 כינוי:
בן: 56 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
אולטימאטום של סוף שנה
היום לפני שנה בדיוק פתחתי את בלוגי הצנוע. והאמת חייבת להיאמר, על אף שעדיין לא קובעו אופיו או דרכי התנהלותו, בהחלט לא ניתן לומר שאיני מרוצה מהתוצאות. שנה של כתיבה רציפה (פחות או יותר) אינה דבר של מה בכך, וכשמתעסקים בניסיונות, חלקם מתישים (כמו שמעידה הסדרה הנוכחית שהפוסט הזה קוטע אותה באכזריות בעודה באיבה), כפי שלעיתים בחרתי לעשות, האתגר (אם כי לא תמיד התוצאות) הוא גדול אף יותר.
מלכתחילה שאפתי שחלק נכבד מהפוסטים שיפורסמו בבלוג הזה (ברור שלא כולם) יהיו כאלה שאני אוכל לקרוא אותם לאחר חלוף זמן רב ועדיין למצוא בהם עניין, להבדיל מאנקדוטות שנשלפות מהשרוול וטעמן מתקהה והולך עם הימים. היה לי קצת קשה לעמוד בפיתוי ולהימנע מפרסום מאסיבי של פוסטים קלילים, דבר שהוא טבע שני לי (ולשם כך אף הוצאתי את המזדנבת מהנפטלין שבו היתה שרויה בחלק האחורי של מוחי), אבל נדמה לי שעמדתי גם בזה בכבוד יחסי, בייחוד נוכח אילוצי המדיה הישראבלוגית שמתחננת, שלא לומר מצווה, על קצרנות, חייכנות וקלות דעת.
ובכן, לצערי, אני מצוי בדעת מיעוט. כאן המקום לציין כי על אף העובדה שרק אני מצוי תמידית בקדמת הבימה, הרי שהבלוג מתקיים, ממומן, חי ונושם, בזכותם של רבים אחרים, אשר בחרו שלא לחשוף את פניהם ברבים עד כה. וכך, הנהלת הבלוג (המונה שישה אנשי עסקים), יחד עם צוות החשיבה המיוחד של הבלוג (המורכב מארבעה: מתמטיקאית, בוגר האקדמיה ללשון, חברת קיבוץ והיסטוריון), הועדה המייעצת של הבלוג (שני חברי כנסת לשעבר וידוענית אחת בפוטנציה), וכן פורום האוהדים השרופים של הבלוג (התקן עומד על עשרה חברים, אך כרגע קיימים רק שניים), הגישו לי לקראת תום השנה הראשונה לחיי הבלוג, מיזכר ובו פירוט של שורת קלקולים בהם לוקה לדעתם הבלוג, וכן אולטימאטום לתקנם תוך חודש ימים, אחרת ייסגר הבלוג ללא הודעה מוקדמת, ויוחלפו המפתחות לדלתו כך שלא אוכל לבקר בו עוד, כבעליו לפחות, ויימצא לי מחליף אטרקטיבי יותר, לפי אחד המודלים המובילים את טבלת הרייטינג הישראבלוגית.
טענותיה של הגברדיה הנכבדה נוגעות גם לתוכן הפוסטים, אורכם, מיעוטם, ודרך כתיבתם הלקויה, אך עיקרן נסב סביב מיעוט הקוראים הנאמנים, המבקרים המזדמנים, ומספר המגיבים הדל (להבדיל ממספר התגובות משביע הרצון, עניין שספק רב אם יימשך, נוכח הדיל המתרקם בימים אלה ממש בין הגברדיה לבין אמיגו, אשר אליו אתייחס בהמשך). וכך מסכמים בעלי הבלוג האמיתיים (כך מסתבר לי עכשיו), את מצבו העגום של הבלוג, והדברים מובאים על ידי כציטוט מהמיזכר האמור (אני נמנע מלצטט את המיזכר כולו מפאת אורכו, רק זה חסר לי עכשיו, להציג פה מסמך משמים בן 30 עמודים):
"45. בחודשיים וחצי החודשים הראשונים לחיי הבלוג (מאמצע אוקטובר ועד לסוף שנת 2003) עמד ממוצע הכניסות לבלוג על כ-500 כניסות חודשיות, אבל כך אנו מניחים שנראים חודשיו הראשונים של בלוג אשר אין לו כוונה מיוחדת למשיכת מבקרים בכל מחיר (וגם זהו עניין הדורש תיקון - האפאטיות שלך לגבי מידת הפופולאריות של הבלוג ושלך), וממילא המגמה היתה מגמת עלייה, כך שלא הטרדנו את עצמנו בקטנות (תרתי משמע) מעין אלה.
