א. אמצע

לפני מיליארדי שנים קהילת הבלוג-בוראים היתה מצומצמת ביותר. היא מנתה לכל היותר 1,500 פרטים, וכולם התגוררו בכפר קטן ששכן על כוכב בגודל של העיירה בת-ים. בעולם לא היה כלום חוץ מאותו כוכב זעיר, רק רִיק אינסופי. בעצם גם העולם לא ממש היה קיים, אלא רק התבנית שאליה הוא נוצק לאחר מכן. היצורים החיים היחידים שהיו קיימים בעולם שטרם נולד היו הבלוג-בוראים הקדומים. לבלוג-בוראים הקדומים, כמו לאלה בני ימינו, לא היו גוף או צורה מוגדרים, אלא הם דמו לענן המורכב מחלקיקים זעירים ותכולים הנעים באקראיות, אך אינם מתרחקים יתר על המידה זה מזה.

הבלוג-בוראים לא היו צמחוניים (herbivores) וגם לא אוכלי-בשר (carnivores), למרות שהיו ועודם אוכלי-כל (omnivores), וזאת כיוון שלא היו אז בעולם חיות או צמחים. הם ניזונו מהנוזלים שיוצרו במפעל המשקאות של הכפר, אשר הוכנו מחלקיקי חומר שהגיעו כל העת אל הכוכב על גבי הרוחות העזות שנשבו מכיוון מרכז היקום. למעשה הבלוג-בוראים הטרום-עולמיים היו אוכלי נוזלים (fluidvores), והם נחשבים מזה מאות מיליוני שנים לזן קדום ונכחד של בלוג-בוראים.

על מפעל המשקאות של הכפר היה אחראי בלוג-בורא חרוץ אשר שקד על הכנת נוסחאות משופרות של נוזלים מזינים ויצירת בקבוקים חדשניים בעלי מבנה מודולארי. באחד הימים הצליח אותו בלוג-בורא ליצור בקבוק אשר ייצר בכוחות עצמו וללא התערבות חיצונית נוזל לבנבן. לאחר שנערכו בדיקות וטעימות שונות לאותו נוזל נקבע שהוא ראוי לאכילה וכן טעים ומזין, ועד מהרה הפך הנוזל-הלבן למשקה המועדף על תושבי הכפר, וזכה לכינוי החיבה "חומר לא בעייתי" (חלב).

הצלחתו של הנוזל עודדה את הבלוג-בורא האחראי על המפעל לייצר עבורו כלי קיבול מתקדם יותר, בעל מרקם גמיש וחיות מקסימאלית, ואחרי מספר שנים של עבודה מאומצת יצא תחת ידיו בקבוק אינטראקטיבי ומובילי אשר הפך תוך לילה ללהיט היסטרי, כיוון שהבלוג-בוראים מצאו לו ייעודים נוספים והשתמשו בתור כלי עזר לבית, ממש כמו השימוש שנעשה ברובוטים ביתיים בימינו. הבקבוק גם הוא זכה לכינוי חיבה משלו, על שם ייעודו המקורי - "אכסניה ייחודית של הנוזל-הלבן" (אישה).

תהליכי ייצור בקבוקי האישה נתקלו בקשיים לא מעטים, והצריכו עריכת ניסויים רבים, אשר תוצאתם לא תמיד היתה מוצלחת. וכך, במסגרת אחד מהניסויים יוצרו בקבוקים בעלי קיבולת גדולה יותר, אלא שמסיבה לא ברורה הם לא היו מסוגלים לייצר חלב. הבלוג-בורא האחראי על המפעל לא מצא כל שימוש בבקבוקים העקרים מחלב, ולכן השליך את כל פס הייצור לירכתי המפעל. עם זאת, חלק מתושבי הכפר העדיפו את הבקבוקים העקרים, שהיו רגישים פחות לשינויים במזג האוויר, וכך נעשה שימוש גם בבקבוקים אלה, אשר בשל השלכתם בתחילה זכו לכינוי "גורם בלתי רצוי" (גבר).   

