חלק ב' - התארגנות

(5)

רציתי לקום ולהתעמת עם השוביניסט הקטן. ידעתי היטב שאין לי סיכוי להסביר לנערים את ההבדל שבין להיות סמרטוט אנושי או כל שם-תואר אחר שתבחרי לתאר באמצעותו פראייר מושלם, לבין להישלט מתוך רצון על ידי מי ששולט בך מתוך אהבה, אך לפחות אני אוכל ללמד אותם - במילים או במעשים - שלא תמיד משתלם להגיד כל מה שחושבים על אחרים.

אבל לא יכולתי להתיק את עיניי מעינייך, אחרת אאכזב אותך. עינייך היו מכווצות וניכר עליהן שהן עוקבות אחרי עיניי. ידעת שאני מהרהר על עשיית מעשה התפרצותי.

- אני יכול לקום ולהראות להם איך צריך להתנהג? שאלתי בקול שקט כדי שהנערים לא יוכלו לשמוע.

- חשבתי שהבהרתי לך שלא נפסיק להסתכל אחד על השנייה עד שאני אסיים לדבר, השבת.

- אני יודע, בדיוק בגלל זה שאלתי לפני שקמתי.

- וזה כבר הדבר השני שטעית בו. גם לשאול שאלות באמצע זה לא היה במקום מצידך, חשבתי שתדע את זה לבד, ענית בקול שניכרה בו אכזבה.

הנער הרזה אסף את הכדור בידו האחת, ובשנייה משך את חברו הרחק מהם. כשהנערים היו רחוקים מספיק, צעק השמנמן לעברנו מספר משפטים. רעש הגלים לא איפשר לנו לשמוע את הדברים במלואם, אך את המילים "הומו" ו"פחדן" הצלחנו לזהות.

ראית אותי נאבק בגאוותי הגברית. מבטי הפך ממרוכז ליוקד, אחד הוורידים במצחי הפך אדום וגדול יותר, ונשימתי הואצה ונשמעה בבירור. מצד אחד תמיד אהבת לראות אותי נלחם כך ביצריי וברגשותיי, מרסן אותם נוכח פקודותייך, אבל מצד שני הנער החצוף ההוא באמת דרש חינוך מונע. אבל יש סדר עדיפויות.

- איפה היינו? שאלת מייד בניסיון להשכיח ממני את הנערים.

- הספקת להגיד שלושה כללים, עניתי תוך שאני מרכך את פניי וחוזר לנשום במתינות.

שתיים מתוך התכונות הרבות שסיגלתי לעצמי באימוני השליטה היו ריכוז בדברייך עד כדי זכירה בעל פה של כל מה שאמרת, והיכולת להתנתק כמעט לחלוטין מהסביבה בשעה שאת שולטת בי.

הרחק מאחורינו, בקו התפר שבין חוף הים למקום בו מתחילה הצמחייה העבותה של מרכז האי, עמד הנער הרזה והשקיף עלינו. ממקום עומדו הוא לא יכול היה לשמוע את דברינו, וכל שראה היה גבך שלך ורגליי שלי, אשר התחברו יחד בשל המרחק לכדי כתם קטן על החול. בדיעבד נודע לי שהנער דמיין לעצמו את דברייך ואת תשובותיי החרישיות, ולמען האמת, דמיונו לא היה רחוק כל כך מהמציאות.

***

ככה זה. כמה שלא תתרחק מהציוויליזציה ומחברת בני האדם, על כל הרע והטוב שבהם, הם תמיד ימשיכו לרדוף אותך. אתה מנסה לעסוק בשלך, טס לקצה העולם כדי למנוע מעצמך ומהעולם את החיכוך שנובע מהשקפותיכם השונות על ראוי ופסול, אבל זה חסר סיכוי.

אבל למדנו להתגבר על זה יחד. היא בריכוזה ביחסים שלנו, ואני בריכוזי בה. זו היתה מיומנות שקיווינו שלא נזדקק לה על האי, אבל הסתבר שגם שם היה לה שימוש. לטעמי הפתרון הישן שלנו היה מספיק, אבל הסתבר שהיא מצאה לזה פתרון נוסף ומשלים, על חשבון חירותי האישית, כמובן.

חלק ב' - התארגנות

(4)

את דברת בקול ברור, ואני השבתי לך בתוך עצמי.

- אל"ף, ציות מוחלט, לא רק מבחינת הביצוע, אלא גם מבחינת האמונה. אם לא תבטח בהוראה שלי, אפילו אם תבצע אותה כמו שרציתי, החמצנו את אחת המטרות החשובות שלנו, לפחות מבחינתי.

הכרתי היטב את הסלידה שלך ממילות בטחון. מבחינתך, הייתי אמור לסמוך עליך שתדעי מה טוב בשבילי, אפילו יותר ממני, ולהיות בטוח שלא תעשי משהו שייפגע בי. האמת, סמכתי עליך בצורה עיוורת, אבל חששתי ממה שיקרה ביום בו באחד מאותם רגעים קריטיים תשכחי לשאול אותי בזמן אם אני מצוי על גבול היכולת או מעבר אליו, והאמון שלי בך ובאינטואיציות שלך יתפוצץ לי בפרצוף, באופן מכאיב במיוחד. אלא שהיום הזה עדיין לא הגיע.

שני נערים התקרבו אלינו, רודפים אחרי כדור שהשליך אחד מהם רחוק מדי. אחד ג'ינג'י ושמנמן והשני רזה ובעל שיער שחור. שנינו היינו מודעים לנוכחותם, אבל את המשכת בדברייך מבלי להפנות אליהם מבט, ואני לא התכוונתי להתיק ממך את עיניי, בייחוד לא אחרי שטעיתי קודם בכך שעצמתי אותן.

- בי"ת, מותר לשאול, להבדיל מלפקפק, אבל יש שאלות שיכולות להישאל רק לאחר מעשה. אני מצפה ממך שתדע להבחין בין שני הסוגים, אבל לא יקרה כלום אם תיכשל באבחנה, כל עוד תדע להתאפק עד לזמן הנכון לשאול, כשאתקן אותך ואורה לך לעשות זאת.

את ידעת את נפשי. בעוד שהפקפוק היה רחוק ממני, שאלות היו מציפות אותי תמיד, והתקשיתי לשמור אותן לעצמי. לעיתים נהגתי ככה מתוך רצון לחדד בפנייך נקודה, כשחששתי שאם אעיר הערה מסוימת את עלולה לראות בכך גילוי תעוזת יתר מצידי, ואז הייתי מנסח את דבריי כשאלה. ולעיתים עשיתי זאת מתוך רצון לקיים את משאלותייך באופן טוב יותר, שכן הכרתי מקרוב את האופי ה"יקי" שלך. גם על החוף צצו במוחי שאלות, אבל זה היה מקרה קל לאבחון, בנאום כמו זה שנתת לא מתערבים באמצע.

הנערים שיחקו מאחורי גבינו. הרעש שהקימו רגליהם ברודפם אחרי הכדור נדם, ושניהם חדלו מלצעוק אחד לכיוון השני. מכיוון שלא היה אף אחד אחר במרחק של כמה עשרות מטרים, היה ברור שהנערים מתמקדים בנו, אולי אפילו מקשיבים לדברייך, ואולי רק בוהים במה שנדמה להם כזוג אוהבים ערומים מתערסל על החוף. אבל לא היה לך חשק להטריד את עצמך מנוכחותם.

- גימ"ל, אתה יודע שאני לפעמים נוטה לדקדקנות יתר, אבל תשתדל לדייק בביצוע כמה שיותר. אני מבטיחה שההוראות תהיינה מספיק מפורטות, ככה שלא יהיה לך מרווח גדול מדי לטעויות או לסטיות מביכות.

