צפייה במופעי תרבות וספורט או סיור בעיר והכרת תרבות תושביה. גם אורכם של טיולים אלה אינו ממושך בדר"כ. אפשר לטעון שמדובר בתת-קטגוריה של טיולי הנופש, אבל אני מוצא בין השתיים הבדלים של ממש (טיולי נופש מתרכזים בדר"כ ב"פעילות" ספציפית, לרוב מנוחתית או ספורטיבית, ונעשים בדר"כ באתר ספציפי ומגודר יחסית. טיולי ערים מתרכזים אמנם גם הם במקום אחד (אם כי גדול יותר), אבל הם חושפים את המטייל למגוון רחב יותר של חוויות או אירועים, והמטרה העומדת בבסיסם יכולה להיות רחבה יותר מאשר מטרת נופש בלבד).

[למרות שכבר נתקלתי בכמה שבאו לאיזו בירה לסופ"ש ונשארו לחצי שנה. אבל בשלב מוקדם ביותר הם הפכו ממטיילים למיני-מקומיים]

 

טיולי טבע והכרת תרבויות שונות - טיולים שמטרתם חווית תרבות שונה או סיור בנופים שונים, כל אחד מהם בנפרד או שניהם ביחד. חיברתי את שני התחומים האלה בגלל שלעיתים קרובות שתי המטרות משולבות יחד בטיול אחד, וכיוון ששני התחומים נושאים מאפיינים דומים - בדר"כ (אך לא בהכרח) הם כוללים תזוזה מאזור אחד למשנהו או תנועה במהלך הטיול, וכן משכם אינו קצר ביותר.

[בעיניי, תרבות עתיקה היא טבע, לא פחות משהטבע הוא תרבות עתיקה]

 

ושוב אני אזכיר שהחלוקה הזאת לא מוחלטת שכן פעמים רבות הטיול משלב בין הקטגוריות, למשל, בין מנוחה ונופש לבין הכרת תרבויות, או בין טיול בטבע לטיול בערים גדולות. כמו כן, קיימים מאפיינים שיכולים להתאים (או שלא להתאים) לכל אחת מהקטגוריות, כגון כאשר מטרת הטיול הינה למידה, הדבר יכול להתאים לכל אחת מהקטגוריות (למידת סקי, למידת תרבות עירונית, למידת תרבות של עם) או שלא להתאים לאף אחת מהן (מנוחה על החוף, שופינג בעיר, צפייה בנופי טבע מוכרים או כאלה שהמטייל ביקר בהם בעבר).

[בקיצור, עם כל הכבוד לקטלוגים. אין בהם שום תועלת ממשית. אבל יש. צריך רק סבלנות]

 

תקופת הטיול

 

מבלי לנסות לתחום גבול ברור מבחינת תקופת זמן, ניתן לומר שקיימים מספר הבדלים בין טיול לתקופה קצרה (כגון טיול סוף שבוע) לבין טיול לתקופה ארוכה (כגון טיול למספר חודשים).

[כאן אני מתחיל כבר להכניס את העמדה האישית של ליאו לסיפור]

 

מלבד ההבדל התקופתי הברור - משך התקופה, קיימים הבדלים נגזרים אחרים, המשליכים על אופי הטיול. מן הסתם, חופשת סקי לא תארך חודשים, ומנגד, נסיעה לארצות אקזוטיות רחוקות לשם טיול בהן, שאינו לשם מנוחה בלבד, לא יכולה לארוך ימים בודדים. קיימות גם מוסכמות חברתיות ה"משדכות" בין אופי הטיול לבן משכו (טיול למזרח של צעיר ישראלי אחרי צבא יעלה אוטומטית מחשבה על טיול לארצות רבות למשך מספר חודשים על אף שדי במספר שבועות ובטיול לארץ אחת, על מנת שאפשר יהיה להגדיר את הטיול כ"טיול למזרח"), אם כי לעניין זה קיימים חריגים רבים, כפי שבדרך כלל קיימים חריגים לכל מוסכמה חברתית שאינה מחויבת המציאות.

[נדמה לי שהמשפט האחרון חוזר פה הרבה. חשבתי על יצירת חריגים לחריגים. בזה, אגב, אני מתמחה. אבל וויתרתי ברגע האחרון מטעמים הומניטאריים]

 

מעבר לאילוצים הנגזרים ממשך הטיול ולמוסכמות הקשורות בו, לדעתי קיימת תקופה מינימאלית של משך טיול, הדרושה לשם "הסתגלות" למצב החדש שנוצר. הדברים נכונים בעיקר לטיולים הכרוכים בהתארגנות רבה במהלך היציאה והשיבה, אבל הם נכונים גם ביחס לטיולים שהפעולות הנחוצות על מנת להגיע למקום היעד ולשוב ממנו אינן מורכבות או ממושכות. "תקופת ההסתגלות" שונה מאדם לאדם, ובעוד שאחד יזדקק לתקופה קצרה יחסית, חברו יידרש לתקופה ארוכה יותר.

