והשלישי - ברוח התקופה - זכר ליציאת מצרים.

פוסט עם סוף אופטימי

אחרי שיֶנוסו ויֶמוצו כל כלי הנשק, המשחיתים והאובדניים גם יחד,

ואחרי שכולם ימותו, ככה שלא יהיה יותר מי שיבכה על אלה שנקטלו,

ואחרי שיתרוממו לשמיים רעשים חזקים ועננים מתאבכים,

ואחרי שהעולם ייחרב, זאת אומרת האנשים, הג'וקים בטח ימשיכו בשלהם,

אחרי כל אלה ישרור השקט הפסטורלי המדהים ביותר שהיה פה מאז הולדת המהפכה התעשייתית,

והשקיעות ספוגות החלקיקים-הפוסט-פיצוציים תהיינה מרהיבות, אולי המרהיבות  מאז ומעולם,

אבל העיקר, העתיד הקרוב-רחוק יהיה חף ממלחמות ונטול בני אדם,

וכדור הארץ יהיה מקום מושלם לחיות בו (במקומות שאליהם הקרינה לא תגיע).

פוסט עם התחלה אופטימית

זה היה יום אביבי יפהפה, ממש לפי הספר. ובפרפראזה קצת מאריכה על ביאליק - השמש  זרחה, העננים נעלמו, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו, העצים לבלבו, השדות הוריקו, החיות לחכו, הגורים ינקו, והמראות בחוץ נראו נוצצים מתמיד. והכל נראה היטב ובבירור מחלונו הפתוח של הרכב. ואז הסוחט סחט את הכפתור האדום והגיע סופו המוחלט של העולם. בחטף. ויתר דברי הימים של העולם הם כמו שכתבתי בפוסט שלמעלה.

יציאת מצרים

תמיד כשמסיימים פעילות מאומצת ומעיקה יש מין תחושת הקלה סוחפת. לא משנה כמה התעייפתם, כשזה נגמר מרגישים רעננות כובשת. לפעמים היא יכולה להימשך דקות מועטות עד לשקיעה טוטאלית של אובדן כוחות, אבל ברגעים שהיא קיימת, היא ממלאת אתכם באנרגיה חיובית ומחויכת. ככה הרגשתי אתמול בדרך דרומה מהמנחת שבו עשיתי מילואים בימים האחרונים.

וכדרכי בשעה שאני מחויך ונינוח (מה גם שלא אני נהגתי), אני שוקע במחשבות אובדניות וסופניות. על סוף העולם, אם אפשר. התקופה הכחולה-מטאלית-של-ליאו, אם תרצו. תקופה רגעית אמנם, אבל כזו שמותירה רשמים חזקים. יש בהן משהו מרגיע, מנחם וגם וודאי, במחשבות האלה - הן נכונות (במובן הזה שהן תתממשנה מתישהו) והן משרות שלווה (במובן הזה שאחרי התממשותן אין עוד מקום לדאגה).

והיום בבוקר הגעתי למשרד וגיליתי קובלנות על נוגותם של הפוסט ששחררתי באמצע המילואים ושל קודמיו. ובאמת שרציתי להבליח לעולם חדש של פוסטים מרניני נפש, אפילו רק כדי לרָצות, אבל ככה באמצע קריעת ים-סוף? עוד לפני שהמצרים טובעו על כל חיילם ורכביהם?

אז אני מרגיש שאני חייב קצת הסברים, ואולי הפוסט הזה יהיה מקור להפניות עתידיות מצידי. הטריאפוסט הזה הוא מעין מחאה (לא מגובשת, לא ממוקדת, וכזו שלא מופנית כלפי אף אחד ספציפי) - מחאה כנגד הזיהוי ביני לבין הדמויות שלי וכנגד נקודת המבט הנגטיבית במסגרתה סוקרים פוסטים פסימיים. אצלי לפחות - כמי שחונך על ברכי האמונה שחיי האישיים לא מהווים פנינה ספרותית - ככל שאני מרוצה יותר מחיי, הנטייה שלי לכתוב על מוכי גורל או בעלי נטיות אובדניות גוברת. כי הרי ההיפך מלא-מעניין צריך להיות מעניין. מעין הגיון צרוף פנימי שכזה, שבטח מאפיין רק אותי.

אבל אל חשש. החזרה לשגרת העבודה המתישה תאפיל במהרה על ההתעלות הרוחנית הפוסט-מילואימניקית שלי, ואני מאמין שבקרוב מאוד העולם הפוסטיסטי שלי יראה ורדרד בהרבה. נותר רק לצלוח חופשה בסיני, שלאור תכונותיה החיוביות בעליל בטח תניב פוסט על קריסת היקום והימעכות החלד על ידי יצורי אופל שלא נחזו מרושעים מהם.

וכמה ברכות חגיגיות לסיום. אני מאחל לכל אחד מכם עגל זהב פרטי משלו כמתנה לחג, כזה שיהיה אפשר לנתץ אותו כמחאה על הריקבון שפשה בעם (זה בשביל המבוססים שבחבורה, שכל מה שנותר להם להלין עליו הוא המצב הלאומי) או למכור אותו למרבה במחיר (במקרה שתנאי מחייה בסיסיים מעניינים אתכם יותר מהמצב הלאומי).