46. במחצית הראשונה של השנה (ינואר - יוני 2004) עמד ממוצע הכניסות על כ-2,000 כניסות חודשיות לבלוג, ועדיין נראתה בשטח מגמת עלייה (ובחודשיים האחרונים של אותה תקופה עלה הממוצע ללמעלה מ-2,300 כניסות לחודש), כך שגם בתקופה זו נמנענו מלהעיר לך הערות ביחס למצבו הלא משכנע (בלשון המעטה) של הבלוג.
47. אולם, בשלושה וחצי החודשים האחרונים (יולי עד אמצע אוקטובר 2004) התדרדר הבלוג לממוצע של לא הרבה יותר מאשר 1,200 כניסות חודשיות, ממוצע מזעזע שהינו מתחת לכל ביקורת, גם ביחס לבלוג צעיר בהרבה מהבלוג שאתה מתפעל. וגם אם נביא בחשבון את העובדה שבילית באותה תקופה כחודש וחצי בהודו, עדיין, אין בכך כדי לפטור אותך מאחריות כלשהי לדבר. נהפוך הוא. בעצם הנסיעה להודו יש כדי להעיד על אופייך הקלוקל ועל היותך בלתי אחראי בעליל."
בקיצור, אם לא אפעל לאלתר לשיפור המצב הקיים, אוחלף בדגם בלוגרי מתקדם יותר, אשר ימשוך אליו קהל רב ובו בזמן לא יחטא בשבלוניות יתר. השמועה אף גורסת כי כרגע מדובר על תואמת מרגי (אשר תענה לשם אזמרלדה של גבול הצפון), תואם מוזטל (בעל השם הקליט מרכוס פינליקוק), או שאמיגו בכבודו ובעצמו יגויס למשימה, תמורת חבילת מרשרשים מרשימה.
על כן, בצוק העיתים, ומכיוון שהרצון לסגור את הבלוג אינו מדגדג באצבעותיי, החלטתי לשנס את מותניי ולחפש אחר פתרון קל אך מכובד לבעיה ולשדרוג ושפצור הבלוג. והנה, לפני כמה ימים הגיתי רעיון מהפכני, בנוסח מהפכי אורנה דץ אם תרצו, ולאחר עבודה מאומצת שנערכה על ידי בסודי סודות בלילות ובזמנים בהם הורגשה תנועה דלילה ביותר ברחבי הבלוג (כמו עבודות מע"צ ביציאות מאיילון), הצלחתי לשנות את צורתו ואופיו של הבלוג מהקצה אל הקצה, ולפני כמה דקות אף קיבלתי את אישור הגברדיה עצמה לרה-ארגון הבלוגיסטי שעשיתי.
אז הנה, התוצאות לפניכם, מה אתם אומרים? (רמז: זה בסדר להגיד שהמלך הוא עירום)
בברכת שנפגש באותו מקום בדיוק בשנה הבאה והכל יהיה בדברו,
יורז טרולי, ליאו.
| |
חיים בהתכתבות (פרק ד')
[ פרק א' ] [ פרק ב' ] [ פרק ג' ]
5.3.2002 [email protected] 20:35 Another Story
היי, ליאורה.
מה שלומך? מקווה שהכל בסדר. חזרנו מהטיול אתמול בלילה, וכמה שהייתי גמורה בכל זאת נכנסתי למחשב, אבל לא מצאתי ממך שום תשובה. דווקא חשבתי שתכתבי לי. אני מקווה שלא איגנרת אותי בגלל מה שרמזתי עליו בפעם האחרונה, אבל אולי סתם חיכית שאני אספר את הסיפור הקטן שלי. אז הנה הוא.
אני בן אדם של מערכות יחסים קבועות. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחפשת קשר אמיתי ולא משהו שנראה לי מזדמן מההתחלה. לא תמיד אפשר לדעת מראש, בעצם אף פעם לא, אני יודעת, אבל בכל זאת, לפעמים יש פוטנציאל ולפעמים זה ברור שאין. וכשאין אני מתרחקת, ובעצם בכלל לא מתקרבת. אפילו אם הבחור שמולי מושך או מצחיק או חכם או כולם ביחד. ואני לא מדברת דווקא על מישהו שנראה לי בשל לנישואים, עד לפני כמה זמן גם אני לא הייתי, אלא על גבר שרואים עליו שהוא מחפש משהו מעבר לסטוץ.
