[הסיפור מפורסם ברסטובלוג במקביל]

על יוסף תמיד אהבו לומר שהוא נולד כמבקר-מסעדות. האמת שזו לא היתה הגזמה יתרה, שכן אביו, מבקר מסעדות בעצמו, היה לוקח אותו איתו לעבודה מאז היותו תינוק, ויחד הם טעמו מדי שבוע, כל פעם במסעדה אחרת, מבחר גדול של מנות. עם השנים התפתחו אצל יוסף חושי טעם וריח יוצאי דופן ברגישותם, תוצאה של גנים נכונים וניסיון רב, והוא נחשב למבקר-מסעדות מוערך מהשורה הראשונה.

הרגליו של יוסף חרגו זה מכבר מגדר עבודתו, וליוו אותו באשר הלך. הוא נהג לבקר להנאתו מאכלים במסעדות מזון מהיר, ארוחות בביתו ובבתי חברים, מצרכים שקנה במכולת, ואפילו מזון לחיות מחמד (עד שלבסוף קנה לעצמו שם בתחום, והפך את התחביב החייתי למקצוע מניב). עם השנים התרגלו משפחתו ומכריו לתחביבו האקסצנטרי וחדלו להעיר לו עליו, וחלקם אף מצאו את מנהגיו חינניים או לפחות נושא משעשע לשיחת-חולין.

לפני מספר שנים החל יוסף לבקר אף מוצרים שונים, החל מכלי כתיבה וכלה בצעצועי ילדים. הכל התחיל בכך שעמיתו לדסק, מבקר-רכב, פנה אליו בבקשה להחליפו בכתיבת טור בשל מחלת פתע, ויוסף, שנענה לבקשה מתוך הסתייגות, מצא להפתעתו שעריכת ביקורת שכזו אינה שונה בהרבה מעריכת ביקורותיו שלו. הוא פשוט החיל על המקרה את טכניקת הביקורת הקבועה שלו, תוך שהוא משתמש בחושי הטעם והריח המפותחים שהוענקו לו לשם ביצוע המשימה (אפשר ללמוד לא מעט על רכב על-ידי ליקוק רכיביו עם קצה הלשון).

הרחבת אופקי טעימותיו היתה ליוסף תחביב בלבד, עד שנתבקש על ידי עמית נוסף להחליפו באופן זמני. היה זה מבקר-הספרות של העיתון בו עבד יוסף, שביקש ממנו לבקר שני ספרים בתקופת היעדרו. יוסף, שהיה מורגל בקריאת ספרים מקובלת להנאתו, החל לקרוא את אחד הספרים כדרך כל אדם, אבל לא הצליח לדרג את איכותו של הספר, אלא רק לציין לעצמו אם הוא לרוחו או לא. הוא ניסה ללקק את דפי הספר אך גם בכך לא היה די, שכן הדבר העיד רק על איכות הכריכה והנייר ולא על תוכנם.

אחוז אכזבה שוטט יוסף בחדרו במשך מחצית הלילה, עד שלפתע הבזיק במוחו רעיון. שבוע לפני כן נחו עיניו על כתבה בה סופר על פיתוח גלולה המאפשרת לגדל בקיבתם של בני אדם חיידקים המצויים בקיבתם של מעלי-גירה, המאפשרים להם לפרק תאית. למחרת היום יצר יוסף קשר עם המדען שעסק בפיתוח הגלולה, והציע לו להיות שפן ניסיונות האנושי שלה. בשעות הערב שב יוסף לביתו, מצויד בעשרים גלולות, לאחר שהקפיד לא לאכול מאום במהלך היום.

