לקח לי זמן לגלות שאם מסתכלים על הצד של כל כוס, כתוב שם במאונך ובקטן שחלק מההכנסות ממכירת הכוסות עובר כתרומה לאיזושהי קרן למען נפגעי מגדלי התאומים (WTC Relief Fund). אני עוד לא סגור אם זה כתוב מול החצי המלא או הריק של הכוס. בשביל זה צריך סרגל מדויק. מעניין למה משייכים את מה שנמצא ממש באמצע הכוס. נראה לי שזה חלק מוזנח מחשבתית. אבל מי בעצם רוצה להיות חלק מפתגם.

קצת מוזר לשתות מכוס תרומות. כשאני מגלגל את זה בראש עכשיו זה נשמע לי תנ"כי משהו (כמו כוס מעשרות, אם יש דבר כזה בכלל) או שיקספירי (כוס תרעלות). ועוד יותר מוזר לגלות שהכוס שכבר שתית ממנה היא כזאת. מעניין אם למיץ-פטל יש טעם אחר בכזו כוס. יום אחד אני אשווה.

אז מסתבר שאני (טוב לא בדיוק אני, אבל המשרד שאני עובד בו) תורם כסף לאמריקה הגדולה. קצת מוזר, לא? אולי זו עסקה סיבובית שקשורה למענקי הביטחון שאנחנו מקבלים מהם. בכל זאת, אנחנו שותים פה כמויות ממש לא מבוטלות של קפה (ופטל) כל יום. ומה לי ולאסון התאומים בכלל? אמנם יצא לי לעלות פעם מזמן על אחד מהם, ואני מודה שהם לא היו כאלה מכוערים, אבל חוץ מהשיר של גידי גוב על אלף כבאים, הם לא מעוררים בי יותר מדי זיכרונות מהעבר. וקצת קשה לי לתת סימפטיה לאסונות של העולם הגדול, כי לאסונות הקטנים שלנו כאן אין הרבה סימפטיה בעולם. וגם אחותנו הגדולה, או הורתנו המאמצת, תבחרו מה שתבחרו, לא הרבה יותר טובה מהשאר. תדברו פעם עם חוואי מהמישורים הגדולים ותבינו לבד.

האמת, אני לא תורם גדול, ובדרך כלל כשאני רואה קבצן ברחוב אני רק נזהר לא לדרוך עליו, ולא הרבה יותר. כנ"ל לגבי אלו עם הכוסות ברמזורים (אותם אני נזהר שלא לדרוס) וכנ"ל לגבי כל זמרי ונגני הרחוב והמתרימים למיניהם בבתים (אבל איתם אין מה להיזהר).

אמרתי בדר"כ? אז תמיד. לא זוכר מתי בפעם האחרונה נפרדתי מאיזשהו שקל לטובת הומלס או פוקד רחוב אחר. גם מסיגריה לא. רק כשהבן שלי עמד על זה. ובדרך כלל הוא עומד על זה רק כשיש איזה ליצן או ג'אגלר בסביבה, שהם בעצם לא נכללים בעסקי התרומות. כנראה שגם הוא כבר למד לא לראות את אלו ששוכבים על הרצפה בלי לזוז יותר מדי זמן.

זה לא שאני לא מאמין לכל האנשים האלה שהם נזקקים. אולי הם כן. אולי חלק מהם באמת צריך כסף כדי לשרוד. אולי אפילו חלק מהם לא מסוגל לעבוד ולהרוויח למחייתו מאיזושהי סיבה שקשורה למוזרויות. אבל קשה לי עם הנתינה הזאתי מכמה סיבות.

א. החצי-דרישה-חצי-תחנון "אחי, יש לך סיגריה לתת" לא ממש עושה לי את זה. אמנם אחרי הסירוב החד משמעי וסיבוב הראש המהיר אני מרגיש לא נוח, מגלגל בראש את שוויה של סיגריה (אחד חלקי עשרים ממחיר הקופסה, קל לחשב), ואפילו קצת מתמלא רחמים רגעיים, אבל מיד אחרי זה אני תוהה ביני לביני למה מישהו רעב לא יעדיף כסף לאוכל על פני סיגריה, וכמוצא שלל רב אני מרחיק ממני את מסכנותו באחת.

ב. תמיד עולה לי בראש המחשבה ש"אם אני יכול לעבוד אז גם הם". ולשבת ברחוב כל היום ולהתנוון נראה לי עבודה קשה נורא במילא, אז רק שימירו מקצוע למשהו יותר ריווחי ודיגניטיבי (אם כי אני לא בטוח לגבי הרווחיות, עשיתי פעם חשבון והם יכולים להרוויח לא רע מזה).