היו לי כמה מערכות יחסים רציניות. שתיים מהן נמשכו תקופה של יותר משנתיים אפילו. אבל תמיד החבילה התפרקה בסוף. תמיד מה שנראה מבטיח בהתחלה, או אחרי חודש או אחרי חצי שנה, דעך אחרי זה באיטיות, או במהירות לפעמים. ותמיד זו הייתי אני שהעיזה לשים את הדברים על השולחן. אני בטוחה שבחלק מהפעמים ההרגשה היתה הדדית, אבל אני כנראה ממהרת לחרוץ דין, ככה אני. בכלל, אני חושבת שאני בן אדם שלא קל לחיות איתו. את לא ממש מכירה אותי, אבל יש בי את הצדדים האלה. אני דורשת הרבה ואולי גם מלחיצה את מי שלא בנוי לזה, וגם נותנת בכמויות שיכולות להבהיל לפעמים. אני לא אומרת שזו היתה הסיבה שתמיד הביאה לפרידות אצלי, אבל זה בטוח היה קטליזאטור.
אז תארי לך כמה היה לי קשה להיתקל באותו בחור. להיתקל, ממש ככה. נפגשנו שלוש פעמים בהזדמנויות שונות, ככה במקרה. פעמיים במסגרת פרויקט משותף בעבודה ופעם אחת סתם ברחוב. בכולן נוצר בינינו מין קליק מיידי שכזה, אפילו שלא היה ניסיון מצד מישהו משנינו לפתח משהו מיני בינינו. הוא היה נשוי, אני משערת שאת כבר תיארת לעצמך שזה הסיפור, והוא גם לא ניסה להסתיר את זה. לי היה ברור שהוא לא באג'נדה שלי בכלל, בכל מקרה לא באספקט הזוגי ובטח שלא במיני, אז אולי בגלל זה הרשיתי לעצמי לצאת איתו לאכול צהריים. שתי עסקיות, זה הכל. קצת צחקוקים, לא יכול להזיק, נכון?
אז זהו, שזה כן. הזיק. אם אפשר לקרוא לזה ככה. בפעם השלישית כבר יצאנו לטיול ארוך בשדרה ירוקה, שהסתיים בנשיקה הדדית, שלוותה בריצה שלי מהמקום לכיוון האוטו שלי. זה היה מנוגד לכל מה שאני חושבת, לא רק העובדה שהוא נשוי אלא גם חוסר הסיכוי לקשר בינינו, וגם לאיך שאני מתנהגת, אמרתי לך, אף פעם לא הרשיתי לעצמי לפעול ככה בניגוד לעקרונות המפגרים שלי, ככה שנלחצתי וברחתי לו.
למחרת הוא התקשר אליי. הוא השיג את הטלפון שלי מהעבודה, ורק רצה לברר מה קרה לי, ככה לפחות הוא טען. עשיתי מה שיכולתי כדי להרחיק אותו ממני, או אותי מהסיטואציה, התנהגתי כמו כלבה קרירה, ותאמיני לי שאני יודעת איך לעשות את זה כשצריך. אבל איכשהו יצא שעניתי לו לטלפון גם למחרת. הוא התקשר להתנצל, ואמר שאף פעם לא קרה לו דבר כזה, ושהוא אוהב את אשתו ואת הילדים, ושהוא לא יודע איך הגענו למצב הזה, את יודעת, כל הבולשיט הרגיל. אז גם אני התנצלתי. וזהו, זה נגמר. לפחות ככה חשבתי אז.
משהו כמו חודש אחרי זה נתקלנו אחד בשנייה שוב. זה היה בישיבה שבכלל לא ידענו שאנחנו אמורים להיות בה ביחד. אחרי הישיבה החלטנו להיפרד יפה באיזושהי מסעדה, בגלל הטונים הקצת צורמים שהיו בשיחה האחרונה שלנו. אז הלכנו, ואכלנו, ושתינו, וצחקנו. ואז הגיעה נשיקה מספר שתיים. היום במבט לאחור אני חושבת שגם הוא לא התכוון שיהיה שם כלום, אבל אני משוחדת. הוא הרי לא בגד באשתו לפניי, זה לא כאילו הוא היה בוגד סדרתי, או משהו כזה. בכל מקרה, אני לא כיוונתי לכלום, לפחות לא עד לשניות שלפני הנשיקה, שבהן הרגשתי אותה מתקרבת ולא ממש ניסיתי לעצור בעדה.
ואחרי הנשיקה מצאנו את עצמנו בדירה שלי. במיטה שלי. אחד בתוך השנייה. מין התפרצות כזאת, שכבר ידעתי כמה כמוה, אבל בכל זאת היה בה משהו שונה שאני לא מסוגלת להגדיר אותו. או שזה לפחות התירוץ שלי, כי הרי אם זה לא היה מיוחד כל כך, אז איך בכלל מצאתי את עצמי במיטה עם גבר נשוי. הוא התיישב אחרי זה על המיטה ובכה. לא ממש בכה, אלא יותר כמו שגברים מסוגלים לבכות. גב רועד ועוויתות בלי קול, ודמעה קטנה ובודדת בזווית של כל עין. שנאתי את עצמי באותו רגע, וגם הרבה זמן אחרי זה, אולי עד היום, אבל באיזו מידה פוחתת והולכת. וגם אותו, על זה שגרם לי להרגיש ככה. אבל שנאה היא רגש שקל להדחיק אותו, הרבה יותר מתשוקה, או אהבה. לפחות אצלי זה היה תמיד ככה.
