ישנם ימים שבהם הכל הולך הפוך.

ישנם שבועות שבהם שום דבר לא מסתדר כמו שרצינו.

ישנם חודשים שבהם החיים נראים אפרוריים וחסרי תוחלת.

וישנן שבע השנים הרעות.

לפעמים זה נדמה כאילו המציאות לא מאמינה בסטטיסטיקה.

אין חלוקה שווה בין רגעי אושר לדקות אכזבה.

אין גרף שלפיו אפשר לצפות תמורות במפלס מצב הרוח האישי.

ולפעמים אין יישור קו אלא רק בשלב המוניטור המצפצף.

המחשבות בדרך כלל נוטות לכיוון מטה.

אל הרצפה. אל האדמה. אל מה שהיה.

מה שיהיה נראה לא מעניין יותר ממה שכרגע, שגם הוא לא ממש מעניין.

לפעמים המחשבות מתעקלות דווקא למעלה,

איפה שנמצאת המגירה עם הסכינים החדים.

אבל זה רק לפעמים. רוב הזמן הם יכולים לישון בשקט.

אני לא טיפוס של השחזות.

ולפעמים אין בכלל מחשבות. ריקון טוטאלי.

בהתחשב בנסיבות, זה המצב האהוב עלי.

הרגשת אָיִן שמתפשטת בגוף במין רכות ממכרת.

מרוב אדישות למה שיש נהייתי תלוי בריקנות.

מרוב אדישות לחיים הפכתי מצפה למוות.

מעניין אם האָיִן הסופי טוב יותר אפילו.

הטקסט שלמעלה פסימי להחריד, ולא רק בתור שם תואר.

אותי הוא מחריד פיזית כשאני קורא אותו.

הוא לא בדיוני או מופרך או בלתי זורם (נוריקו), וגם לא מוגזם או בלתי אמין (ליזרד).

הוא הגיוני במובן זה שהוא מייצג תפיסת עולם קיימת,

הוא אפשרי במובן זה שכבר היו דברים מעולם, ולא מעט,

והוא זורם למקום ידוע מראש.

אבל הוא נורא לקריאה, לפחות עבורי.

ואני לא מתכוון קשה לעיכול, אלא נורא לקריאה, פשוטו כמשמעו.

בתגובות לפוסט ההתמכרות הבדיוני שלי, נוריקו טענה כי "סיפור יכול להיות בדיוני... ועדיין תהיה בו תחושת אמינות. האמינות היא איזה שהוא הגיון פנימי שהקורא אמור לקלוט. זה מה שמבחין בין יצירה מוזיקלית לאוסף מקרי של צלילים, ההגיון הפנימי, איזו שהיא הרמוניה, משהו שמאפשר לצופה/מאזין לנסות לנחש את הצליל הבא ולהיות מופתע אם יצא משהו אחר. בלי אותו פוטנציאל ניחוש אין בסיס להפתעה", ואם אני מבין נכון, כוונתה היתה שמול אותו סיפור בדיוני אמין ניצב לו סיפור בדיוני מופרך, שחסר בו הגיון פנימי.

עכשיו, אני מתכוון לעקוף בזהירות כל התייחסות לאותו פוסט, אם הוא מופרך אם לאו, שזה בכלל לא מעצם העניין, אלא אותי מעניינת יותר המופרכות הבדיונית נטולת ההיגיון הפנימי, באשר היא, וללא קשר לשאלה באיזה פוסט או סיפור היא שוכנת. האם אותה מופרכות דיס-הרמונית פסולה מעיקרה? האם תזוזות סיפוריות לא עקביות ובלתי מתקבלות על הדעת מפחיתות מאמינותו של הסיפור ואולי אפילו מטיבו? והאם גם ההיפך הוא הנכון? האם ההתמכרות העקבית והסדירה של המבקש-למות מלמעלה להשתבללות עצמית הופכת אותו ללגיטימי יותר מאשר אותו מתמכר בר-מזל שלא ייתכן במציאות וגם לא בדמיון? האם ייתכן מדרג נורמטיבי שיהא מבוסס על אמינות והגיון פנימי?