בעבר הייתי נעלב מהנחייה שכזו. ידעתי כמה חשובים לך הפרטים הקטנים, ואת ידעת כמה אני משתדל למלא אחריהם, אפילו שטבעי האמיתי היה רחוק מכך, אז למה להדגיש כלל כזה טריוויאלי, ועוד כזה שהוכחתי כבר פעמים רבות שאני מודע לו ועומד בו. אבל למדתי להכיר בזה שלאמירות שלך, כשלעצמן, ובמנותק מהתוכן שלהן, יש גם חשיבות. לפעמים את אומרת לי משהו במכוון, למרות שאת יודעת שאני יודע אותו, רק לצורך האמירה.

בהתחלה סברתי שזה מין סוג של סימון טריטוריה. הנה, אתה שלי, ואלה הכללים שלי, ולא איכפת לי לגָדֶר את שניכם גם בפעם המאה. אבל סוג כזה של רפטטיביות חייתית לא התאים לך, ובאמת, במשך הזמן למדתי שתמיד יש לכך סיבה נוספת. בפעם הזו, למשל, חשבתי לעצמי שאת בטח רומזת לי שהמעמד מחייב, ושהחלל-בזמן הזה שנטלנו לעצמנו משאון שעון-העולם-החיצון, מצריך אותנו למאמץ נוסף.

ואולי בכלל כיוונת למשהו אחר, אך מה זה חשוב. לא תמיד ירדתי לסוף דעתך, אך לרוב לא הרגשתי שאני זקוק לכך. כשהיה לך חשוב להבהיר לי את מניעייך, טרחת לפרט אותם, לפעמים אפילו בטרחנות יתר שהעליבה במקצת את האינטליגנציה שייחסתי לעצמי ושהייתי בטוח שאת מודעת לה. כשלא מנית את הסיבות להוראותייך, הייתי רשאי אמנם לנחש, אך לא הייתי חייב לדעת.

מאז ומעולם נהגת לעשות אתנחתא בין הוראה אחת למשניה. ההפסקה המלאכותית היתה כה בולטת, עד שיצא לנו לדון בה לא פעם. לטענתך עשית זאת על מנת להדגיש את דברייך, אך אני סברתי שאת עושה את זה כדי לשוות להם אופי תיאטרלי משהו, מעין סלפסטיק שליטתי, שכה התאים לך. ומעת לעת היתה עולה בראשי המחשבה שאת עושה כן רק כדי לבחון האם בהפסקות שבין המילים יצליח חיוכי - שחיכית לו בחצי זדון (חובבת עונשים שכמוך) חצי אהבה (חובבת צחקוקים שכמוך) - להתגנב החוצה.

הנער הג'ינג'י ניצל את ההפסקה כדי להעיר לחברו הערה אותה שמענו שנינו היטב.

- תראה איך היא משפיטה אותו.

- תשתוק, הם שומעים אותך, השיב הנער הרזה.

- אני בחיים לא הייתי נותן ל-א-י-ש-ה להתנהג אלי ככה.

חלק ב' - התארגנות

(3)

התרוממת על מרפקייך והבטת סביב. היית מסוגלת לראות למרחק, לכל כיוון כמעט, אבל עדיין היתה במקום תחושה של פרטיות. זה לא שהחוף היה ריק, אבל נראה היה שהאנשים עוסקים כל אחד בענייניו שלו. אולי מין סוג של כבוד בדידותי לא כתוב, שמיוחד לנופשים על אי מרוחק. אני שכבתי לידך, על בטני, ראשי צמוד למגבת ועיניי עצומות. נראיתי כישן, אבל מי שמכיר את נשימתי בשעת שינה, כמוך, יכול היה לדעת שאני ער.

במשך שעה ארוכה שכבנו כך על החול בלי להוציא מילה, ערומים ומרוחים בשמן קוקוס שהריח-הסריח למרחקים וגרם לגרגירי החול להידבק לעורנו. את ניסית להסיר מכתפך השמאלית את שכבת החול עם ידך הימנית, ללא הצלחה. פתחתי את עיניי ותליתי בך מבט שכולו שאלה האם את צריכה עזרה, אך הנדת בראשך לשלילה והתרוממת לישיבה משוכלת רגליים, מכינה את עצמך לשיחה שכנראה גלגלת בראשך מזה כמה דקות.