[הנה מונח שאני מבקש לטבוע. תקופת הסתגלות. על זה בטח לא חשבו לפני, בהקשר הטיולי]

 

כשאני מדבר על "הסתגלות" אני מתכוון לכניסה למצב בו מחד מתנתק המטייל מסביבתו הטבעית (בייחוד מבחינה נפשית) ומאידך המטייל מתרגל ל"שיגרת הטיול" עד שהוא רואה בה מצב טבעי, להבדיל מאירוע חולף שהמחשבה או ההכרה במועד סיומו "חזקה" לפחות כמו המחשבה על ההמצאות במקום הסביבה החדש. למעשה, אותו משך זמן מינימאלי משמש בתפקיד כפול, שכן הוא נדרש לא רק לשם "ההסתגלות" למצב החדש אלא אף לשם יצירת שגרת הטיול, היות וגם מטייל המסוגל "להיטמע" בטיול במהירות, תוך שכחת שיגרת חייו הרגילה ואי הקדשת מחשבה מרובה לסיום הטיול הצפוי, עדיין, כל עוד אין בידו תקופה מספקת על מנת לחוות את חווית הטיול, לא יוכל לפתח "שגרת טיול" הנחוצה לשם "השלמת" סוגים שונים של טיולים (עשיתי שימוש בגרשיים בגלל שלא מדובר בשגרת אמת, אלא במצב פיזי-מחשבתי שמתגבש אצל המטייל וגורם לו להרגיש שהאירוע שבו הוא נמצא אינו רק הסחת דעת מהמציאות, אלא המציאות (הזמנית) בעצמה).

[תזכרו. שגרת טיול. זה עוד מונח מפתח אצלי]

 

כאן המקום להדגיש שלסוגים מסוימים של טיולים לא נחוצה כלל "תקופת הסתגלות" או יצירת "שגרת טיול", שכן המטרה העומדת בבסיסם או אופיים אינם מצריכים או אינם מחייבים תכונות מעין אלה. כך למשל, מסע שופינג אינו מצריך יצירת שיגרה כלשהי ודי במספר מועט של ימים על מנת לקיימו. ביחס לנחיצות בתקופת הסתגלות במקרה זה ניתן לומר כי היא לא נדרשת, אך מנגד ניתן לומר כי ההסתגלות במקרה זה היא מהירה ומובנית מעצם אופיו של הטיול, כלומר, עצם עריכת המסע - "הכניסה לחנות הראשונה" - יוצרת הסתגלות אוטומטית אצל המטייל (שכחה מ"צרות הבית" תוך התמקדות בקניות). המאפיין טיולים מעין אלה הוא שהמטרה העומדת בבסיסם מחייבת הקדשת תשומת לב או פעילות אינטנסיבית מיוחדת (כך גם בחופשת סקי, למשל), שהן עצמן - וללא צורך בחלוף זמן לשם כך - יוצרות את ההתנתקות מהסביבה הטבעית. כך או כך, חלקם האחר של הטיולים כן מצריך תקופת הסתגלות והכנסות למצב של שגרת טיול, מי יותר ומי פחות.

[יש כאלה שמאוהבים באינסטנט הזה. אצלם טיול טוב הוא כזה שכמה שיותר מהר מביא אותם למצב של מה שאני קורא לו שגרת טיול, ואחרים יקראו לו שכחה מהצרות של הבית]

 

האבחנה שאני מנסה לעשות בעניין הזה היא יותר בין טיולים שמצריכים תקופה ממושכת (מצריכים הסתגלות וכניסה לשגרת טיול) לבין טיולים שאינם מצריכים תקופה ממושכת, יותר מאשר השוואה המבוססת על בחינה של סוגי טיולים ספציפיים. האבחנה הזו, לדעתי, רלבנטית לקיומו של ערך מוסף מסוים (אחד מיני רבים, אשר כל אחד מהם מיוחד לסוג אחר של טיול), עליו אני ארחיב את הדיבור בהמשך הדברים.

[ותזכרו, לא אורך הטיול בפועל קובע לצורך ההבחנה הזאת, אלא השאלה האם זה טיול שמצריך תקופה ממושכת או לא]

 

שוני באופי בין מקום הטיול לבין הסביבה המקורית

 

ניתן לסווג טיולים על פי מידת השוני שבין יעד הטיול לבין הסביבה הטבעית של המטייל. השוני יכול להיות מבחינה אקלימית, תרבותית, גיאוגרפית (מבחינת תבליט או תכסית הקרקע) או אחרת. בעניין הזה אין כל טעם לערוך אבחנה בין אופי שונה ביותר לבין אופי שונה במעט, שכן לא ניתן לשים גבול כלשהו בעניין זה. גם קשה יהיה לערוך אבחנה מדרגית בין סוגי השוני השונים. כמו שגרסתי בהתחלה, מספיק שינוי מהותי כלשהו על מנת להפוך אירוע לבעל אופי טיולי.