בטנו המקרקרת סייעה ליוסף לאזור אומץ. הוא בלע גלולה אחת, תלש את הדף הראשון של הספר, ונגס ממנו חתיכה. לדף לא היו טעם או ריח של ממש, אך חושיו המחודדים של יוסף הורגלו להבחין גם בדקים שבאניצי הריח והטעם. להפתעתו, הדף הראשון עוכל במשך כדקה, קצב סביר בהחלט גם ביחס לקריאה. יוסף הקפיד ללעוס היטב כל דף לפני בליעתו, ולאכול את הדפים לפי סדרם, כשהעמוד הראשון של כל דף פונה כלפי מעלה, כדי למנוע ערבוביה תכנית בבטנו. מדי כל 30 עמודים בלע יוסף גלולה נוספת, כמצוות המדען, שכן לפירוקם של הדפים לפרודות, כך סבר, היה ערך משל עצמו לצורך הביקורת.

עם סיום עיכולו של הספר הראשון הפך יוסף מיומן באכילת נייר עד-כדי-כך שקצב האכילה שלו היה מהיר מקצב הקריאה של הזריזים שבקוראים. מותש ושבע פנה יוסף לשירותים ופלט לאסלה גללי נייר מעוכלים, ועד שסיים לעשות את צרכיו היתה מוכנה בראשו ביקורת מובנית, מפורטת ומשובחת על הספר.

שתי הביקורות הספרותיות שיוסף פרסם זכו לתהודה בקרב מביני דבר, אשר טענו כי הן מציגות זווית ראייה חדשנית, ויוסף התבקש לחבר ביקורות-ספרות נוספות. עורך העיתון בו עבד יוסף, אשר סבר כי עניין הפיכתו ממבקר-מסעדות למבקר-ספרות הוא סיפור ראוי כשלעצמו, שלח לביתו כתב מתחיל כדי שזה יראיינו. הכתב, זריז מחשבה וחטטן לא קטן, הצליח לעלות על טכניקת הביקורת המופלאה של יוסף, ובסוף אותו שבוע זכו יוסף ושיטת עבודתו לכתבת-שער גדולה בעלת כותרת מאירת עיניים.

סיפורו של יוסף הכה גלים. רבים טענו שלא ייתכן תחליף לקריאה ויזואלית וכי קריאה עיכולית משולה לצפייה בסרט זול המבוסס על ספר-מופת, אך אחרים התרגשו נוכח האפשרות לקרוא תוך כדי נהיגה או צפייה בטלוויזיה. הביקוש לגלולת הפלא, אשר בינתיים אושרה להפצה, הרקיע שחקים, והמדען גייס את יוסף לככב בקמפיין פרסומי עבור הגלולה, תמורת תמלוגים הולמים מהמכירות. המהומה שכחה רק כאשר התברר כי קריאה מוצלחת אפשרית לאותם בעלי סגולה שניחנו בחוש טעם מפותח ביותר, ונמצא כי אלה מהווים רק פרומילים בודדים מכלל האוכלוסייה.

יוסף עצמו הפסיק עם ביקורת-המסעדות והחל לעסוק רק בביקורת-ספרות. משנשאל מדוע נטש את מקצועו המקורי אשר ירש מאביו ונשבע בעבר כי יחדל ממנו רק כאשר לא יוכל לעמוד על רגליו, השיב יוסף כי הוא מוצא את כל מבוקשו בעיסוקו החדש המאפשר לו, בנוסף על פרנסה הוגנת, מזון לגוף ולנפש גם יחד.

היום מתברר שארגון הטרור הדתי-קיצוני, החמאס, זכה (בניגוד להערכות אמ"ן) בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי שנערכו אתמול, ויחזיק ביותר מ-60% ממושביו.

ביבי, אבי תורת-החרדה-הלאומית, מאיים עלינו בכל מערכת בחירות ומזהירנו מפני סופנו הקרב. בעבר זה היה החשש ממחבל מתאבד בכל צומת, אחר כך הוא התריע מפני אסון חלוקת ירושלים, ומזה כמה שבועות הוא מתמקד בירי טילים על נמל התעופה בן גוריון.