ג. הם ממש לא אסתטיים, אבל ממש. לא שאני הכי נקי בעולם, ויהיו כאלה שיעידו על זה, אבל בכל זאת (כאן נכנסת לפעולה הדודה הפולנייה שלא היתה לי), קצת מייק-אפ תוצרת בית לא היה מזיק. האמת, אין לי שומדבר נגד סחבות או צבע שחור, ואפילו לא נגד שיער מדובלל ומגורז, אבל הציפורניים האלה שמציצות מהחור בנעל או מהסנדל, גדולות עד כדי אימה ומאיימות לקרוע לגזרים נמר שיעבור בסביבה בקרב פנים מול פנים, זה כבר יותר מדי גם בשבילי. גאד-דם-איט. מספריים, בן אדם, מספריים.

ד. אני רוצה שיסבירו לי קודם כל למה הם לא מסוגלים לתפקד. ואם הם לא מסוגלים לעשות את זה אוראלית (זרים, אילמים או סתם רפי שכל), שיסבירו בתנועות מהירות. אני זקוק למידע הזה משום מה. עלון הסברה קטן או שלט על הצוואר היו יכולים לעזור גם. אני מודה שבאמת יש כאלה עם קרטון ועליו רשום באותיות מאירות עיניים משהו בסגנון של "אני תייר ונשארתי בלי דרכון ובלי כסף", אבל אני חשבתי על משהו יצירתי יותר. הרי יש להם את כל היום לעצמם, שיהיו קריאטיביים קצת.

ה. וכנראה הכי חשוב (לפחות על פי פרויד בטח), פעם אחרי הצבא עבדתי בהתרמות. הייתי עובר מדלת ודלת ומתרים לאיזה ארגון עם שם דומה לשם של ארגון ידוע. אני קיבלתי אחוזים מההתרמות ואין לי מושג לאן עבר הכסף. אולי לצדקה (אחרי גזירת קופון של מי שהיה מעלי בשרשרת) ואולי בכלל לא. אחרי כמה סיבובים בכל הבתים בצפון הישן של העיר הגדולה, אפילו התחלתי להכיר פרצופים פה ושם. הם כמובן לא הכירו אותי. אני הייתי המתרים שפרצופו נשכח, אבל אני זכרתי אותם. לפחות חלק לא שולי מתוכם. בסוף גם קודמתי לדרגת מתרים ראשי, וארגנתי בית ספר ליום התרמה בלתי נשכח, כשאני מלווה בקלטות הסברתיות. אני חושב שעדיין לא סגרתי את המעגל הזה, ותחושות אי נעימות מסוימות, לא גדולות מדי, עולות בי מפעם לפעם בהקשר הזה. לפחות שידעו כולם שהכסף הלך למטרה טובה. טיול אחרי צבא בחו"ל עם נורמה.

ולא חסרות עוד סיבות למה לא לתרום, תאמינו לי, מהעובדה המצערת ש"לי גם חסר ואין לי מספיק כסף כדי לגמור את החודש בעצמי", ועד לדרישה הלגיטימית שהקבצנים יתנו תמורה בעד האגרה (שיעשו משהו שווה; ירקדו, יופיעו, אולי מופע סטנד אפ קטן. אבל מצד שני אני גם לא תורם לנגני רחוב). אה, וקמצנות גם. בלי הקמצנות לא הייתי מגיע לאן שהגעתי, זה ברור. תחשבו פעם כמה זה 10,000 ימים (27 שנים בערך) כפול שקל אחד ליום. אין ספק שהתעשרתי מגיל שמונה ועד היום בזכותה.

אבל בשורה טובה אחת בפי לציבור הקבצנים. יכול להיות שאם לא הייתי משנורר כספים בעצמי בעבודת-אחר-הצבא שלי, אז הייתי תורם היום ביד נדיבה. בקיצור, זה לא אתם זה אני.

קראתי קודם באחד הבלוגים הערות לפוסט על ביוטופ, ואיזה ילדון נחמד אחד התלונן שם בקול רם על מה שצפוי לו מחר בבית הספר. וככה הוא התנהל לו:

            "ולחשוב שמחר צפוי יום משעמם שכולו רק רבין. פויה."

ישר עלה לי חיוך בלתי נשלט על הפנים. ולא רק בגלל הפויה. לא ממש רציתי לחייך, לאור הנושא וההקשר, אבל זאת האמת. חייכתי. וזו דווקא היתה הערה נורא תמימה בעיני. בערך מה שאני הייתי אומר  על יום השואה בבית הספר (כפי שהעירה לי בעלת הבלוג ובצדק), שעמום אחד מתמשך. אולי חשוב, אבל מתמשך. ואפילו אם לא יותר מתמשך מחשוב, עדיין, מתמשך.