אז בין שנאה עצמית מודחקת אחת לשנייה, יצאנו לארוחות צהריים, ושכבנו, ושוב יצאנו, ושוב שכבנו. יום פה ויום שם, לפעמים פעמיים בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים, והתאהבנו. ככה, בלי לתכנן ואפילו בלי לשאוף. זה פשוט קרה. בהתחלה הגדרתי את זה לעצמי בתור סטייה חד פעמית מהכללים הנוקשים שלי, כי הרי היה לי ברור שאין לזה סיכוי. רומן עם גבר נשוי, ועוד אבא לילדים, הוא לא רק דבר לא מוסרי אלא גם בהחלט לא מומלץ למישהי שמתכננת עתיד משותף. אבל זה נמשך. ונמשך. ונמשך. וכבר נהפך למציאות קיימת שקשה לזכור מה היה לפניה, או לדמיין איך זה יהיה בלעדיה.
זו הייתה תקופה חלומית, של מאוהבות ושל קירבה ושל הנאה ושל הבנה. וזו גם הייתה תקופה סיוטית, של קשר שמבוסס יותר מהכל על שיחות טלפון חטופות ופגישות מזדמנות ומרוחקות יותר מדי זו מזו. זו היתה תקופה של הנאה מהרגע, ותקופה של חוסר עתיד משווע. זו היתה תקופה של התייסרות על בזבוז עצמי ועל חטא כלפי אחרים. אבל יותר מהכל זו היתה תקופה שלא הצלחתי לראות את עצמי בשום מקום אחר מאשר זה שהייתי בו.
ובסוף היא נגמרה. ככה, בחטף, כמו שהיא התחילה. יום אחד דני בא אלי הביתה עם תיק בגדים, ואמר שהכל נגמר בין אשתו לבינו, ושהוא עובר לגור אצלי. החצי-חבר הישן הפך לחבר-מלא חדש. הוא סיפר לי כבר קודם על חיכוכים שהיו ביניהם, וגם ריבים, אבל שום דבר יוצא דופן שהיה אמור לגרום לי לקוות לפרידה ביניהם או להתאחדות בינינו. וזה לא שלא קיוויתי בסתר לבי, עמוק בפנים, הרי אי אפשר שלא, אבל כלפי חוץ הבעתי הבנה מלאה שברור שלעולם לא נהיה זוג. וגם כלפי פנים, לא העזתי להפוך את שביב התקווה לניצוץ של ממש. אבל בסוף הגיע היום והחלום שפחדתי לחלום עליו התממש. הייתי כל כך מאושרת, שלא הצלחתי להקדיש זמן לעצב שלו ושלה, מהפרידה. הבחנתי בקדרות של דני, שחלפה אחרי כמה זמן, ותיארתי לעצמי שאשתו הרגישה בדומה, אבל שמחתי שהפרידה ביניהם לא היתה בגללי, לא באופן ישיר לפחות, והייתי עסוקה יותר בגורל שלי, ששינה סוף סוף כיוון בפתאומיות.
בגלל זה הייתי להוטה כל כך לשמוע את הסיפור שלך. של האישה הנבגדת. אני משערת שעד היום משהו בתוכי כואב על זה שנפגשנו, דני ואני, בדרך בה נפגשנו. בתוכי אני מרגישה גנבת זולה, אפילו שלא היה לי חלק של ממש בפרידה שלהם, וגם אם היה, הרי שהפרידה ביניהם היתה דבר שהתבקש כנראה, והיתה קורה, במוקדם או במאוחר, גם בלעדיי. ככה הבנתי ממנו.
זה הסיפור שלי, פחות או יותר, על רגל אחת. תיארתי הכל בקוויים כלליים, כדי לא לשעמם אותך יותר מדי. אבל בכל זאת, קשה לסכם תקופה ארוכה של פיסות חיים במייל אחד.
אני מקווה שאת לא כועסת עלי, על זה שאני "מייצגת" את הצד השני, הצד "הרע" בסיפור. אני רוצה שתדעי שמאוד הזדהיתי איתך כשקראתי את הסיפור שלך, ומאוד רוצה שנמשיך להתכתב ולחלוק את מה שיש לנו לחלוק בין שתינו.
זהו, מחכה למייל ממך בחזרה. לא משנה מה יהיה כתוב בו.
ביי, איילה.
7.3.2002 [email protected] 20:40 Re: Another Story
היי, איילה.
