לכל אדם יש נשמה. יותר מזה, לכל גוף חי יש נשמה. הנשמה אינה זקוקה לגוף המאחסן אותה, והיא מתקיימת לפני יצירתו ואף לאחר מותו. על כן, והואיל ונשמה אינה יכולה להתקיים ללא תודעה, אזי התודעה של כל נשמה מתקיימת בלי קשר לקיומו של גוף כזה או אחר, וכך גם כשהנשמה משמשת גוף מסוים, תודעתה בהכרח נפרדת מזו שלו, גם אם שתי התודעות חופפות בחלקן (ועל כך בהמשך).

אך אם כך הדבר, יעיר הקורא העירני, הכיצד לגוף החי עצמו יש תודעה שאינה מהווה חלק מהתודעה של נשמתו, שהרי הגוף החי כשלעצמו הוא לא יותר מבשר ודם?

המענה לכך נעוץ ב"אפקט הורסטיליות הנשמתית" (Versatile Soul Syndrome - VSS), שנתגלה בתחילת המאה הקודמת ופתר סוגיה בה התחבטו מדענים במשך שנים רבות.

בדומה לחלקיקי הקוואנטים המרכיבים את עולמנו הגשמי, גם הנשמה אינה קופאת על שמריה והיא מתזזת ממקום למקום ללא הרף, תוך שתנועתה "מפצלת" למעשה את הנשמה בכל רגע נתון למספר "אינסופי" של נשמות משנה - נשמיות (Soul Beans) - שמהותן ומספרן משתנים בכל רגע, המרכיבות את הנשמה הכוללת (הנשמה-האם).

מטבע הדברים, לכל אחת מאותן נשמיות, אשר אוחזת באותן תכונות בסיסיות המרכיבות כל נשמה באשר היא, יש תודעה משלה. וכך תודעתן הכוללת של הנשמיות, יוצרת את התודעה של הנשמה-האם. כמו כן, תודעתן של חלק מהנשמיות משמשת אף לשם יצירת התודעה של הגוף החי, ומכאן החפיפה החלקית שבינה לבין תודעתה של הנשמה.

כשגוף חי מת, נשמתו זקוקה למשך זמן מינימאלי על מנת לעבור את המטמורפוזה הנחוצה מנשמה של גוף חי לנשמה חופשייה. נשמה שהופרעה בהליך פקיעת-הגולם-לפרפר שלה (הליך ההשתחררות), תודעתה תיפגם באופן שעלול להיות קריטי ולהוביל לכך שהנשמה תנדוד לנצח בין עולם החיים לעולם המתים, אלא אם כן הנשמה תיגאל לאחר מכן באמצעים שונים (שלא כאן המקום לתארם) אשר יביאו לריפוי תודעתה.

אך הליך זה של מטמורפוזה שעוברת הנשמה עם מות הגוף המאחסן שלה, אינו מיוחד רק לנשמה-האם, והוא נכון גם ביחס לנשמיות. חלק מהנשמיות שואבות את מהותן מחלקיקים חיים של הגוף החי, וכתוצאה ממותם של חלקיקים אלה (בעוד הגוף עצמו ממשיך לחיות), עוברות נשמיות אלה הליך השתחררות משלהן (בעוד הנשמה-האם עדיין צמודה לגוף החי). גם את ההליך זה ניתן להמשיל לעולם הקוואנטים, שכן בדומה לעקרון אי הוודאות שבבסיס תורת הקוואנטים, כל אחת מהנשמיות אינה מצויה ברגע נתון במקום מסוים בגוף, אלא היא מצויה בכל רגע בכל אחד מחלקי הגוף, וכך מותו של חלק מסוים מהגוף החי מביא בהכרח לשחרורן של חלק מהנשמיות.

עד כאן תארנו את הידוע לעולם המדע מזה מספר שנים, ועכשיו נפרט לעניין ניסוי שנערך בחודש אוקטובר האחרון בפקולטה לביולוגיה של אוניברסיטת אוהיו.

בגופו של כל יצור חי נולדים ומתים מדי יום מיליוני תאים. בין כל קבוצות התאים, קבוצת תאי העור התגלתה מזה זמן כקבוצה נוחה לעריכת ניסויים, הן בשל נגישותה והן בשל תכונות המיוחדות לה וההופכות אותה לקלה למעקב.

קבוצת המחקר באוניברסיטת אוהיו ערכה ניסוי חדשני בטיבו, בו נבחנו במעבדה תאי עור מתים באמצעות מכשירים המנטרים את הפעילות הסטטית של הנשמה, ובעזרת שעון עצר המסוגל למדוד פרקי זמן זעירים (עד כדי ננו-שניות), הצליחה להוכיח - הוכחה אמפירית הניתנת לתיעוד מדעי - את קיומו של הליך ההשתחררות.

ניסוי זה אישר באופן חד משמעי את התיזה שהיתה רווחת עוד קודם (ואשר תוארה בתמצית לעיל) בדבר הליך ההשתחררות, אך בנוסף לחשיבותו הקרדינאלית האמורה, נתגלתה באמצעותו גם עובדה נוספת, שייתכן ויש לה חשיבות לא פחותה בכל הנוגע לחיי היום יום שלנו.

מהניסוי עלה כי רחצה אקססיבית של הגוף, המלווה בשטיפתו וניקויו באמצעות דטרגנטים למיניהם (סבון, שמפו וכדו'), מביאה לכך שהליך ההשתחררות של אחוז לא מבוטל מנשמיות העור (נשמיות תלויות תאי עור) נפגם, וכתוצאה מכך נשמיות אלו נותרות תקועות בין העולמות. אך יתרה מכך, לפגיעה זו במטמורפוזה של הנשמיות יש גם השלכה על הגוף החי, שכן בשונה מהמצב בו גוף מת והנשמה שבתוכו הולכת ממנו לבלי שוב, כל עוד הגוף נותר בחיים ורק חלקים ממנו נגדעים, הגוף זקוק להתחדשות של הנשמה (הנשמה-האם), וזו נעשית על ידי תולדה רציפה של נשמיות חדשות, הבאות חלף הנשמיות המשתחררות. ומתברר, כי בגוף שבו תהליך ההשתחררות נפגם באחוזים גבוהים, קיים חוסר ביצירת נשמיות חלופיות.

ובמילים אחרות; מי שמתרחץ יותר מדי פעמים, ומסבן את עצמו עד זרא, מזיק נזק מהותי, ובמקרים קיצוניים אף בלתי הפיך, להתחדשות תאי הגוף שלו עצמו, ומוציא לעצמו שם רע בקרב נשמיות העור באשר הן.  

(פוסט זה הינו עיבוד חופשי של אחד מפרקיה של סדרת הרצאות על אורך חייהן של נשמות. את הסדרה במלואה ניתן להשיג דרך ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה)