שני עיטים דואים גבוה במעלה הרקיע.

- היה לי חלום סיוטי הלילה, חלמתי שאני נטול כנפיים ומסוגל לראות את העולם רק מלמטה, סח הצעיר, אני לא חושב שהייתי מסוגל לחיות בצורה כזאת.

- רוב היצורים בעולם חיים ככה, משיב לו המבוגר, אפילו בני האדם.

- אבל אני לא כמו כולם, מתעקש הצעיר, אני עיט.

- עיטים זקנים, שאין להם כוח לעוף יותר, עדיין דבקים בחיים.

- אבל אני צעיר, עוד לא עפתי דיי.

- אף פעם אין די.

- ובכל זאת, אצל צעירים זה אחרת.

- עיטים צעירים שנפגעו בתאונה ואינם יכולים לעוף, גם הם בוחרים להמשיך ולחיות.

- אבל אני בריא.

- לא בחלומך, לא.

- אז בחלומי אולי הייתי מסוגל, במציאות לא.

חולפת שעה.

- כשהייתי צעיר כמוך, חשבתי בצורה דומה.

- ומה גרם לך לשנות את דעתך?

- הידיעה שקרב היום שבו לא אוכל לעוף יותר.

- אח, אתה מדבר שטויות, אתה עוד רחוק מהרגע.

- אבל הוא מתקרב.

- ומה באמת תעשה אז?

- בדיוק מה שאני עושה היום.

- אני לא מבין, היום אתה עף, כשתזדקן לא תוכל לעוף, זה ממש לא אותו הדבר.

- זה בדיוק אותו הדבר. מה אנחנו עושים עכשיו לדעתך?

- עפים, ברור.

- אבל גם מדברים, לא?

- כן, אבל בשתיקות שבין המילים אנחנו רק עפים.

- וגם חושבים, לא?

- כן, אבל בין המחשבות אנחנו רק עפים.

- וגם נוחתים כדי לנוח ולאכול, לא?

- כן, אבל זה רק כדי שנוכל לאגור כוחות ולעוף שוב.

- ואולי ההיפך?

- אולי מה ההיפך?

- אולי אנחנו עפים רק כדי שנוכל לאכול ולחשוב ולדבר ולנוח?

- אבל לאכול ולנוח חייבים, זה צורך, לעוף זה בשביל ההנאה.

- לפני שעה אמרת שבלי לעוף לא תוכל לחיות, אז גם לעוף אצלך זה צורך.

- ואם אני אחליט שאני אהיה מסוגל לחיות גם בלי לעוף?

- רק אז תוכל ליהנות מהחופש של המעוף.

- אני לא מבין את ההיגיון בטענה שלך, שאנחנו נהנים רק ממה שאנחנו מסוגלים לוותר עליו. דברים שאני נהנה מהם, הם חשובים לי, ודווקא עליהם לא ארצה לוותר.

- אולי, אבל איך תדע לבטח שאתה נהנה ממשהו, אם לא תחווה את הרגשת העצב שבחסרונו?

- קודם אמרת שהויתור קובע את עצם היכולת ליהנות, ועכשיו אתה אומר שהויתור מאפשר להיות בטוח בהנאה, אלה שני דברים שונים.

-  לא, לא בהכרח. הידיעה שאתה נהנה ממשהו, היא חלק בלתי נפרד מההנאה עצמה. אתה לא יכול ליהנות בלי להיות מודע לזה שאתה נהנה, ואתה לא יכול להיות בטוח שאתה נהנה ממשהו עד שלא תבדוק איך זה להיות בלעדיו.

- אני יכול לדמיין איך זה להיות לא מסוגל לעוף. גם בלי לחוות את זה, אני יודע איך אני ארגיש.

חולפת דקה.

העיט המבוגר הודף בכנפיו את הצעיר לעבר צוק קרוב. העיט הצעיר נחבט בסלע ומתדרדר מטה לכיוון התהום, עד שהוא נוחת על זיז סלע, מרוסק אברים.

חולף חודש.

העיט הצעיר החלים, הרבה בעזרתו של העיט המבוגר, שסעד אותו יומם וליל. במהלך החודש אף אחד מהם לא העלה את השאלה המתבקשת, האם המבוגר הפיל את הצעיר במכוון, ואם כן, מדוע.

שניהם נחים עכשיו על אחד הסלעים, מחממים את גופם בשמש, ממתינים לשוך הרוח.

עוד כמה דקות, כשהאוויר יחדל מלנוע, יצא הצעיר לטיסת מבחן בגובה נמוך, כדי לבדוק אם הוא יכול לשחזר את יכולות התעופה שלו, או שלא יוכל לעוף יותר לעולם. כנפיו נפגעו קשה, אך הוא עדיין מסוגל להזיז אותן, ולא ניתן לדעת את חומרת הפגיעה המלאה, אלא רק על ידי עריכת ניסיון.

- אתה מפחד?

- כן.