אני מצטערת שלא חזרתי אליך קודם. גם לא למייל האחרון וגם לא לזה שלפניו. היה לי שבוע קשה, לתומר היה חום וכמעט לא ישנתי בלילות עד אתמול בלילה. וחוץ מזה נחתו עלי מליון דברים בבת אחת, ככה שממש לא היה לי זמן לענות.
אבל האמת, מהמייל הלפני האחרון שלך, כשרמזת שיש לך סיפור דומה אבל שונה, משהו בתוכי כבר ידע על מה הולך להיות הסיפור שלך, ובמייל האחרון שלך קבלתי כבר את האישור הסופי. והידיעה הזו גרמה לי רתיעה. רתיעה מלחלוק איתך את מה שאני מרגישה, בגלל מה שעברת את בעצמך. אז החלטתי לחכות קצת ולראות איך אני מרגישה עם זה, עד עכשיו.
ועוד אמת אחת, אני לא מרגישה עם זה ממש טוב, גם לא עכשיו. קראתי את כל מה שכתבת, ושלא תחשבי לרגע, אני לא חושבת שאת בן אדם רע. אני כנראה לא הייתי נוהגת כמוך, אבל ברור לי שנקלעת לסיטואציה מסוימת ולא קלה, ושהיה לך קשה לצאת ממנה. ואני גם לא מנסה להפיל עליך את כל העצב והכעס שצבורים אצלי, אם כבר את זה אני שומרת לזאתי שפיתתה את אלי, ויודעת מה, גם לא לה, אלא לאלי עצמו, שהרי רק הוא היה חייב לי משהו בכלל. אבל בכל זאת, משהו מפריע לי להתלונן בפנייך על דבר שגם את היית שותפה לו, בהקשר אחר אומנם, ויותר גרוע, אני מרגישה כאילו ההזדהות שלך פגומה בעיניי, ואולי אני מחפשת הזדהות מצד מישהו אחר, שההבנה שלו תבוא ממקום נקי יותר, כזה שיאפשר לו להגיד - איך עושים דבר כזה? - בלי שהוא יהרהר בזה שהוא עצמו עשה דברים דומים.
קצת מצחיק איך דמות אינטרנטית משנה כיוון. לפני כמה ימים היית חסרת גוף וצורה, ישות דמיונית ואולי אפילו בדויה (למי איכפת?), שמשמשת לי מעין כלי ברק אנונימי בזהותו ובתכונותיו לרגשות הרושפים שלי שמבקשים לצאת החוצה ולהתפרק על מישהו אחר. והנה עכשיו הפכת להיות דמות ממשית יותר, טהורה פחות (גם מבחינת האנונימיות שלה וגם מבחינת סגולותיה), שהלבשתי במחלצות משלה. הנה החצאית הבוגדנית הפרחונית שעטפתי אותך בה, והנה הגופייה הבלתי מוסרית ומבליטת החזה ששמתי עלייך, הנה הפרופיל המצודד שהדבקתי לך (את יודעת שמרגע שגילית לי את דבר היותך מאהבת, אני מסוגלת לדמיין אותך רק בדמות בחורה מושכת? תראי עד כמה סטריאוטיפים ורגשי נחיתות משפיעים עלי), והנה את כבר קורמת עור וגידים מול המסך, ואיבדת במחי מייל מחצית מתומתך הדמיונית והאמורפית, שעטית על עצמך בהתחלה.
אבל הכל תירוצים, את כאן ואני כאן, ושתינו כבר התחלנו לספר את מה שיש לנו לספר, ככה שאין שום סיבה שלא נמשיך עם זה. אז תרשי לי להגיד כמה מילים בקשר לסיפור שלך. אני לא חושבת שהדברים שאמרת במייל הם תירוץ שמחזיק מים. אמרתי כבר שמה שעשית לא הופך אותך לבן אדם פסול בעיניי, אבל אחריות יש לך, לפחות בתור בן אדם בוגר שמבין באיזו מסגרת הוא נמצא ובאיזה מסגרות נמצאים אלו שסביבו. ואני לא מתכוונת למה שאת מעוללת לעצמך, את מספיק גדולה כדי להבין מה את עושה לעצמך ולא אני זו שאטיף לך על זה מוסר, אלא אני מדברת על מה שגרמת למערכת היחסים של דני ושל אשתו. ואני זוכרת מה שכתבת על זה שהפרידה ביניהם היתה מתרחשת גם בלעדייך, אבל ההבדל "הקטן" הוא שאם זה היה קורה ככה, לך לא היתה יד בדבר, ובמציאות כמו שזה קרה, יש לך ועוד איך. אבל באמת שאני לא רוצה להיכנס לזה, לא התכוונתי לפתוח חזית חדשה בינינו.
