עוד כשהיה קטן, הוקסם מנגולד מהתמורות הגלומות בעולם החי. מטמורפוזות, ביטויי הסתגלות, תהליכי גדילה וזקנה, הקסימו אותו כולם. הוא נמשך אל חקר השינוי, ויותר מכך, אל היכולת לשנות. כשהוא התוודע לתורת האבולוציה, הוא קינא בטבע על כך שביכולתו לכוון ולשנות את אורח חייהם, צורתם, ותכונותיהם של בעלי החיים, אם כי משכי הזמן הארוכים שנדרשו לכך, לא נראו לו אטרקטיביים דיים. וכשאחותו עברה ניתוח קוסמטי לחיטוב אפה, הוא החליט שכשיהיה גדול הוא יהיה מנתח פלסטי.
כשמנגולד למד בתיכון הוא כבר התעמק בספרות מקצועית שעסקה בהנדסה גנטית, וסופו שהפך לבעל תואר דוקטור בתחום, עוד בשנות העשרים המוקדמות של חייו. הכינוי שדבק בו היה ד"ר מנגולד'לה, כינוי שהומצא על ידי סבתו האוהבת. עם השנים נחשב מנגולד לפורץ גבולות בתחום הגנטיקה, אך הוא מעולם לא וויתר על חלומו לערוך שינויים בגוף האדם עצמו, שאינם קשורים למבנה הגנטי דווקא.
יום אחד נתקל מנגולד במודעה שהיתה תלויה על עמוד חשמל ברחוב. זו היתה מודעה פרסומית של חברה מסחרית קיקיונית מהמזרח הרחוק שהתמחתה במכירת חתולי בונזאי לכל דכפין. במודעה הופיע אתר האינטרנט של החברה, ומנגולד מיהר לרשום את הכתובת על חתיכת נייר. מאוחר יותר, שהגיע לביתו, נכנס מנגולד אל האתר ושם גילה כי חלום ילדותו ניתן להגשמה, ואולי אפילו בר ביקוש בשוק.
מנגולד ידע כמובן כי אומנות עיצוב החי והצומח תופסת מקום נכבד בחברה המזרח אסיאתית, ואף הכיר תופעות שונות שנגזרו מכך, כמו עצי הבונזאי הננסיים שעוצבו לגודל מיניאטורי במשך שנים, כמו הרגלן של נשים יפניות וסיניות לעטוף את כפות רגליהם בשנות הגדילה על מנת שאלה תיוותרנה קטנות במיוחד, וכמו נשות "שבט הצוואר הארוך" ממדינת בורמה שנהגו להאריך את צווארן במשך שנים על ידי טבעות מתכת מיוחדות. הוא אף שמע על המנהג הפחות נפוץ של עיצוב צורת הראש, על ידי קיבועו במסגרת למשך תקופה ארוכה, שהיה קיים ביפן ובסין. אך הוא לא היה מודע לפיתוחים מאוחרים יותר של אומנות זו.
מעיון באתר למד מנגולד כי אותה חברה נוהגת לקחת גורי חתולים בני מספר שבועות ולדחוק אותם לכלי קטן למשך תקופה ממושכת, על מנת למנוע את גדילתם ולעצב את צורתם כגורי חתול, גם בעת בגרותם. החברה אף פיתחה סוגי כלים שונים, אשר בעזרתם ניתן לעצב מחדש גם את צורתו של החתול הבוגר, היות ועצמותיהם של גורי חתולים צעירים הינן גמישות ביותר, וניתנות לעיצוב מחדש בקלות יחסית. הכלי צויד בחורי אוויר, צינורות האכלה, ואמצעים לסילוק הפרשות, אך המנגנון כולו היה פשוט בתכלית. מנגולד התלהב מהפרימיטיביות היעילה של המתקן, ושמח עוד יותר לגלות כי החתולים המיניאטוריים המעוצבים נמכרים בארה"ב כמו לחמניות טריות, או דים-סאם מהביל, בשוק רחוב אסיאתי. הוא הדפיס חלק מהתמונות שמצא באתר, ותלה אותן על לוח שעם שכיסה את מרביתו של אחד הקירות בחדר העבודה שלו והיה עמוס בתמונות ושרטוטים שונים.
אלא שמנגולד מעולם לא הסתפק בהתלהבות מהקיים ותמיד חיפש דרכים לשפר ולשנות. למראה גורי החתולים, עלו בעיני רוחו תינוקות מעוצבים, בצורות ובגדלים שונים, לפי הזמנה. אם יכלכל את צעדיו נכונה, הוא יוכל לקבוע עובדות בשטח עוד לפני שתתפתח חקיקה מגבילה בעניין, לקח אותו הפיק מתחום הגנטיקה שהוגבל קשות ונקטע באיבו בשל פיהם הגדול של חלק מהמדענים. הוא יצא מהאתר, וניגש ישר לשרטוט דגם האב של הדור הבא בעיצובי גוף, מתקן מיוחד לעיצוב גופם של אנשים.