ברוח זו הכריז היום ביבי כי "לנגד עיננו קמה מדינת חמאסתן, גרורה של איראן, וכל זה קורה במרחק 1,000 מטר מאיתנו, מרחק נגיעה משדה התעופה, לוד, ירושלים וערי השפלה. מדובר באירוע מכונן שהוליד מדינת איסלאם קיצונית שידי כל מנהיגיה מגואלים בדם".

אני מנסה להיזכר מי עמד בראש הרשות הפלשתינאית לפני אבו מאזן, ועולה בראשי דמותו של אחד בשם יאסר ערפאת, שידיו היו מגואלות בדם יהודי לפחות כמו אלה של מנהיגי החמאס, ולא פחות מידי מנהיגנו שהיו מגואלות בדם פלשתינאי. והנה אני נזכר גם שאותו יאסר ערפאת הוכרז על ידי הימין כאויב האומה והיה רצון לגרשו או להורגו, אז איפה פה האירוע המכונן, מר ביבי?

ואיפה היית ביבי, וגם אתה אריק, כשהתריעו (התרעתי, התרענו) על זה שההחלשה המגמתית והעיקשת של הרשות הפלשתינאית על ידי ישראל, בכל דרך אפשרית (דה לגיטימציה, הפצצת מבנים ונכסים של הרשות, עיקול כספים שלה וכדו'), תביא לבסוף להתמוטטותה ולעליית כוחות קיצוניים יותר?

הפלשתינאים הם לא קיצונים איסלאמים, והם לא הצביעו לחמאס בגלל אמונה בדת, ככה שאין לנו מה לחשוש ממדינת איסלאם. הם הצביעו לחמאס מסיבות אחרות, והנה שתיים אפשריות:

א. בראש ובראשונה, כנראה, זו היתה הצבעה כנגד השחיתות שהנהיג והוריש ערפאת לפת"ח מחד, ובעד האג'נדה החברתית של החמאס מאידך. זה נושא שמעסיק את הציבור הפלשתינאי כבר הרבה זמן, ובו אין לנו חלק של ממש. אגב, במובן הזה, עליית החמאס דומה מאוד לעליית כוחה של ש"ס אצלנו, שתיהן תנועות עם רקע דתי שצמחו כתוצאה ממדיניות של תמיכה בשכבות החלשות, חילוניות כדתיות.

ב. לפלשתינאים נמאס מההנהגה הנוכחית (והזקנה) שלא קידמה את המצב המדיני. לכך יש לנו אחריות מסוימת. אם היינו מתגמלים את הפלשתינאים יותר (ולו באמצעות מחוות של פתיחת עורקי תנועה והקלה על החיים השוטפים), ההנהגה הפורשת היתה יכולה לקחת קרדיט על זה וליהנות מפופולאריות. מכיוון שהעניינים לא זזו והעוני, החיסולים והכתרים נותרו בעינם, הציבור ביקש שינוי, יהא זה שינוי על דרך של בחירה בהנהגה קיצונית יותר (החמאס), או יהא זה כל שינוי אחר שנותן תקווה לעתיד טוב יותר (שכרגע לא נראה באופק). לזכותנו יאמר שגם ערפאת וגם אבו מאזן גילו אוזלת יד לא פחות מאיתנו, בלשון המעטה.

וכשאני מאמץ את מוחי אני נזכר בעוד דבר מה. זה לא היה ביבי שטבע את הסיסמה רק הליכוד יכול? רק הליכוד יכול להביא שלום, כי המערך ייחשב לבוגד אם יעשה זאת בעצמו ואילו הליכוד תמיד ייהנה מתמיכת השמאל למהלכי שלום.

האם לא ניתן לומר אותו הדבר על החמאס? רק החמאס יכול לוותר על עקרונות מיותרים כמו זכות השיבה וגבולות 1967 מדויקים ולא להיחשב לבוגד בעיניי עמו, בהיעדר אופוזיציה חזקה מימין לו.