[משום מה, תמיד כשאני חושב על דברים מעייפים או משעממים, מתגנב אלי פיהוק. גם כשאחרים מפהקים לידי פיהוק קטן שנחבא מאחורי יד מסתירה, זה מספיק כדי לגרום לי גם. יש להם מנגנוני אתרעה טובים מאוד כנראה. ואולי זה בכלל מדבק]

ביום שרבין מת שברתי את הכוס האהובה עלי. אין לי מושג למה היא היתה כה אהובה, היה עליה ציור של ויליאם הכובש מנצח על חבורת מלחים בספינה עם מפרש מרובע ענקי, אבל זו עובדה, היא הרי החזיקה מעמד יפה מאוד כמה שנים טובות, עוד מבית הספר, דבר נדיר ביותר אצלי. אולי זה היה בגלל שהיא היתה ענקית. לפחות בעיניים של פעם. בכל מקרה, לגמתי ממנה חלק נכבד מלגימות התה-עם-חלב שלי, לרוב בדרך החוצה לבית הספר, אבל לא רק. היום הבן שלי קורא לזה "משקה המלכים". קצת מצחיק אותי משחק ההקשרים הזה: מלך - ויליאם הכובש - רבין, אבל זה תוצר של המציאות. הבן שלי עוד לא יודע כלום, לא על ויליאם הכובש ולא על רבין.

שברתי בכוונה. כעסתי כנראה. בטוח שכעסתי. אבל לא ידעתי על מה יותר. אם על הרצח המטומטם, על העתיד הלא ברור (נדמה לי שאז חשבתי שזה מין "מיני סוף העולם" ומחר הכל יכול לקרות), או על זה שנורמה הלכה להפגנה בעד השלום לבד, ואני סרבתי ללכת כי היה אז בדיוק בטלביזיה משחק כדורגל שבא לי לראות. חשבתי שאני אוכל ללכת להפגנה הבאה בתור. השלום יסתדר גם בלעדי. אבל מסתבר שטעיתי ולא היתה לי הזדמנות לכפר על זה. ל"הפגנה" שהיתה אחרי רצח רבין כבר הלכתי. אבל תודו שזה לא אותו הדבר.

היה איזשהו שלב שנורמה צלצלה אלי מהטלפונים הציבוריים למטה, מתחת למדרגות של העירייה, ואמרה לי שיש אווירה כייפית וממש יפה ושאני אבוא ואראה את הסוף, אבל עמדתי על שלי. בסוף ההוא ירה ברבין שני מטר מאיפה שנורמה צלצלה אלי, וכל זה קרה בערך רבע שעה אחרי אותו טלפון. עד היום נורמה לפעמים מנסה לשחזר אם היא ראתה אותו מסתובב שם או לא. לפעמים נדמה לה שכן, אבל אפילו בנורמה הזכרון לפעמים מתעתע.

כשנורמה חזרה הביתה, אחרי שהערב נגמר, היא לא ידעה כלום. הבית שלנו היה במרחק הליכה מהכיכר והשמועה עוד לא הגיעה אליה. בטלביזיה היה ישר מבזק מיוחד שהכה בי, ואני, רגע או שניים אחרי שבירת הכוס, שמעתי אותה עולה במדרגות לקומה האחרונה. אני חושב שעדיין לא אמרו שהוא מת, אבל לפי הפרצופים של האנשים בטלביזיה זה היה ברור. כשסיפרתי לה, היא אמרה לי משהו כמו "טוב, יופי" במעין חצי אי אימון חצי תוכחה, בפרצוף שאומר "איך אתה צוחק על דברים כאלה". אחרי זה היא בכתה לא מעט. אני חושב שגם אני, אבל אני לא מצטיין בזה. והרבה אחרי זה הפסקנו לבכות, והדחקנו את הרצח לפינה הראויה בזיכרון הקולקטיבי שכל אחד מאיתנו נושא עמו, מי פחות ומי יותר.

מעניין אם נורמה, כשהיא נזכרת במה שהיה שם - כי הרי הקרבה הפיזית למקום הרצח מקרבת גם את הנפש לאירוע - אומרת לעצמה "אוי לא. עכשיו יהיה לי עוד יום משעמם שכולו רק מחשבות על רבין". אני מניח שלא. אם כבר, אבל אצלה זה בטח יהיה יותר בכיוון של מעצבן (הצד הפחות פוטוגני של מעציב) מאשר משעמם. אולי עמוק בפנים, בתוכה, ובלי שהיא תודה בזה בכלל, אפילו לא כלפי עצמה, היא קצת כן. אומרת לעצמה את זה.