יותר מדי עשן בשביל להתחרט. הרבה יותר מדי. אפילו לנשום את הנשימה האחרונה קשה לי. מבעד לקרעים שבוקעים מהענן הלבן אני רואה כמה פרצופים שמופנים אלי ומנסים להיטיב מבט, וכמה ראשים ששמוטים לכיוון הרצפה. שלושה אנשים מסתובבים מסביבי במין המולה ריצתית חצי היסטרית. משהו לא עובד כמו שצריך, זה בטוח, לא יכול להיות שזה תמיד כל כך כאוטי. הקולות שמסביב רמים מדי, חצי צעקתיים. אני מריח משהו מסריח. חוץ מהבשר שלי עצמי, אני מתכוון.

כשהייתי קטן שיחקתי כמה פעמים עם חברים שלי במשחק אומץ. מי מזיז אחרון את היד מהלהבה. הייתי חוזר הביתה עם כוויה ענקית שהיתה מגלידה רק אחרי כמה שבועות, ועם יד שמרגישה כאילו בילתה זמן ממושך בתוך כבשן לוהט. ריח חרוך היה עולה ממנה, והייתי מרחרח אותה מקרוב מתוך סקרנות, מסניף לתוכי את הניחוח החמים. באופן סוטה משהו, מצאתי בו מין נחמה לכאבים שהיו מונעים ממני להירדם בלילה הראשון. אבל זה לא היה מונע ממני לשחק שוב ולנצח שוב במשחק האומץ. ההיפך. במבט לאחור אני חושב שקצת התמכרתי לניצחון המצחין הזה.

שנים אחרי זה, במלחמה, נתקלתי בו שוב. במלוא עוצמתו. כשהיינו נכנסים לשטח שהופצץ כמה דקות לפני כן, ריח הבשר השרוף היה הדבר המשמעותי ביותר בסביבה. אני זוכר שבועות שלמים שבהם הבגדים שלי הריחו כמו נייר פרגמנט שעטף קודם עוף בגריל. עם הזמן תחושת הקבס שעורר בי הריח הדביק הזה התחלפה בתחושת רעב. עכשיו הריח הזה ממלא את הנחיריים שלי שוב, ואני שואף עמוק במין פרץ של נוסטלגיה. באמת לא אכלתי כלום מהבוקר. לא נתנו לי. רק שהעשן הזה מפריע לי קצת לשאוף לריאות, כמו סיגריה, ומעולם לא הבנתי מה ההנאה בלעשן מקטרת, רק בחלל הפה.

רק שהפעם הריח הצלוי מגיע ממני. והעשן בוקע מהשערות שלי. וגיצים אופפים אותי פתאום. והחום נהייה בלתי נסבל. לא חום של הזעה, אני מתכוון, חום של התמוססות. כבר כמה שניות שאני יכול להישבע שאני הופך צמיג, ואחר כך נוזלי, והבתוכו שלי בוער, בלי אש, אבל בוער. ושמישהו יעיף ממני כבר את הקסדה הזאת. זה לא רק שאני קשור, גם אם לא הייתי ממוסמר למקום באזיקים לא הייתי יכול להזיז שום דבר. הפרכוסים האלה שהתחילו מהשנייה הראשונה, אין לי שליטה עליהם, ובגללם אני אפילו לא יכול לחשוק שיניים כמו שאני אוהב לעשות ברגעים קשים. אני חושב שבורח לי, אבל למי איכפת. קשה לי לחשוב ישר. המחשבות רצות לי בראש, כאילו מתחרות ביניהן מי תהיה האחרונה, אבל זה קרב אבוד מראש, כי אני לא מסוגל להשלים אף אחת מהן עם כל החום הזה. ואני רעב. ונשרף. והזרמים האלה בכל הגוף. מתחזקים ונחלשים כל הזמן. אמרו לי שזה לא יכאב. אם היתה לי טיפת שליטה על עצמי בטח הייתי צוחק עכשיו. או לפחות מחייך חיוך מריר.

רגע, למה מסלקים את כולם? מישהו דוחף את כל האנשים שמאחורי הענן החוצה, דרך דלת קטנה. והזרמים נפסקו. והאזיקים מוסרים. יותר נעים לשכב ככה על הרצפה הקרה. צדקתי מקודם, אני לא מסוגל לזוז. קר לי בחוץ אבל בפנים אני ממשיך להישרף על אש קטנה. הם מתעסקים עם הכבלים עכשיו, אני רואה מזווית העין. שיהיה להם בהצלחה. אני את שלי עשיתי. עכשיו מגיע הפרס. חושך גדול ואור גדול ביחד. אולי בכל זאת אני אצליח להגניב חיוך קטן של ניצחון לפני שיהיה מאוחר מדי? כנראה שלא. חבל. אבל מה זה חשוב כבר. שיקראו עלי בעיתון של מחר וזהו.