בקבוקי האישה ובקבוקי הגבר אוחסנו במחסני המפעל, בתוך ארגזים שנערמו זה על זה. הבקבוקים, שהיוו למעשה סוג גולמי וראשוני של אורגניזם חי, הגיבו באופן מפתיע לקרבה ההדדית שלהם זה אל זה, וכתוצאה מכך נוצר אפקט שלימים נתקבע בתודעה הבלוג-בוראית כאפקט הרבייה (הבלוג-בוראים התרבו על ידי חלוקה מטריקסית אינדיבידואלית ולא על ידי הליך רבייה קבוצתי), שתוצאתו היתה יצירת בקבוקונים נוספים, אשר חלקם הכילו חלב וחלקם לא. הבלוג-בורא האחראי על המפעל, אשר היה הראשון לגלות את האפקט, היה מרוצה מכך שלא יאלץ עוד ליצור בקבוקים חדשים (בעוד שהחלב נוצר מעצמו בבקבוקים, את הבקבוקים היה עליו לייצר בעמל רב), והחל להצמיד את הבקבוקים זה אל זה דרך קבע, ובכך סימן למעשה את הרגע בו החל להתפתח המין האנושי.

ב. התחלה

כמה מיליארדי שנים קודם לכן לא נברא עדיין הכוכב הכפרי הראשון, והתבנית אליה אמור היה העולם להיות ניצוק עדיין לא נוצרה. באותה עת היה קיים בתוך האין-עולם עצום המימדים רק יצור בודד אחד, הבלוג-בורא הראשון (ב"ה).

בהיותו של ב"ה בן שנה, היה ב"ה אימפולסיבי וסקרן ככל בלוג-בורא בן גילו, ולכן מיד כאשר נתקלו עיניו בתבנית הקוסמית המתהווה, הוא זינק לעברה בקפיצה נחשונית אשר גרמה לאירוע רב עוצמה אשר בגינו נוצרו כל גרמי השמיים ולאחריהם גם יצורי הבריאה השונים, אירוע הידוע כיום בתור המפץ הגדול.

לגבי נסיבות היווצרותם של ב"ה ושל התבנית החלדית חלוקות הדעות. ישנם הגורסים כי ב"ה נוצר בטעות, כסרח עודף של יקום מקביל אחר, וכי התבנית נפלטה אף היא משם, אך דעה זו אינה מגובה בנימוקים ענייניים כלשהם ואינה מקובלת בקרב הקהילה המדעית בהיותה קזואיסטית מדי. ישנם הנאחזים בעובדה שהתבנית והמפץ הגדול נוצרו שנה בדיוק לאחר היווצרותו של ב"ה, ומסיקים מכך כי ב"ה הוא תוצאה של היפוך קוטבי של אחד ממישורי הרִיק העיקריים (היפוך שכידוע מלווה באפטר-שוקים המופיעים שנה בדיוק לאחר האירוע הראשוני), וכי התבנית היקומית נוצרה על ידי אפטר-שוק של אותו היפוך.

עם זאת, הדעה המקובלת היא כי ב"ה יצר את עצמו מתוך כוח רצון עז שהוביל ליצירת חלקיקי חומר יש מאין, וכי אותו כוח רצון שכה אפיין את ב"ה כבר בינקותו (ואף טרם לבריאתו) הוא אף זה שהוליד את הרעיון ליצירת המסגרת, אליה ניתן יהיה ליצוק בעתיד את חומרי הבסיס של היקום. חלק מהמחזיקים בדעה זו אף מוסיפים וטוענים כי המפץ הגדול לא היה תוצאה של סקרנות ילדותית, אלא המשך טבעי של יצירת המסגרת, מתוך כוונה מודעת למלאה בתוכן.

בהגיעו לגיל בגרות החל ב"ה לסבול ממיגרנות קשות שמקורן היה בבדידותו המזהרת, והקדיש את מרב זמנו למציאת פתרון לבעיה. לבסוף, על אף שחשש רבות מאובדן ההגמוניה היקומית שלו, לא נותרה בידיו ברירה, והוא נקט בדרך הפעולה היחידה שהצליח להגות, וביתר את עצמו לשלושה חלקים נוספים - הבלוג-בוראים השני, השלישי והרביעי - ובכך ייסד את הקהילה הבלוג-בוראית הראשונה, קהילה שלימים השתכנה באותו כפר שנבנה על גבי הכוכב הראשון.

ככל הנראה אין איש יודע מה עלה בגורלו של ב"ה. בלוג-בוראים הרי אינם מתים, לפחות לא במסגרת העולם-הבלוגיסטי שאותו הם יוצרים (שימו לב מעתה - מעולם לא תתקלו בבלוג שבו מציין הבלוג-בורא את דבר מותו שלו עצמו), אך קיימת תופעה שמאפיינת זנים מסוימים של בלוג-בוראים, במסגרתה הבלוג-בוראים מתפצלים לישויות שונות רבות עד כדי אובדן זהותם המקורית, תופעה אשר זכתה לכינוי "ריבוי זהויות רצוני בלתי הפיך" (רזרבה). כאשר בלוג-בורא מכלה את כל הרזרבה המוקצבת לו (היקפה של הרזרבה שונה מבלוג-בורא אחד למשנהו), אותם חלקיקים זעירים ותכולים המרכיבים את גופו נפוצים לכל עבר, והוא נטמע לחלוטין בסביבתו. ישנם הסוברים כי ב"ה אף הוא כילה את הרזרבה שהוקצבה לו וחלקיקיו התפזרו על פני הכוכב הכפרי, ולכן עד היום מדי כל ראש השנה הקוסמי (החל ביום הולדתו המשוער של ב"ה), מתבצעים טקסים ברחבי היקום בהם בלוג-בוראים מבצעים אקט סימבולי של פיזור אבק כוכבים לזכר אותו מאורע.

ג. סוף

מיליארדי שנים חלפו ביעף, וקהילות בלוג-בוראיות נוספות הוקמו ברחבי הפלנטות השונות, כמענה לריבוי הטבעי הגבוה של הבלוג-בוראים. גם בקבוקי האישה ובקבוקי הגבר עברו תהליכים אבולוציוניים מהותיים עם חלוף הזמן, אשר כתוצאה מהם שונו ללא היכר תוכנם וצורתם. התוצרים החדשים צימחו אברים ותודעה והיו חביבים מאוד על הבלוג-בוראים, אשר התייחסו אליהם בחיבה ובחום, ממש כשם שבעליו של כלב דואגים לשלומה של חיית המחמד שלהם. במקביל, עם התפתחות הטכנולוגיה הבין כוכבית התייתר הצורך בשימוש בבקבוקים לשם ביצוע עבודות הבית, ונמצאו להם תחליפים זולים ויעילים יותר, כך שבקבוקי האישה והגבר שימשו את הבלוג-בוראים בעיקר למטרות בילוי ופנאי.

באותה עת גברה המודעות החברתית בקרב הקהילה הבלוג-בוראית לכך שיש להתחשב בתחושותיו ובתבונתו של כל יצור חי, יהא זה נחות ככל שיהא, וארגונים שונים להגנה על זכויות האישה והגבר החלו לצוץ כפטריות אחר הגשם. לבסוף נשאו מאמצי הארגונים השונים פרי, כאשר לקראת הבחירות הבין גלקטיות אשר נערכות מדי מילניום הובטחו להם הבטחות מהבטחות שונות, על מנת לזכות בקולות החברים בהם. ואכן, לאחר שהתפרסמו תוצאות הבחירות מונתה וועדה מיוחדת, אשר במסגרת המלצותיה נקבע כי יש ליצור עבור הגברים והנשים עולם או עולמות מיוחדים משל עצמם, בהם הם יוכלו לנהל את אורח חייהם באופן עצמאי.