חלק נכבד מהשנה שלאחר מכן הוקדש על ידי מנגולד לפיתוח כלי המתאים לבני אדם, כלי שהיה מסובך לתכנון ומורכב הרבה יותר מהכלי המקורי. כך למשל, היה על בית הגידול החדש להתאים לתקופת דגירה ארוכה בהרבה, ולכן גם למנוע ניווני שרירים ופצעי לחץ צפויים, הוא היה צריך לאפשר מגע מסוים בין התינוק להורה, ולאפשר תזוזה מוגבלת של הילדים לשם רכישת מיומנויות הכרחיות. מנגולד השתמש לצורך כך במכשירים שיצרו זרמים חשמליים, שתפקידם היה לגרות את העצבים והשרירים, ובחומרים מיוחדים שניתן היה להגמישם למשך זמן מוגבל לצורך התעמלות ומטלות פיזיות אחרות, ולהקשיחם חזרה בלחיצת כפתור אחת. התוצאה הסופית היתה פאר היצירה של עיצוב אנושי, יעיל ומתחשב כאחד.
באותה עת בה שקד על פיתוח הכלי, היה מנגולד עסוק גם בשכנוע זוגתו ללדת תינוק נוסף, מתוך אמתלות שונות, ומשהעובר כבר החל לגדול בבטנה ונתברר כבן זכר, ניגש מנגולד למשימה הקשה ביותר, שכנועה של זוגתו להסכים לכך שהניסוי יערך על וולדם, כשזה ייצא לאוויר העולם. הוא הכין גם תכנית חלופית, שכללה קניית תינוק מאם חד הורית מברזיל, אך למזלו הוא לא נאלץ לעשות בה שימוש, כיוון שזוגתו השתכנעה בסופו של דבר בכוונותיו הטובות, וסחטה ממנו הבטחה שבנם יגדל בדמותו של שחקן הכדורגל דיוויד בקהאם, אותו העריצה באופן גלוי. לשם כך נדרשו למנגולד חודשיים נוספים של תכנון מערכת מיוחדת לחיזוק שרירי הרגליים ובניית גוף אתלטי וחלק משערות.
הליך העיצוב החל ברגל ימין. התינוק, דיוויד ג'וניור, הסתגל במהרה למכלאה הפרטית שלו, חייך תדיר, ושיתף פעולה באופן מושלם עם הוריו-שוביו, וגופו נראה מתאים את עצמו בהדרגה לתנאי הסביבה המעצבים שנכפו עליו. תמונותיו של דיוויד נתלו לצד תמונות החתולים על לוח השעם.
אך תהליך העיצוב התגלה כארוך מהמצופה. בהגיע דיוויד לגיל 3, גופו עדיין לא הראה סממני כדורגלנות מספיקים, וזוגתו של מנגולד סירבה לחשוב על האפשרות שבנם, שהשקיע שעות אימון ועיצוב כה רבות, עשה כן לחינם. לכן הוחלט להשאירו בכלי שנה נוספת, ומנגולד אף הגביר את אמצעי האימון המיוחדים שהיו מותקנים במתקן. תהליך זה חזר על עצמו פעמיים נוספות, ולבסוף, בהגיע דיוויד לגיל 6, הוחלט כי הגיעה העת לשחררו לחופשי.
בטקס רב הדר שבו היו נוכחים כל בני המשפחה, שכולם היו שותפים בסוד התהליך החשאי, נוסרה המסגרת שעטפה את דיוויד, וזה ניסה להלך את צעדיו הראשונים בחלל המתרחב, לקול מחיאות הכפיים של המשפחה המורחבת. בתחילה דידה דיוויד על רגליו כמו עופר בן יומו, אך תוך שעות ספורות הוא כבר קנה לעצמו הרגלי הליכה מרשימים, ואף התעקש להדגים בפני כולם קפיצה משיש המטבח לעבר הרצפה, על מנת לבחון את קפיציות שריריו. דיוויד טיפס על השיש, הזדקף וזינק מטה באחת, ואף נחת על הרצפה בתנועה אלגנטית ועם חיוך נסוך על פניו. אך שבריר שנייה לאחר מכן נשמע קול סדק צורמני, וגופו של דיוויד התרסק לעשרות חתיכות קטנות שהתגלגלו על הרצפה לכל עבר.
מנגולד שמע-לא-שמע את המהומה שהשתררה סביבו. זעקות שבר וצרחות אימים ריחפו מסביב, ובכי מתגלגל עטף אותו מכל עבריו, אלא שמנגולד התבונן כמהופנט בחתיכה קטנה מגופו של דיוויד שהתגלגלה אל עבר רגליו ונעצרה בצמוד לכפותיו. היה זה חיוכו של דיוויד, שנצמד לבוהן רגל שמאל של מנגולד, והרגיש קר למגע. מנגולד ניסה לנתח היכן טעה, אלא שהחיוך הקפוא הסיח את דעתו. הוא הרים את החיוך של בנו, מסר אותו לזוגתו, והלך לחדר העבודה כדי לנסות ולתקן את השרטוטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