- אתה מתרגש? מתגעגע למעוף?

- מאוד.

- מה יהיה אם תגלה שאתה לא מסוגל לעוף יותר?

- אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל.

- ובכל זאת?

- אני אהיה בסדר.

- נו, אז עכשיו אתה יכול להיות בטוח שזו היתה עבורך הנאה ולא סתם צורך.

- אבל ידעתי את זה גם קודם.

- חשבת, אבל לא היית בטוח.

- ידעתי.

- חשבת...

- ידעתי!

חולפת דקה.

הרוח נחלשה. העיט הצעיר מתרומם על רגליו הקצרות, מדדה לכיוון פלטת סלע גדולה שמעליה הוא יוכל לנסות להתרומם בלי להסתכן בצניחה חופשית מטה, ונעמד בסמוך לשפתה.

הוא מאמץ את כנפיו, מזנק מעלה, וחובט בעזרתן באוויר. לרגע אחד הוא נשאר תלוי באוויר, כאילו קפא, ואז הוא נוחת על הקרקע, חסר אונים. ניסיון שני, ומיד לאחריו שלישי, לא מצליחים גם הם.

למשך מספר שניות הצעיר שוכב על הסלע, שמוט כנפיים, כמי שחרב עליו עולמו, ואז הוא מזנק באחת אל מעבר לפלטת הסלע, וצונח כמו אבן אל עבר התהום.   

העיט המבוגר בוהה בנקודה שבה נעלם מעיניו הצעיר, ממלמל לעצמו שוב ושוב - צדקתי, זה היה בשבילו רק צורך.

קריסטמס וחנוכה הפכו בשנים האחרונות לחגי כדורסל מסורתיים. אז בהזדמנות חגיגית זו אני מרשה עצמי לשחרר פוסט כדורסל נוסף, שיעסוק בחלקו בימים שבין הנר ראשון, סנטה קלאוס והנר שמיני, ובחלקו האחר בשאלה בסיסית שמתחדדת יותר ויותר כיום, בין ביס מהסופגנייה לנגיסה בלביבה, מה עדיף לליגה, פה ומעבר לים, איזון בין הקבוצות או הצלחה עקבית של בודדות מהן?

חנוכה

כמעט מדי שנה מכבי ת"א רגילה לתת משחקים גדולים בחנוכה נגד קבוצות יווניות, לזכר ניצחון המכבים על היוונים לפני יותר מ-2,000 שנים. אין לי מושג אם יש מישהו שאחראי לשיבוץ המשחקים האלה, אבל עובדה שהתופעה הזו חוזרת על עצמה. אבל דווקא השנה המשבץ המסתורי פספס קצת. אמנם מכבי תשחק מול אולימפיאקוס פיראוס בסמוך לחג, אבל בגלל פגרת חג המולד של היורוליג, המשחק יתרחש רק כמה ימים לאחר חנוכה.

אך אל חשש, במהרה נמצאו אלה שששו ליטול על עצמם את תפקיד היוונים הרשעים. הפועל ירושלים, במימון המיליונר הרוסי גאידמק, החליטה לקרוא תיגר על מכבי, והיום, אור לנר שני, הובילה את מכבי לאחד המשחקים הטובים ביותר שנראו בליגה הישראלית בשנים האחרונות. רק מה? העיתוי של האדומים היה הכי גרוע שיכול להיות. לנסות להכות בענק הצהוב זה בסדר, אבל למה דווקא בחנוכה, למען השם? ואכן, אחרי שהובילה לאורך 7/8 מהמשחק, שמטה ירושלים את היתרון בסיומו, והפסידה לבסוף למכבי ב-2 הפרש, כשהענק הצהוב ווייציץ' שהיה אמור לשחק כמות דקות מוגבלת בלבד, העניק לנו נס חנוכה עדכני כשהפיץ כמעט לבדו אור נגוהות על המגרש, במשך כל 40 הדקות של המשחק, בלי מנוחה, ממש כמו כד השמן הקטן.

אבל במשך 35 דקות תהיתי לעצמי האם באמת קיים סיכוי לסיים את ההגמוניה המכביסטית בליגה הישראלית? האם ירושלים תחזיר לליגה את הכבוד האבוד שלה? (לבעלי הזיכרון הקצר, מכבי אלופה כבר 12 שנים ברציפות, ובעצם זכתה ב-35 מתוך 36 האליפויות האחרונות), ומיד הדהדה בראשי השאלה הקשה מנשוא, האם אני בכלל רוצה שזה יקרה?!

ובכן, לצערי, התשובה היא לאו כפול. כאוהד מושבע של מכבי, וכמי שמכיר ומוקיר את כושרה בשנים האחרונות, אני לא רואה איך ירושלים תזכה באליפות (למרות שההתאחדות ניסתה ככל יכולתה לעזור לה, בכך שביטלה את הפליאוף והמירה אותו במשחק בודד על האליפות, שבו לכאורה "הכל יכול לקרות"), מכיוון שלמרות המרץ והכישרון חסר לה העומק של מכבי (וגם כאן התגייסה ההתאחדות לטובת יתר הקבוצות, כשמכבי נאלצת בכל משחק בליגה לוותר על שני זרים, בגלל המגבלות שהליגה מטילה בעניין).