ימים יגידו, אבל לדעתי ייתכן שהמהלך הזה יתברר כמהלך טוב ליהודים. ולפלשתינאים. אני מאמין שהפלשתינאים לא יטו אחר הפונדומנטאליזם, ושהחמאס יתמתן בדיעותיו המדיניות כשיתפוס את השלטון, ממש כמו שרבין, ביבי ושרון עשו בשעתם, כי הרי המעמד מחייב. אני אמנם קצת סקפטי באשר ליכולת של הפוליטיקאים הפלשתינאים לנקוט בפעולות שייטיבו עם עמם, זה לא דבר שהם הצטיינו בו עד היום, אבל במילא אבו מאזן ואבו עלא לא עשו שום דבר עד היום, אז מה כבר יש לנו - או להם - להפסיד? 

ובינתיים, ביבי, כהרגלו, יעשה מזה מטעמים לצרכי בחירות, עם עוד הצהרות על אסון לאומי ממשמש ובא, שעובדות יפה מאוד על עמנו הטיפש בחלקו הגדול. אבל אין לי ממש בעיה עם זה. שביבי יינבח כמה שירצה, כל עוד השיירה תמשיך לעבור (שמאלה).

היום פורסם דוח העוני.

על פי YNET, "דו"ח העוני חושף שוב תמונה קשה מנשוא: כל ילד שלישי עני, 400 אלף משפחות עניות ובסך הכל - 1.58 מיליון עניים. עוד עולה כי מאז 1998 עלה שיעור העוני בקרב ילדים בכ-50%".

עמיר פרץ מיהר לטעון בתגובה כי "אצלנו, תחת הנהגתה של מפלגת העבודה לא יהיו ילדים רעבים".

אני לא מתכוון להתווכח עם הנתונים, ואפילו לא עם הטענות לחומרת התופעה, אבל דבר אחד מציק לי, השימוש שעושים במילה "עוני", והקונוטציה הנוראה שמנסים לנכס לו, משל מדובר בכך ששליש מילדי המדינה הם "ילדים רעבים".

אז מהו בדיוק אותו "קו עוני", שכל מי שמצוי מתחתיו הוא "רעב ללחם"?

בישראל מוגדר קו העוני כ-50% מההכנסה הפנויה החציונית למשפחה. זאת אומרת, שאם נבדוק מה ההכנסה הפנויה (הכנסה לאחר תשלומי העברה ומסים) של כל משפחה ומשפחה בישראל, וניקח את המשפחה האמצעית (החציונית) מביניהן, כל משפחה שהכנסתה הפנויה שווה למחצית ומטה מהכנסתה של המשפחה החציונית, תחשב לענייה.

הבעייתיות העיקרית שבשיטת מדידה זו היא שהיא כלל אינה בודקת מה גובה ההכנסה של משפחה זו או אחרת, אלא רק מה היחס שלה להכנסות של אחרים, דבר שעלול ליצור עיוות אמיתי. כך למשל, משפחה בעלת הכנסה של 20,000 דולר לחודש, המתגוררת בארץ בה משפחות רבות מכניסות יותר מ-40,000 דולר לחודש, תחשב לענייה. וההיפך, משפחה בעלת הכנסה של 200 דולר לחודש, המתגוררת בארץ בה רוב המשפחות מכניסות פחות מ-400 דולר לחודש, לא תחשב לענייה. בעייתיות זו של השיטה הנוהגת בארץ מתווספת לאחרות, אבל לא פה המקום לפרטן (למשל, השיטה גם לא מודדת את רמת ההוצאות של המשפחה, אלא רק את הכנסותיה, ובכך היא מעקרת רכיב רלוונטי לבחינת עונייה של המשפחה).

מספר ימים לפני פרסום דוח העוני האחרון, התפרסמה ב-NRG כתבה על ממדי ומדדי העוני, ובה סוף סוף התייחסות נורמאלית לשיטה המעוותת הנהוגה בישראל, ואת מה שתמצתי למעלה, אפשר למצוא בהרחבה שם.