במסגרת יישום המלצות הוועדה נלקחו מספר רב של פרטים אנושיים והושמו בתוך כוכב ידידותי, אשר ידוע בקרב חוגים מסוימים בשם כדור הארץ. נציגי הוועדה עקבו אחרי קבוצת הניסוי במשך כמה מיליוני שנים, ולבסוף הגיעו למסקנה כי יצורי האנוש אכן מסוגלים לחיות חיים עצמאיים. בעקבות זאת חוקק חוק אשר קבע כי יש ליישב את כל יצורי האנוש בכוכבים ידידותיים דומים, כאשר לכל כוכב מונה בלוג-בורא אחראי, שתפקידו לפקח על התנהלות יצורי האנוש ולהימנע מהכוונתם ככל הניתן, למעט במקרי חירום קיצוניים וגם אז בדרכים עקיפות בלבד.

בעת האחרונה התפרסם מחקר מקיף על תוצאותיו של מהלך זה. המחקר מכתיר את המהלך כהצלחה, כאשר מחבריו מציינים כי אחת הראיות העיקריות להצלחתו הינה העובדה שחלק מהיצורים האנושיים מבקשים ליצור עולמות חדשים בעצמם, ולשלוט בהם ממש כאילו היו הם עצמם בלוג-בוראים, על דרך של המצאת עולם דמיוני (וירטואלי) בחלל מוגבל (קיברנטי) והכוונתו מלמעלה. מחברי המחקר מוסיפים כי מדובר בניסיונות גולמיים ביותר, אך יחד עם זאת הם אינם שוללים אפשרות של שכלול העולמות הוירטואליים לכדי יקומים סמי-מציאותיים, ובהערת אגב הם אף מציינים כי בהחלט ייתכן שיצירי ויצורי אותם עולמות קיברנטיים ירכשו בבוא היום את הידע והיכולת ליצור עולמות משלהם.

המחקר בן אלפי העמודים מסתיים באמירה אשר הוכתרה על ידי רבים כתמוהה, והיו אף כאלה שראו בה משום "חילול השם". לטענת המחברים, קיימת סבירות שאינה ניתנת לשלילה מוחלטת, על פיה כוחות היצירה המרשימים אשר התגלו במהלך השנים ביצורי האנוש (החל מעצם היכולת לברוא את עצמם ואת צאצאיהם וכלה ביכולתם לברוא עולמות אחרים), הינם תוצאה של התפזרות חלקיקיו הזעירים והתכולים של ב"ה על פני הכוכב הכפרי, אשר חלקם נפוצו אל עבר מפעל המשקאות וייתכן שדבקו באותו בקבוק ראשוני שיוצר על ידי האחראי על המפעל והחל מייצר חלב בכוחות עצמו.

[הפוסט הזה בא על מנת להבהיר את הדברים שנאמרו בפיסקה האחרונה של פוסט הבלוג-בורא-בלוג, אשר לא הובנה על ידי רבים. אני מניח שעכשיו הדברים הרבה יותר ברורים... ] 

כבר עברו ימים לא מעטים מאז פסטיבל כנס-הדמויות-הבדויות (הכנס המציאותי והכנס הבדוי כאחד), וסבסטיאן כבר מזמן לא התייחס לסוגיה הזו באופן ישיר, ככה שאני סבור שכבר אפשר להידרש לעולם הדמויות הבדויות מבלי להיחשב לרוכב על גל כלשהו.

מאז ומעולם (בזמן ווירטואלי) התעניינתי ביחס בלוג-בורא-בלוג, היחס בין הכותב (הבלוג-בורא) לבין הבלוג שלו (העולם הברוא) וברואי בלוגו (זמניים כקבועים). בעיניי זה גם אחד המפתחות העיקריים להבנת השוני בין הכותב כדמות בדויה (דמות "וירטואלית") לבין הכותב כדמות בעולם החיצון (דמות "מציאותית"), אבל זה כבר נושא נכבד שראוי לפוסט נפרד (אבל ברשותכם הבהרה שאני לא מסוגל להימלט ממנה: כשאני מדבר על דמות בדויה אני מתכוון למספר סיפורים בדוי, לאו דווקא לסיפור בדוי. מספר בדוי יכול לכתוב גם סיפור מציאותי, במשקפיו הווירטואליות).