- טוב, נחנו מספיק, עכשיו צריכים לקבוע את הכללים הבסיסיים, ואחרי זה נוכל להוסיף מהדמיון כל מה שנרצה.

למשמע דברייך התיישבתי גם אני, אך ידך כיוונה את ראשי אל עבר ירכייך, ואני נעתרתי לתנועתך ועברתי למצב של שכיבה על הגב ברגליים מכופפות, ראשי מונח על המעוין שיצרו רגלייך המשוכלות, ומבטי מופנה מעלה לעבר ראשך, בשעה שהסתכלת אליי כלפי מטה, כך שפנינו הפוכות אלה לאלה.

- אני יודעת שאתה מכיר בעל פה עוד מהבית את הכללים הרגילים, אבל רק בגלל שזה מקום חדש בשביל שנינו וכדי שלא תהיינה אי הבנות, אני אחזור גם על דברים שצריכים להיות מובנים מאליהם.

עצמתי את עיניי והקשבתי בפנים מרוכזות, אבל את נגעת בלחיי כדי לסמן לי לפקוח אותן חזרה, לא כדי לוודא את דבר הריכוז שהיית בטוחה בו גם ככה, אלא בשביל הקשר האינטימי של המבט, שנראה מתבקש במצב שכזה.

לאחר שחודש קשר העין בינינו, התחלת למנות בקול את הכללים החדשים-ישנים, בטון מונוטוני וקצת מרוחק שסיגלת לעצמך בחלק מהסשנים שלנו, במיוחד כאשר ניסית להישמע דידקטית. אני תמיד הייתי משועשע מהטון הזה, שנשמע קצת כאילו את מדקלמת מהכתוב, אבל הריכוז שכפיתי על עצמי מנע, למזלי, מהחיוך הפנימי שבי לקבל ביטוי בזוויות פי.

***

אח, כמה דסקסנו את המתח הזה שקיים בין הרצינות שמערכת השליטה כופה עליך לפעמים, לבין הרצון שלך לפרוץ בצחוק למראה מצבים אבסורדיים שאתה נקלע אליהם במהלך סשנים. מצד אחד ישנו הניסיון של השולט (מתוקף מעמדו המחייב, והדיסטנס שהוא אמור לייצר) ושל הנשלט (מתוקף מעמדו הנחות, וה"סכנות" שנלוות לכך) לשמור על ארשת פנים והתנהגות קורקטית, אם לא קרירה, ומצד שני ישנן הסיטואציות המשפילות שיכולות להיות כה גרוטסקיות עד כדי העלאת גיחוך-חיוך-צחוק-פרוע לא רצוני על פני שניהם.

היא תמיד דגלה בכמה שפחות דיסטנס, בגבולות האפשר. היינו מסוגלים להעביר ערב שליטתי שלם מלווה בצחקוקים שלא פגמו במעמד-מיקום השונה של כל אחד מאיתנו. דווקא אני הייתי "השמרן" מבין שנינו, וניסיתי להעניק לה את הכבוד והריחוק שמגיעים לכל שולט, מעצם היותו שולט.

והנה עכשיו, דווקא היא זו ששוכבת לה רצינית, קפואת פנים וגוף, ואני לא מסוגל, אפילו אם ארצה, להעלות חיוך על פניה. עכשיו אני מבין כמה היא צדקה. היום היא מרוחקת ממני יותר משהייתה אי פעם. אפילו לאחר הפרידה שלנו, כשלא התראינו במשך תקופה, הרגשתי כאילו היא קרובה אלי יותר מאשר היום. מרוחקת, רצינית, אבל כל אלה לא מועילים לה. היא לא שולטת בי, לפחות לא באופן רצוני, זה יותר כאילו אני זה ששולט בעניינים ומכוון אותה לשלוט בי. כחושה, חיוורת ומעולפת, שולטת-נשלטת, לא יותר.