ולמרות שבאמת חורה לי מאוד הסיטואציה הזו, שבה אין לשום קבוצה סיכוי להתהדר בתואר האליפות מלבד מכבי, עדיין, בתור אוהד, אני מוכל להעלים עין, כל עוד מכבי היא זו שנהנית מהמצב. אבל מצד שני, אם מכבי יזכו באליפות אירופה, אני מודה שלא אצטער יתר על המידה אם גם הפועל ירושלים יזכו לנתח של גביע, ואם לא בגביע יול"ב, אז שזה יהיה באליפות המדינה (וחוץ מזה, המאמן היחיד שגזל ממכבי אליפות ב-36 השנים האחרונות היה פיני גרשון עם גליל עליון, שאחרי זה החזיר למכבי בריבית עם 3 אליפויות אירופה, אז אולי אליפות היסטורית לארז אדלשטיין [שלטעמי צריך להיות היורש של פיני במכבי], תניב גם היא דיבידנדים בעתיד).

ועכשיו, עם כל הכבוד למכבי, נעבור לדבר האמיתי.

קריסטמס

אתמול, כמדי קריסטמס, התקיימו רק שני משחקים בליגת הכדורסל המקצועני של ארצות הברית, ה-NBA. רק שניים, אבל שניהם גדולים, כל אחד בדרכו שלו.

משחק אחד ייצג כדורסל נטו - במיטבו.

סדרת הגמר האחרונה של ה-NBA (2005) היתה סדרה קלאסית. התייצבו אליה שתי קבוצות - San Antonio Spurs, האלופה של 2003, ומולה Detroit Pistons, האלופה של 2004. הסדרה היתה מותחת, ואחרי שישה משחקים, התוצאה היתה שוויון (3:3). במשחק השביעי והמכריע ניצחה סן אנטוניו, רק בזכות הביתיות.

זה היה דו-קרב של הקבוצות הכי אירופאיות ב-NBA. אירופאיות, לא מבחינת ההרכב (למרות שבסן אנטוניו משחקים לא מעט זרים), אלא מבחינת צורת המשחק שלהן שלא ממש מאפיינת את ה-NBA ומשלבת משחק הגנה משובח (לא דבר שגרתי שם) וקבוצתיות (נדיר), תוך ניצוח על המשחק ע"י מאמנים גדולים (גם לא כזה נפוץ), ובלי לשים דגש דווקא על יכולות אישיות מדהימות (למרות שלכוכב של סן אנטוניו, טים דאנקן, יש כאלה).

אני גם חושב שהרוב יסכימו שמדובר בקבוצות ששיחקו את הכדורסל הכי טוב בעונה הקודמת, וכנראה שגם בעונה הנוכחית (כרגע, אחרי כמעט שליש עונה, דטרויט מובילה את ה-NBA וסן אנטוניו מייד אחריה).

אתמול נערך Rematch מסקרן בין השתיים, ודטרויט נקמה בס"א וקרעה אותה ב-15 הפרש, עם עוד תצוגה מדהימה של הגנה (גרמה לס"א לקלוע רק 8 נק' ברבע, הכי נמוך שלה אי פעם), של איזון ושל שכל. אבל לא זה מה שחשוב בשלב הזה של העונה, החשוב הוא שדטרויט נראית בדרך הנכונה לסדרת הגמר, וזה צריך לשמח כל אוהד כדורסל באשר הוא, וההסברים בהמשך.

הגשם הזה.

ישנתי כל כך טוב מתחת לציפת החמרה שבחצר, תערובת מנצחת של עלים מרקיבים, אדמה נושנה ועשבי פרא. עשרה סנטימטרים מתחת לשורשי הדשא, מצאתי מקום טוב להתאסף בו בשלווה. קריר, חשוך, מזמין להירדם בין כתליו. מדי כמה ימים הצצה חטופה לעולם שמעל, לספוג אור כלורופילי מזדמן, וחזרה אל המעון הנינוח. בלי רעשים ובלי אור, גם היום הופך ללילה.

ואז מבול. האדמה הפכה לבוץ, המצע הפך לשלולית, השורשים שניעורו סביבי החלו להשתרג בין אבריי, ורעש הצפרדעים לא נותן מנוח. ביומיים הראשונים המתנתי בסבלנות, אוגר אוויר בריאותיי ואוטם אוזניים ועיניים, אבל כשהזרמים החלו לחלחל תחתיי, גוברים והולכים, הבנתי שתמה לה תרדמת הקיץ.

אז הנה אני כאן.

רטוב מתמיד, מלא במחשבות עפר חיוניות.