בלוג-בורא הוא סוג של אלוהים בזעיר-אנפין. הדמיון בין השניים הוא לא קטן, אבל כאלה גם ההבדלים ביניהם. למשל, שלא כמו בעולם החיצון, שם האלוהים האמיתיים שולט בעולמו ובברואיו בדרך עקיפה, באמצעות נביאים ומדיומים במקרה טוב, אך לרוב באמצעות פעולות שלא ידועות ובטח שלא נהירות לציבור ברואיו, בעולם הבלוגים קיים פוטנציאל לעימות ישיר, ולעיתים גם לאינטראקציה של ממש, בין הבלוג-בורא לבין בלוגו וברואיו. ואני לא שוכח, כמובן, גם את הימצאותם של אלוהים-שכנים בסביבה (בלוגרים מהשכונה ומגיבים אחרים), דבר שלמיטב ידיעתי לא קיים אצל האלוהים האמיתיים, ולבטח משפיע על דרכיי התנהלותם (הם לא חשופים לביקורת, למשל).

כל בלוג-בורא בורא בלוג כרצונו. הבלוג וברואיו נבראים בצלמו ובדמותו של הבלוג-בורא, ממש כמו שאנחנו נבראנו בצלמם ובדמותם של האלוהים האמיתיים, אבל כמו בעולם החיצון, הברואים לא ממש דומים בתכונותיהם לבוראם, יש להם זהות וחיים משל עצמם, ומכאן גם הפוטנציאל לדו-שיח או עימות בין הבלוג-בורא לבין ברואיו. ואכן, נתקלתי לא אחת במקרים בהם הבלוג-בורא מדבר עם ברואיו, מתווכח איתם, ואפילו מאיים עליהם ומנסה לכוון את התנהגותם, כשזו לא רצויה בעיניו.

לא מדובר אצלי בתובנה חדשה, אלא בתחושה בסיסית שמלווה אותי עוד מתחילת הדרך, עוד מהתקופה שלא ממש היה לי מושג מה זה בכלל בלוג, ולא נחשפתי לקיומם של ברואי בלוג שאינם שלי. הנה, למשל, חלקים (מקוצצים קמעא) מפוסט שכתבתי במהלך החודש השני לקיומו של הבלוג הזה, וכבר בדוגמא מוקדמת זו אפשר להבחין בעימות בין הבלוג-בורא לבין ברואיו, על רקע מחלוקת ביניהם על תדירות פרסום הפוסטים: 

פשוט הייתי עסוק. נגרסתי לי במטחנת הבשר הכלל משרדית שמקיפה אותי... עכשיו אני לא יותר מדמות מטריקסית טיפוסית שמחולקת לה להרבה בלוגבוראים קטנים.

"עסוק מדי מכדי לכתוב עלינו?!" (כך יצירי ויצורי הבלוג ספק שואלים ספק מתריסים לעברי)

"וכי למה תלינו? חזרתי-חזרנו לא רק מחודשים-מאוששים אלא גם חצויים-מחוזקים יותר מתמיד. והכל בזכות ניתוצנו העצמי במגרסה הססגונית שבמרתף המשרד. זללנית עובדי-משרד שכמוה"

"ומה זה אומר בדיוק? שמעכשיו תדבר כל הזמן ברבים ובצמדי מילים? נפוליאונים קטנים לא חסרים פה בישראבלוג."

"אוקי, הרמז נקלט. תגידו, יש לכם פלסטר כל-גופי בשבילי? קשה לאחות באופן טבעי מה שנקטם ביד רמה ונחושה כל כך."

"פלסטר לא ימלא את התפקיד. וגם קשה לנשום כשעטופים מכף רגל ועד ראש. אתה לא נראה כמו מי שזקוק לקונדום אנושי. אתה רק צריך לכתוב פה מילה ושם הברה ותתאושש לבד."

