גדי נהג לצום בכל יום כיפור, באדיקות, במשך שנים.
הוא עשה כן מאז שהוא זכר את עצמו.
הוא לא היה אדם דתי, לא שמר מצוות, לא בא מבית עם רקע מסורתי.
ההיפך, ציטוטים מהתנ"ך לא התגלגלו אצלו על הלשון, אבל שרימפס ושינקן דווקא כן.
ובכל זאת.
כשגדי היה בן 15, שכנע אותו יונתן, אחיו הגדול ממנו בשנתיים, לרכב יחד על אופניים ביום כיפור, מתל אביב לנתניה ובחזרה.
כשחזרו הביתה היה גדי על סף עילפון, אבל עדיין סרב להפצרות אימו, שילגום קצת מים קרים.
לימים סיפר יונתן לגדי שהוא הגה את רעיון הטיול רק כדי להכריח אותו לשתות.
לאלה שגיחכו כלפיו, גדי ענה שזו יותר אמונה-תפלה מאשר אמונה, תשובה שסתמה פיות גם אצל חבריו החילוניים ביותר.
והוא הוסיף - "להזיק זה לא יזיק, וזה גם טוב לבריאות, אז מה רע?".
כזה היה גדי, לא מחפש תובנות במקום בו הן אינן בנמצא.
***
גדי נהג להתנדב לשירות מילואים, אם סוף השנה היה מתקרב והוא הרגיש שלא תרם מספיק באותה שנה.
הוא השקיע באימונים, באדיקות, במשך שנים, מאז שהוא זכר את עצמו.
הוא לא היה אדם דתי, לא ימני, לא בא מבית עם רקע פטריוטי.
ההיפך, ז'בוטינסקי אצלו היה רק שם של רחוב שמוביל לים.
ובכל זאת.
במלחמת יום כיפור גדי שכל את יונתן.
שניהם שירתו באותה אוגדת מילואים משוריינת, ושניהם נלחמו מתחילת המלחמה ברמת הגולן.
הגורל לקח את האחד השמיימה והותיר את השני פצוע קל, במרחק של כמה קילומטרים זה מזה.
גדי לא שבר את הצום גם כשנקרא להתגייס בבהילות.
הוא לא אכל ולא שתה בעת שהתכונן ללחימה, והמשיך בכך גם לאחר שהגיע לשדה הקרב.
רק כשהיה בטוח שהצום תם, הוא לגם מהמימייה שלו וכרסם עוגייה ששמר לעצמו בכיס הקטן שבמורד המכנסיים.
בגופתו של יונתן נתקל גדי בדרך מקרה.
הוא נלקח בקומנדקר יחד עם פצועים אחרים, אחורה, הפוך מכיוון הלחימה, אל עבר בית חולים שדה מאולתר, כשבדרך הבחין הנהג בפצוע מדמם למרגלות טנק שרוף.
בזמן שהנהג והחובש ירדו להביא את החייל הפצוע, ראה גדי את פניו של יונתן, קפואות, מבצבצות מהצריח של הטנק.
הוא דידה לעברו, מסרב לשמוע לקריאות האחרים, ושלף את יונתן מהצריח.
הנהג לא הסכים להעלות את יונתן לקומנדקר, שהיה עמוס לעייפה גם בלעדיו.
היה סיכוי להיתקל בפצועים נוספים שיזדקקו להסעה, וממילא היו מתים רבים בשטח ורכבים אחרים היו אמורים לאוספם.
גדי נצמד בכוח לגופת אחיו, וטמן את ראשו בחזה הקר, מסרב לזוז.
הוא המתין בשקט עד שהנהג והחובש יתייאשו ממנו, ורק כשקולו המטרטר של הקומנדקר נשמע מתרחק מהאזור, הוא הרים את ראשו לראשונה מחולצתו ספוגת הדם של יונתן.
כזה היה גדי, לא נוטש קרובי משפחה מתים בשדה הקרב.
***
גדי נהג לדלג על הסעודה המפסקת, במשך שנים.
הוא עשה כן מאז שהוא זכר את עצמו.
הוא לא היה אדם קיצוני, לא אנורקטי, לא בא מבית עם רקע פסיכוטי.
ההיפך, בשאר ימות השנה הוא לא היה מוותר על הזדמנות לארוחה עסיסית.
ובכל זאת.
כשהיה ילד, גדי התחיל את הצום בצהריי ערב החג.
בצבא הוא הקדים את הצום לבוקרו של אותו יום, ולאחר מכן הוא התחיל לצום ערב קודם.
למרימי הגבה ענה גדי שזו רק אמונה-תפלה והוסיף - "להזיק זה לא יזיק, וזה גם טוב לבריאות, אז מה רע?", תשובה שסתמה פיות גם אצל חבריו הטרדניים ביותר.
כשהיו נערים, יונתן היה מתגרה בגדי ומעלים מהמקרר את המאכלים האהובים עליו, אותם נהגה אמם להכין במיוחד לקראת יום כיפור.
הוא היה עושה זאת מספר שעות לפני המועד בו גדי התכוון להתחיל לצום, אבל גדי לא טרח להתלונן או להחזיר לו מלחמה.
כזה היה גדי, תמיד מפנה את הלחי השנייה ומאמין שהתעלמות היא תשובה טובה יותר מהתעמתות.
***
במלאות שנה למותו של יונתן, לאחר שעדת המנחמים הסתלקה, והמשפחה הקרובה עשתה את דרכה חזרה אל פתח בית העלמין, התיישב גדי על המצבה והתאבל על אחיו ללא מילים.
הוא המתין ללא ניע עד שיום כיפור יחל, ומשהצום אמור היה להיכנס לתוקפו, הוציא גדי סנדביץ' שהכין מראש בהיחבא, והחל לנגוס בו.
יונתן היה מוכן להתערב עם מי שרק רצה, שהיום בו גדי יאכל ביום כיפור יהא יומו האחרון.
יונתן אף פעם לא מצא פרטנר להתערבות שכזו, למרות שהציע אותה לרבים.
כזה היה גדי, תמיד מקיים את מילותיו של אחיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