טוב, אני חושבת שאני אפסיק כאן. אני לא בטוחה שיש לי עוד מה לומר, לפחות לא דברים שאני לא אצטער עליהם אחרי זה. אני מקווה שנהנית בחופש שלך, ואני לא אומרת את זה בציניות, עדיף שלפחות מישהי אחת מבין שתינו תהנה. אגב, אני לא חושדת לרגע שהסיפורים שלנו מצטלבים, יש הרבה נקודות של שוני ביניהם, אבל מה שמוזר הוא שגם אלי ובת הזוג החדשה-ישנה שלו יצאו לחופש בדיוק בזמן שאת ודני יצאתם. אני מקווה שאני לא הופכת פרנואידית מדי (מחייכת... התאהבתי ב"מחייכת" שלך, מקווה שלא מפריע לך שגם אני אימצתי אותו), אבל זה צירוף מקרים מוזר, לא?
ביי, ליאורה.
| |
חיים בהתכתבות (פרק ג')
[ לפרק א' ] [ לפרק ב' ]
1.3.2002 [email protected] 08:40 Re: My Story
היי, ליאורה.
קראתי וגם קצת בכיתי. זה היה שלשום בלילה. אתמול קראתי שוב בשקט אחרי העבודה ואז התחלתי לכתוב לך תשובה, אבל נתקעתי. לא ידעתי איך להגיב, או מה אני אמורה לומר לך. מה אמורים להגיד למישהו שסובל ככה? לקחה לי שעה להמשיך בכתיבה, אבל עד שסיימתי נהיה מאוחר מדי, אז החלטתי לחכות עד הבוקר כדי לקרוא את מה שכתבתי. כי כתבתי גם על עצמי ולא רק עלייך. ובטח כבר הבנת כמה אני קנאית למידע על עצמי. ועוד מידע מהסוג שהתכוונתי לספר לך כאן.
אבל קודם כל עליך. אני מבינה אותך טוב מאוד בקשר לעניין הזה של הנישואים המוקדמים וההורות הצעירה והכל. בגילי כבר היית אמא לילד בן ארבע, ויכול להיות שכבר עם עוד אחת בבטן. ואני אפילו לא מסוגלת לתאר את עצמי בתור אמא. לא רק היום, אלא בכלל. בשבילי זו מציאות, אבל מציאות מודחקת. ושלא תחשבי שאני לא אוהבת ילדים (למרות שאני לא יודעת איך אני אסתדר איתם, זה נראה לי כל כך בלתי אפשרי, אלוהים), רק כמו שאמרת, לא כרגע. כמה שזה נשמע קר להגיד את זה, כרגע זה לא זמן מתאים.
ניסיתי להבין מה קרה שם, בין הקטע שאליו הגעת בתיאור המסודר שלך על זוג שחי חיים לא רעים, מהנים ונורמליים, לבין הקטע של המציאות שהתפרץ לך לתוך המכתב. עם הצורך להסתדר (להילחם?) עם הילדים (לבד?), ויותר מהכל לקבל קצת שקט נפשי. ואז התחלת לדבר על שנאה של בעלך (עדיין?) ועל זה שהוא עזב (אותך? לתמיד?), ואני מנחשת שזה הסיפור. רק לא ברור לי על רקע מה העזיבה, אם באמת היתה כזאת. בכל מקרה, לא מקנאה בך.
במחשבה שנייה נראה לי שאני אחכה עוד קצת עם הסיפור שלי. עדיף שאני אשמע קודם את שלך ואז אספר אותו, תאמיני לי שזה עדיף, לא משנה כרגע למה.
מחכה להמשך... איילה
1.3.2002 [email protected] 23:02 Re: My Story
היי, איילה.
כרגע שקט פה, אז אני מקווה שאני אוכל לכתוב לך עכשיו הכל בצורה מסודרת. ובקשר אליך, תירגעי, את יכולה לספר מאוחר יותר או לא לספר בכלל, כתבתי לך מההתחלה שזו לא עסקת חבילה מהסוג הזה.
טוב, נו. הבנת מה שקרה. בלי כל הפרטים "הססגוניים" אמנם, אבל את העיקרון כן. האמת שזה סיפור די בנאלי למתבונן מבחוץ, רק למי שחווה אותו הוא נראה משמעותי או מיוחד. אבל הנה אני מתחילה לתרץ תירוצים לפני שהתחלתי בכלל לספר. כמה מתאים לי.
אז ככה, בערך לפני שנה התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. היו כל מיני סימנים, קטנים וגדולים. הודעות טקסט בנייד של אלי, למשל, שלכאורה היו חסרות פשר. פתאום צצו נסיעות עסקים מהעבודה שלו בתדירות שלא היתה קודם. הוא איבד בי עניין מבחינה מינית, באופן חד, זה היה רמז גדול. למרות שהוא ניסה להסתיר את זה, זה די בלט. פחות יוזמה מצידו ופה ושם גם תירוצים כשאני ניסיתי ליזום בעצמי. והיו עוד כמה סממנים, אבל זה לא ממש חשוב כמה היו או מה הם.