באותה כתבה נכללו מספר נתונים מעניינים. לפי דוח העוני, חמישית מהמשפחות (וכשליש מהילדים!) הם עניים. משמעות הדבר היא שבערך שני העשירונים התחתונים נחשבים לעניים. והנה, אפילו ביחס לעשירון התחתון (וביתר שאת כמובן ביחס לעשירון התשיעי) אנחנו מוצאים בנתוני שנת 2003 נתונים שלא היינו מצפים למצוא אצל רעבים ללחם:

- ל-99% מאנשי העשירון התחתון יש מקרר.

- ל-88% יש מכונת כביסה.

- ל-81% יש טלוויזיה.

- ל-80% יש תנור אפייה.

- ל-72% יש טלפון נייד אחד לפחות.

- ל-56% יש מיקרוגל.

- ל-37% יש מכשיר וידאו.

- ל-35% יש שואב אבק.

- ל-30% יש מחשב.

- ל-28% יש מזגן.

- ל-20% יש מכונית.

זאת אומרת, של"עני" בן העשירון התשיעי יש כנראה בבית מקרר, מכונת כביסה, טלוויזיה, תנור אפייה, טלפון נייד, מיקרוגל, וידיאו, שואב אבק, ואולי גם מזגן ומכונית. אדם שמחזיק במכשירים שכאלה יכול להיות במצוקה כלכלית, אבל בעיניי הוא לא יכול להיחשב לעני. אגב, לפי אותה כתבה, רוב האנשים מבין אלה המוגדרים היום "עניים" חיו ברמת חיים גבוהה יותר מזו שרווחה בקרב השכבות המבוססות בשנות השישים.

אז מה בעצם מסמל קו העוני? לדעתי הוא מסמל לא יותר מאשר את הפערים הכלכליים שבין העשירונים העליונים לתחתונים (היקף אי השוויון במשק), וכל זאת בלי קשר למידת העוני האמיתי של השכבות החלשות. נתון כזה הוא אמנם בעל חשיבות ויש להתחשב בו בתכנון כלכלת המדינה, אבל עם כל הכבוד, אין בו כדי להעיד על מצוקה ללחם.

בהתאם, אם מחר מגדילים פי 3 את ההכנסה של השכבות החלשות, ומגדילים במקביל פי 4 את ההכנסה של יתר השכבות, התוצאה האבסורדית תהיה שלפי מדד העוני יהיו בישראל יותר עניים מאשר היום. וזו לא דוגמא סתמית. רמת ההכנסה הממוצעת עולה בישראל בשנים האחרונות, כולל זו של השכבות החלשות, אך תוחלת העוני ממשיכה לעלות אף היא, בלי שהיא משקפת כהוא זה את מצבם האמיתי של העניים ואת יכולתם לחיות בכבוד.

בקיצור, עניי עירנו אולי קודמים לעניי מדינות העולם השלישי, אבל הם לבטח לא עניים יותר או רבים יותר מהם.

אז מר פרץ היקר, בפעם הבאה שמתפרסם דוח העוני, תדבר פשוט על צמצום פערים בחברה הישראלית כחלק ממשנתך הסוציאליסטית הלגיטימית, ואל תתיימר לטפל בשכבת העניים האמיתית שיש בישראל, שהיא לא מקיפה שליש מהילדים במדינה, וגם לא חמישית מהמשפחות בישראל, וגם לא עשירית מהן. לעניים חייבים לדאוג אבל לא באמצעות סיסמאות נבובות על פערים חברתיים, אלא בעזרת הושטת סיוע ממוקד לאותו מיעוט מסכן שגר בבתים בלי הסקה או ברחוב.

ומאיפה נשיג את הכסף כדי לסייע לעניים, תשאל? את זה כבר תלמד מביבי איך לעשות (תקציב מאוזן, גידול בצמיחה, עידוד השקעות, עידוד עבודה)