[ממש לא התכוונתי לכתוב פוסט על רבין, ועוד כל כך בסמוך ליום מותו הקלנדרי. אני די רחוק מכתיבת הספדים או רגשות כלפי גדולי אומה. אני בכלל לא חושב שיש לי כאלה. ואני גם לא בין אלה שאוהבים לספר איפה הם היו כשג'ון קנדי נורה. אבל החבירה בין ה"רצח" ל"שעמום רצח", והחיוך שלאחריהן, קצת הכריחו אותי. קורה]

אחד תפס אותי ברחוב בדרך לשניצל-בפיתה-עם-חומוס-צ'יפס-סלט-פלוס-שתייה-בקיוסק-של-הרוסים שלי, השני בדרך חזרה משם אל המשרד, והשלישי תיחקר אותי בכלל בטלפון. עוד לפניהם.

זה מוזר. אני לא יכול לחשוב על הפעם האחרונה שזה קרה לי. שלושה במכה. אני חושב שהממוצע הרב שנתי שלי עומד על אחד בשבוע, וזה עוד במקרה הטוב. ואני כמעט בטוח שאף פעם לא היה לי רצף כזה מרשים (אולי זה בגלל בעיות הזכרון הקשות שלי, אבל קשה לי להאמין).

בכל מקרה, איך שחזרתי מהקיוסק הלכתי ישר לראי בשירותי היוניסקס שלנו. אולי נדבק לי משהו למצח, שמשך את אותם אנשים דווקא אלי. הרי אני לא טיפוס-עם-פרצוף-מזמין-לשאול-שאלות שכזה. יותר מזה, אני בדרך כלל מצליח להפנות מבט הצידה, מבעוד מועד, לפנים שהשפתיים נפתחות כדי להפריח את השאלה באוויר (ואף מילה על תרגיל החיטוט באף המפורסם שלי).

אבל לא שמתי לב לשומדבר יוצא דופן (וזה בהתעלם מהשומדברים יוצאי הדופן הרגילים שנמצאים שם דרך קבע, בין הקרקפת לסנטר, וכאלה לא חסרים). את החיפוש אחר העין השלישית עשיתי לצלילי מוזיקת מים צהבהבים זורמים. לפחות אני מנחש שזה היה הצבע. ככה זה עם קירות סנדביץ' דקיקים. מיהרתי לצאת משם לפני רעש הידית המתהפכת שתמיד מלווה את רעש המים הנופלים ולפעמים גם רעשי רוכסנים נרכסים. 

האמת, עוד כשירדתי במעלית למטה שאל אותי מישהו על התספורת שלי, ואני הרי הסתפרתי כבר לפני כמה שבועות. מה פתאום הוא שם לב לזה רק עכשיו? אולי זה גם היה מין אות. אולי אני ביום כזה שגורם לאנשים לשים לב אלי יותר מתמיד. אולי זה זוהר כזה שבוקע מכל אחד רק פעם בחודש. כזה שנקלט לא בחושי הראייה אלא בחושים העוקבים. אלו שמכוונים אותך להפנות מבט לאיזה אובייקט, אבל לא בברוטאליות ובישירות שעושות את זה העיניים. מניפולטיביים לא קטנים החושים העוקבים האלה, הם בסוף מקבלים את שלהם, רק שאתה לא יודע שמישהו כיוון אותך בכלל.

ולמה רק פעם בחודש. אולי רק פעם בשנה. ואולי בכלל רק פעם בחיים. אני מקווה שלא פספסתי הזדמנות לנצל את חמש עשרה הדקות האלה למשהו יותר מעשי ומועיל. זכייה בלוטו למשל. או לפתור נוסחה מתמטית בלתי פתירה. ליצור מים ממטבעות קטנים ברחוב. יש עוד מליון ואחד דברים שווים שאולי הייתי יכול לעשות, אם באמת אלה היו חמש עשרה הדקות שלי. אבל לא הכל ברבע שעה. לא צריך להגזים.

אפוף במחשבות על הסיכוי שאולי היה לי ואיננו עוד להיות מיליונר - ועטוף בפיתה (די שמנונית יש להודות) עם שניצל ושאר תוספות - התיישבתי בחזרה בכסא. רגע (מצאתי שנייה פנויה כדי להרהר), כיוונתי אותם נכון בכלל? אולי הם תועים וטועים עד עכשיו. מקללים אותי בלי לדעת מה שמי. שיהיה. כבר בצעתי עוולות יותר נוראיות בהרבה. בפעם הבאה אני אתחפש למי שחושב שהוא לא יודע וזהו. או אפילו בטוח בזה. עדיף בהרבה על מי שלא יודע אבל חושב שאולי הוא כן.

ככה זה כשמנסים להיות נחמדים. זה תמיד נגמר מול הראי בשירותים. אבל לפחות שם יש הזדמנות לשטוף (to flash) את הכל לירקון ומשם לים.