בסוף התעמתי איתו. הצגתי לו את החשדות שלי, אבל הוא הכחיש הכל. פרטתי בפניו את הרמזים השונים, אבל הוא התעקש שיש הסבר הגיוני לכל אחד מהם. את הירידה בחשק, למשל, הוא ייחס לעומס בעבודה. הטענות שלי כלפיו גרמו לכעס גדול מצידו. אולי הוא כעס על עצמו, לא יודעת, או אולי חשש מהתוצאות ולכן התכעס או עשה עצמו כועס כחלק מהצגה אחת גדולה, בכל מקרה, העימות התפתח לריב גדול. אז מה כבר יכולתי לעשות? הרי היה סיכוי שאני רק מדמיינת. הרגשתי לא נעים להאשים אותו בכלל בבגידה, למקרה שאני טועה. זו הרי האשמה חמורה. פחדתי שהתנהגתי כמו אישה קטנה ומטומטמת. כל הרמזים שהיו לי ברורים קודם לכן פתאום נראו בעלי פוטנציאל רעיעות. הרי זה היה האיש שהתחתנתי איתו, אז לא הגיוני שהוא יתייחס אלי ככה. אז בסוף נסוגותי אחורה ואפילו התנצלתי בפניו. ואלי שיחק את הפגוע.
בחודש שלאחר מכן אלי הקדיש יותר תשומת לב לבית ואליי, ואני ניסיתי לרצות אותו, כמה שיכולתי. ונראה היה שהחיים חוזרים למסלולם. אבל ככל שעבר הזמן, חזרו וצצו אותם רמזים קטנים, שוב ושוב. לא ידעתי איך לאכול את זה. מצד אחד הרגשתי בפנים מרומה, אבל מצד שני לא רציתי לחזור על אותה סצנה פעם נוספת. בסוף סיפרתי הכל לחברה הטובה היחידה שיכולתי להתייעץ איתה בעניין הזה. רוב החברים שלנו היו זוגות, שהיו מיודדים עם אלי ואיתי גם יחד, ולא רציתי שהסיפור הזה יצא החוצה. היא יעצה לי לשכור בלש פרטי. בהתחלה צחקתי מעצם הרעיון ובטלתי אותו. זה לא סרט בלשי, אמרתי לה. אבל אחרי כמה ימים החלטתי שאין מה להפסיד, ושעם החשדות האלה, שמכרסמים כל חלקה טובה ביחס שלי לאלי וגם לעצמי, אני לא יכולה להמשיך עוד.
אז שכרתי בלש והוא גילה מה שהוא גילה, עם תמונות והכל. הסתבר שצדקתי. אלי בגד בי עם בחורה אחרת. לקחו לי עוד שבועיים בערך כדי לעכל את הדברים. לא הייתי בטוחה איך להגיב או מה אני עושה עם המידע הזה. כלומר, ידעתי שאני מתכוונת להתעמת עם אלי עוד פעם, אבל לא הייתי בטוחה אם מבחינתי זה אומר לסלק אותו מחיי או לתת לו הזדמנות נוספת. החלטתי שאני צריכה להגיע למסקנה בעניין הזה עם עצמי, ולא על בסיס התחינות שלו לסליחה שבטח יגיעו.
כל יום כמעט הייתי מביטה בתמונות שצילם הבלש, מתעכבת על הפנים הלרוב מטושטשות שלו או שלה, מנתחת את היחסים ביניהם מתנוחות גוף מקריות שנקלטו במצלמה. התמונות ספגו את הדמעות שלי בשקט, אבל לא הצלחתי להגיע למסקנה. צד אחד בי רצה להעיף אותו קיבינימאט מחיי, בוגד עלוב ופחדן. בין אם הוא נכנע לייצר סתמי (לפי הבלש לא היה מדובר ככל הנראה בסטוץ מזדמן, אבל הוא לא הרחיב בעניין ואני העדפתי שלא לדעת יותר ממה שכבר גיליתי) ובין אם הוא הרגיש שקיימת בעיה בזוגיות שלנו אבל לא ניסה לפתור אותה קודם איתי, בכל מקרה הוא התנהג כמו נמושה חסרת מוסר, מהסוג שאני לא רוצה לידי, ובטח שלא במיטה שלי. אבל צד אחר בי, אותו צד שהכיר את הפנים האחרות של אלי, שהתרגל לחום שלו לידי ולנוכחות שלו בחיי, שעדיין אהב אותו וחשק בו, אותו צד מיאן להיפרד ממנו ולסלק אותו במחי נזיפה מחיי.