"אני יודע. זה כבר קורה מעצמו כנראה. ואיך הגעתם בכלל לקונוטציה המינית הזאתי? מה לי ולזה. בלוגבורא ראוי אמור בכלל  להיות א-מיני, מין אנדרוגינוס שכזה. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו."

"ברוכים השבים בלוג בורא."

"ברוכים הנמצאים." [פאוזה] "אה, ורק תזכרו. מהיום, אם תתנהגו לא יפה תהיו מועמדים לגריסה."

(אף פעם לא האמנתי בשיטת ההפחדה, אבל הגיעו אלי שמועות על מרד עתידי אפשרי, והקטע הזה שהם התחילו לדבר על סקס פתאום, גרם לי להגיב בצורה קיצונית משום מה)

והנה עוד דוגמא, הפעם חלקים מפוסט מוקדם עוד יותר, שכתבתי במהלך החודש הראשון לקיומו של הבלוג הזה, פוסט מתקופת החיתולים שבה לא ניתן היה להאשימני בהתבוננות פנימה אל עולם הבלוגים ותופעותיו, אשר ניכרים בו - ללא כל יד מכוונת - הן אינטראקציה בין הבלוג-בורא לבין ברואיו והן אבחנה בין הבלוג-בורא לבין האלוהים האמיתיים: 

אז גם אני, בתור האלוהים הקטנים של הבלוג הזה,

(נעים להכיר: בלוג - אלוהים, אלוהים - בלוג)

נפלתי במלכודת הכוחניות ההגבלתית.

(הם לחצו ידיים או שהיה נדמה לי? לדעתי דווקא לא יזיק קצת דיסטנט בין הבלוגבוראים ליצירי כפיהם)

אבל אני אלוהים נדיבים, או ככה אני לפחות רוצה לחשוב. הרי לא ייתכן שרק בגלל שכתבתי פוסט חדש, זה שנדחק לו אחורה יגיע לקיצו. ואם חלפו להן רק שעתיים קצרות? (אופטימי, אה?). אני לא יכול להרשות לעצמי להיות כזה נוקשה עם יצירי. יום אחד זה עוד עלול להתנקם בי בחזרה.

(אלוהים אמיתיים לבלוגבורא: היום תקבל יחס דומה לזה שנתת לברואיך.

בלוגבורא לאלוהים אמיתיים: אני לא חושב שמגיע לי יחס כזה.

אלוהים אמיתיים: חבל שלא חשבת על כל ההשלכות מראש.

בלוגבורא: לא יכול להיות שאין דרך לכפר על זה. בשביל מה המציאו את הכפתור של העריכה אם לא בשביל זה?

אלוהים אמיתיים: לאלוהים אמיתיים אין זמן להתעכב על כל פסיק. בשביל זה המציאו את הבלוגבוראים.)

בפוסט האחרון מתגלה הבדל מהותי נוסף בין שני הבוראים. לשניהם יש מחויבות ביחס לעולם שהם בראו, אבל האלוהים האמיתיים לא מעורב בכל תו ותו שקיים בעולמו הברוא אלא מסתפק בהשגחה עליונה, ואילו הבלוג-בורא נאלץ, לפחות עד שלב מסוים, להניע את בלוגו קדימה ולהחיות את ברואיו, אחרת הם יצטמקו לכדי "מי שהיו" ויגוועו יחד עם הבלוג עצמו (מעניין אם האלוהים האמיתיים נאלץ לנהוג כך גם הוא, עד שעולמנו התפתח לכדי מה שהוא היום).