[גם אנשים ניתן לסווג לפי מידת השוני בינם לבינינו. אבל אני חושב שבמקרה של אנשים, השוני לא מנבא שום דבר, בעוד שבטיולים כן, כמו שאני טוען טיפה למטה]

 

עם זאת, ברור כי ככל שהאופי בין הסביבה המקורית לבין יעד הטיול גדול יותר, נוסף לטיול "ערך מוסף" שאינו קיים בטיול הנערך בסביבה הדומה למקום מגוריו של המטייל, והמימד החוויתי (לטוב או לרע) הינו בעל פוטנציאל להתעצם (אמרתי בעל פוטנציאל ולא השתמשתי בניסוח מוחלט, בגלל שלעיתים הפוטנציאל לא ממומש בפועל).

[אני, בהכללה גסה, בעד ערכים מוספים. אולי בגלל זה אני מעדיף טיולים למחוזות נידחים או לפחות שונים בתכלית ממדינתנו הקטנטונת]

 

המרחק הגיאוגרפי בין מקום הטיול לבין הסביבה המקורית

 

סיווג על פי מרחק גיאוגרפי ממקום מגוריו הקבוע של המטייל הוא בעייתי במקצת, שכן ייתכן ומקום קרוב יהיה בעל אופי שונה בעוד מקום מרוחק יהיה בעל אופי דומה. עם זאת, נראה לי כי יש חשיבות גם לעצם הריחוק ממקום המגורים כשלעצמו, שכן בידיעה בדבר קיומו של ריחוק ממשי יש כדי לתרום להעצמת חווית הטיול.

[אני מניח שביקור בחוף שהוא תואם-חוף-סיני-טיפוסי, אבל נמצא במרחק של אלפי קילומטרים מישראל, יהיה יותר אטרקטיבי למטייל הממוצע מביקור בסיני]

 

זה המקום לציין כי הדברים שנאמרו בפרק הזה ובפרקים הקודמים נאמרו באוריינטציה של "טיול לחו"ל", אבל הם נכונים גם לטיול שנערך בארץ המגורים, ואפילו היא קטנה כמו ישראל.

[לפני כמה שנים יצא לי להיות באיי קוק (Cook Islands). זה פחות או יותר המקום שנמצא בנקודה ההופכית של הכדור לעומת ישראל (במובן הזה שאם תחדירו בתל אביב במאונך מקל ארוך למעבה האדמה, הקצה שלו יצוץ קרוב לאיי קוק). היה שונה, אכן, אבל מאה שערים זה מקום ביזארי לא פחות]

 

ועוד מספר דברים באותו עניין

 

הכתרתי את הפרק הזה בכותרת "ניסיון לסיווג הטיול", מכיוון שסיווג של ממש לא ניתן לעשות, אך לנסות לעשות כן ניתן, כפי שאכן ניסיתי. בנוסף ל"סיווג" הטיול בהתאם לכל אחת מהקטגוריות האמורות, קיימת חשיבות אף ליחסי הגומלין שבין התוצאות העולות מכל קטגוריה וקטגוריה. כך למשל, החשיבות של השוני בין אופיו של יעד הטיול לבין מקום המגורים, וכך גם החשיבות של מידת ריחוקו של יעד הטיול ממקום המגורים, תהיה פחותה בטיולים בעלי אופי מסוים (כגון חופשת סקי) מאשר בטיולים בעלי אופי אחר (כגון טיולי טבע או תרבות), וכך גם ביחס לטיולים קצרים לעומת טיולים ממושכים.

[אני טוב בניסיונות, אגב, הרבה יותר מבהצלחות. מעניין למה]

 

החלוקות או הסיווגים שביצעתי, גם הם שרירותיים במובנים מסוימים, שכן קיימים מקרים רבים, אם לא מרבית המקרים, בהם לא ניתן יהיה לשייך את הטיול לאחד מהגוונים הבולטים של כל קטגוריה וקטגוריה, או שאפיון הטיול על פי בחינת קטגוריה אחת "לא יתאים" לאפיונו על פי בחינת קטגוריה אחרת. עדיין, בחרתי להציג את הסיווגים האמורים בגלל שאני מתכוון לעשות בהם שימוש בהמשך הדברים.

[אני מקווה שאכן יעשה בהם שימוש בהמשך, אבל שום דבר לא וודאי. בינתיים, הפרק הבא אמור לעסוק בטיול הממושך. דרייב סייפלי בק הום]

 

 

ההקדמה הראשונה

ההקדמה השנייה

חלק א'

 

נכתב על ידי , 27/1/2004 12:20   בקטגוריות הטיול כמשל והחיים כנמשל  
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

44,455
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללאופרד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לאופרד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)