בסוף הבנתי שאני לא אוכל לקבל החלטה מושכלת בעניין הזה. האמוציות שלטו בי, והרגשתי שאם אני לא אשב ואגיד לאלי מה שאני יודעת עליו, הפצע הזה שנפתח בתוכי רק ילך ויעמיק. היו ימים שהוא חזר הביתה עם ריח קל של סקס, ואני, שידעתי הכל ועדיין החרשתי מתוך תקווה להחליט סוף סוף מה לעשות עם זה, לא הצלחתי להירדם, גם לא לאחר שסתמתי את האף וסובבתי את הגב לכיוונו. הריח הזה היה שם, באוויר, מקיף אותי, ריח מבאיש וחמצמץ של בגידה.
ואז, אחרי שבועיים של סבל מצידי, קיימנו את "השיחה". אלי הכחיש פעם נוספת את בוגדנותו, והפעם לא התבייש ללעוג "לדמיונות" שמתרוצצים לי בראש. אבל אני הרי ידעתי שהצדק איתי, ובניגוד לפעם הקודמת התנהגתי בביטחון עצמי של ידיעה, שעשה את שלו. את התמונות לא הראיתי לו, אני לא יודעת בדיוק למה, אבל משהו מנע ממני להודות בכך שריגלתי אחריו, מין בושה כזו שלא במקומה. אך לא היה צורך בתמונות. לבסוף אלי נשבר. נשבר והודה, נשבר ובכה, נשבר וצעק, נשבר והתחנן. וככל שהוא התחנן יותר, ככה תמונת התחנונים שגלגלתי לי בראש בשבועיים הקודמים הלכה והתרחקה מהמציאות, והתחינה שלו נראתה בעיניי פתטית יותר ויותר, עד שהפתרון נראה לי קל וחד משמעי. קמתי, צעדתי אל חדר השינה, ובדרך הודעתי לו שאני לא יוצאת מהחדר עד שהוא לא יוצא מחיי. נכנסתי לחדר, נעלתי אותו אחריי, ונרדמתי עם הראש מתחת לכרית. בבוקר, כשהצצתי החוצה, אלי כבר לא היה בבית.
אחרי זה הגיעה תקופה ארוכה של הסתגלות, של רחמים עצמיים, של השלמה, של שיקום עצמי. וגם תקופה של לגלות את עצמי ואת הרצונות שלי מחדש. היו לי הרבה רגעים של תחתית, אבל גם רגעי התעלות. וככה, עד שנכנסתי למסלול חדש; גרושה, חד-הורית-דו-ילדית, עצמאית, חברה חדשה-ישנה (הגדרה שלך) בשוק הבשר. אבל זה סיפור ארוך בפני עצמו, וכבר כתבתי יותר מדי דברים היום, יותר מדי דברים מעוררי מחשבות מבחינתי. עייפתי קצת.
טוב, נראה לי שעכשיו הכל קצת יותר ברור.
ביי, ליאורה.
2.3.2002 [email protected] 09:30 Re: My Story
היי, ליאורה.
קראתי.
הזדהיתי, כמה שאני יכולה.
התעצבתי בשבילך. באמת.
הייתי רוצה לדעת מה המצב שלך היום. אני מבינה שכל הסיפור הזה עוד חי בתוכך, לפי הצורך שלך לספר אותו ולפי הדרך שבה את מספרת אותו. אבל אני מקווה שבחודשים שעברו מאז "התגלית" ועד היום צעדת קדימה, גם בתחום של "שוק הבשר". בהזדמנות תספרי לי גם על זה, טוב? על מה שקרה מאז ועד היום.
האמת, שהסיפור שלי יש לספר מתקשר לסיפור שלך. מההתחלה די הבנתי לאן הסיפור שלך זורם, ובגלל זה חששתי לספר לך את הסיפור שלי, ומשכתי בכוונה את החשיפה שלו, אבל אני מרגישה שלהסתיר אותו ממך יהיה לא בסדר, אפילו מין סוג של רמאות מצידי. אחרי שקראתי את המייל האחרון שלך הבנתי שיש לי שתי ברירות. או לספר לך בתמורה את הסיפור שלי או לנתק מגע. ולהינתק ממך בלי לתת הסבר אני לא מסוגלת, אז אני מניחה שזה אומר שאני הולכת להגיד את מה שיש לי לומר. זהו, הוחלט.
אבל לא עכשיו. היום בערב אנחנו יוצאים ליומיים לטייל, דני (הישן-חדש) ואני, ורק אחרי שנחזור אני אתיישב לכתוב את הסיפור שלי. זה לא משהו שאני יכולה לכתוב על רגל אחת, כשהשנייה כבר בדרך לצפון. אז תתאפקי בינתיים (מחייכת).
ביי, איילה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