וכאן הגעתי לעניין שרציתי לדבר עליו היום. כאשר ברואי הבלוג ילמדו להסתדר בלעדיי, ללא עזרת הבלוג-בורא שלהם, הבלוג יקבל צביון של עולם חיצון, עצמאי ולכאורה אף בלתי תלוי, עולם שלא זקוק לעזרה מלמעלה כדי להתקיים (בעתיד הקרוב), אך נעזר בה כדי להמשיך לשרוד (גם בעתיד הרחוק). הבעיה היא, שלא נתקלתי בהרבה בלוגים עצמאיים, שלא זקוקים לסיוע הדוק ומתמשך של הבלוג-בורא שלהם.  

האמת שנתקלתי רק בבלוג אחד שכזה. הבלוג-בורא של אותו בלוג, שמסיבות מובנות אני לא יכול לחשוף את זהותו באופן פומבי, שכלל את בלוגו ואת ברואיו לדרגת יכולת-קיום-עצמית, ואלו קיימו שיגרת חיים משל עצמם וגילו עצמאות כה מפותחת, עד כדי כך שחלק מהדמויות הברואות באותו בלוג החלו לברוא בעצמן, כל אחת, עולם בדוי-בדוי משלה. ואני חוויתי את התהליך הזה על בשרי, כאשר התפתחתי מדמות בדויה בבלוג של מישהו אחר, לבלוג-בורא בדוי שהקים בכוחות עצמו בלוג משלו, הבלוג הזה, בתקווה שברואיו ימשיכו את השושלת הבלוגיסטית הזו, בשרשור, עד אין קץ.

ריחוף קליל כזה, תנועה אחידה ורציפה, בלתי מורגשת כמעט. הנוף שמתחת מתחלף במהירות, שדה ירקרק הופך לשטח עירוני. על השעון חלפו כמעט שלוש דקות, הנה העיר, הנה הבניין, הנה החלון, הנה הכסא, נחיתה רכה לתוכו, עכשיו מגיע החלק הקשה, להדליק את המחשב וללכת לעשות כוס קפה.

שתי צפירות קצרות מאחורה גרמו לו לחזור אל קרקע המציאות. הוא הביט שמאלה וראה את הטור השמאלי מתקדם באיטיות, הביט קדימה וראה את הטור שלו מתרחק אל עבר הרמזור הבא, שחרר מעט את הרגל מהברקס, ונתן למכונית להתגלגל קדימה באיטיות עד שהמרחק בינו לבין המכונית שלפניו שוב הצטמצם. הרמזור שהיה תלוי כמה מאות מטרים קדימה הפך את אורו שוב לאדום, ושני הטורים בלמו עד לעצירה מוחלטת.

בפקקים הוא נוטה לשקוע בחלומות בהקיץ. עם כל הזמן האבוד הזה, והתכניות המשעממות ברדיו, הוא פשוט לא יכול שלא לדמיין לעצמו מציאות אחרת. ואם כבר מציאות מדומה, החלום המועדף עליו היה תמיד לעופף ממקום למקום. אפשר גם במסוק פרטי, אבל עדיף כמובן בעזרת כנפיים. משהו בחוסר המשקל, בחוסר המסלול, אולי גם במהירות ובעליונות, נראה לו קוסם יותר מכל דבר אחר כמעט. 

צריך לעבור שתי כיכרות, אחר כך להמתין בסבלנות, בממוצע שלושה אורות ירוקים, עד שפונים לכביש שיוצא החוצה מהוד השרון, לכיוון דרום. אחר כך לעבור בפקק מזדחל עוד כמה רמזורים עד לפנייה המיוחלת מערבה, לכביש מס' 5, ולקוות לטוב. לפעמים, בייחוד אם הצליח לצאת מוקדם מספיק, המשך הנסיעה לא מתבצע במהירות הליכה, אבל בדרך כלל, עד שהוא מסיים להתארגן ולהסיע את הילדה לגן, כל שלושת המסלולים עמוסים לעייפה בתאומיו האוטומוביליים. ממחלף ירקון למחלף התקווה, משם למחלף מורשה, משם למחלף הכפר הירוק ומשם למחלף גלילות. המחלפים לא ממש חולפים על פניו, יותר מתאיידים בקצב איטי כמו אדי דלק על רצפת תחנת תדלוק. ולקינוח נתיבי איילון, המייצגים הנאמנים של פקקי התנועה האינסופיים, דופקים שעון בכל בוקר, ארבעה נחשים אדומים מתפתלים עד לכניסות השונות לעיר הגדולה.

לפעמים הוא לבוש בלבוש שאינו הולם דאייה, חליפה וז'אקט לא נראים טוב בשכיבה על הבטן, לפעמים אין לו גוף בכלל והוא לובש צורה רק לקראת הנחיתה אל קרקע המציאות, בדרך כלל הוא ערום לחלוטין, אבריו מדלדלים תוך כדי נסיקה או הנמכה במרחבים הכחולים. התנועה דלילה אך מסביב נראים מעופפים נוספים, מוזר, אף פעם הוא לא התבייש לחלוף ליד אחד מהם כשגופו חשוף. בשמיים יש קודי לבוש שונים כנראה, או שאין בהם בושה.

עוד אור ירוק אחד והוא יישפך סופסוף אל האוטוסטראדה. גם שם הוא יוגבל בתנועתו, אבל לפחות העצירות המוחלטות של הרמזורים יתחלפו בתנועה איטית מתמדת. יש בתנועה הזו משהו שאפילו הצליח להתחבב עליו במקצת, מין מונוטוניות שמאפשרת לו לנהוג על הארץ עם הראש בעננים.

אבל גם לרמזורים יש את ההרגלים שנלווים אליהם. ישנם כאלה שאוהבים להסתכל מסביב. הם מגניבים מבט הצידה, בוחנים את הנהג או הנהגת שבטור שלידם, מתורגלים בהפניית מבט מהירה למקרה שהנהג הנצפה יחזיר מבט לכיוונם. יש כאלה שצופים בנהג שמאחורה דרך המראה הקטנה שמעל ראשם, ככה אפשר הרבה פעמים להסתכל בלי שמבחינים בך, ואתה יכול לתפוס אותם אפילו מחטטים באף או מסדרים תסרוקת מול הראי, ולרגע יש הרגשה מציצנית של חדירה לפרטיות אסורה. זה קצת מצחיק לחשוב על פרטיות באמצע פקק של מאות כלי רכב, אבל מי יכול להחזיק מעמד דקות כה ארוכות בלי רגע פרטי משלו.

העולם שלמטה מתקטן והולך, ואיתו נמוגות כל אותן בעיות שמלוות אותו על האדמה. השמש קרובה, הוא מרגיש כמו איקרוס שבמקום שעווה עשה שימוש בחומרים עמידים, מלך העולם שלו עצמו, עולם שבו נתינים רק הוא והרוח ששורקת מסביב, המכניעה את עצמה לתנועותיו שאינן מוגבלות במאום.

סופסוף צוואר הבקבוק מאחוריו, אפשר ללחוץ על הדוושה ולהקטין משמעותית את המרחק שעוד נותר לו לעבור. התנועה עדיין קיימת, אבל לפחות היא מאפשרת לו לפתח מהירות. הרבה פעמים זה קורה לו דווקא באמצע חלום התעופה שלו, אבל הוא מיומן, הוא יכול להאיץ ולהמשיך לחלום בו-זמנית. אבל זה לא תלוי רק בו, לפעמים הכביש מציב לו אתגרים בלתי אפשריים, כמו עכשיו למשל. המכונית שלפניו נעצרת בחריקת בלמים והוא הבחין בכך מבעד לטיסה הדמיונית שלו רק מטרים ספורים לפני ההתנגשות שתקרה עוד שתי שניות בערך.

אבל הוא טיפוס אופטימי. בכל הוא מוצא רק טוב. קחו את המצב הנוכחי בתור דוגמא, עכשיו הוא יכול לרחף כאוות נפשו בינות לעננים, עד לשמש וחזרה, בלי לנחות בכלל. וכמו שבחור קלישאתי שכמוהו אוהב לתאר זאת - החלום הפך למציאות, השמים הם הגבול.