אני מניח שכל מבקר ספרותי, בגרוש או בעיתון, היה עונה על השאלה הזאת בחיוב, ואני אסתכן בהכללה ואומר, היה עונה מענה חיובי אוטומאטי. כי הרי הרמוניה, הגיון פנימי וזרימה מוזיקאלית הם אבני יסוד של כל יצירה. אבל אני, כופר שכמוני, מסרב לאמץ את האבחנה המקצועית בין טוב לרע (סרט, ספר או כל יצירה אחרת) ומתעקש להתמיד עם האבחנה העממית שבין מהנה למשעמם. כך אני בוחן דברים. ואם יצירה מופרכת ונטולת הגיון פנימי מוצאת חן בעיניי, אני אעדיף אותה על פני יצירה טובה יותר אך מהנה פחות. ואם אותה יצירה מופרכת תראה לי פגומה מבחינה תבניתית, אך באופן שאינו פוגם בהנאתי, אני עדיין אוקיר אותה. וגם ההיפך, כמובן. יצירה מופרכת ומשעממת, ממש כמו אחותה ההגיונית והמשעממת, לא תזכה אצלי בנקודות זכות בגלל אופייה, המופרך או ההגיוני.

ואני לא רואה שום קשר מחייב בין דיס-הרמוניה, הגיון פנימי או כל כלל אחר - תחבירי, מידתי או מבני - לבין מידת ההנאה שניתן להפיק מיצירה כזו או אחרת. אולי מבחינה סטטיסטית יש קשר כלשהו, ייתכן, אבל בטח שלא ניתן להכליל. ובכלל, אני מאמין קטן ביותר בתבניות או כללים, ולדעתי טעויות - מודעות או שלא מודעות - יכולות להיות חינניות ביותר, גם בהקשר הזה. אני יכול להעלות בדמיוני סיפורים חסרי הקשרים, עלילה, רצף סיפורי והגיון, שבינם לבין המציאות אין מאום, חסרי סוף והתחלה, אשר יוצאים מנקודת הנחה בלתי אפשרית, ואשר יהיו נעימים ומעניינים לקריאה.

וכמה מילים על סובייקטיביות. מונחים פלואידים כמו הגיון, הרמוניה וזרימה, הם כל כך סובייקטיביים, שפשוט לא ניתן להתייחס אליהם במוחלטות, מכל סוג שהוא, וכל ניסיון לסווג יצירה לפיהם יידון, לדעתי, לכישלון מראש. והנה, קלמן המקפץ קפץ אלי לבלוג בדיוק בזמן הנכון, קרא את אותו פוסט שבאמת ייתכן שהוא מופרך מיסודו וחסר הגיון פנימי, והגיב לא מזמן בזו הלשון: "אני חייב לציין שהזרימה בסיפור הזה טובה מהקודמים... התוצאה מקסימה". ואותי לא מעניינת השורה התחתונה, האם באמת קיימת זרימה או מוקסמות אם לאו, אלא דווקא המחשבה הראשונה, שאין זיקה מחייבת בין השתיים, וגם אם היתה, הכל תלוי בעיני המתבונן.

ובעיני המתבונן שלי, למשל, ארבע הפסקאות הראשונות של הפוסט הזה, שלא ניתן להאשימן בשגיאתיות מבנית או בכשל לוגי כזה או אחר, מפספסות את מהות הקיום שלנו, ולכן אני לעולם לא אוכל לשאוב מהן את אותה הנאה שאני יכול לשאוב, בהתאם לרמת הכתיבה כמובן, מפוסט מופרך סיפורית אך "נכון" נמשלית בעיני.

כבר כמה שנים שמתגבשת אצלי ההרגשה, ואולי גם ההבנה, שאני מכור סדרתי. היו פעמים שחשבתי על זה שאני חייב להיגמל, ואפילו היו מקרים בהם החלטתי שזה יקרה מחר על הבוקר. אבל איפה. אם אני רוצה להיות כן עם עצמי, הסיכוי שזה יקרה מחר, אפילו אחר הצהריים, שואף לאפס. וגם בשבוע הבא לא. זה פשוט מעל ומעבר לכוחות הרצון הדלים שלי.

מעולם לא הצטיינתי בכוח רצון של ממש. זה התחיל עוד בגן, אף פעם לא אהבתי להתחרות עם הילדים האחרים. על מקום בהצגה, על תשומת הלב של הגננות, על להיות מקובל, לא משנה על מה. אחר כך בבית הספר תמיד הייתי נשבר באמצע ההתכוננות למבחנים. אף פעם לא קרה שקראתי את כל החומר. הים, המיטה, החברים מהשכונה, לא משנה מי, תמיד נראו לי קורצים יותר. ובצבא אותו סיפור בדיוק, אחרת אין הסבר לזה שמצאתי את עצמי מחלק דגמ"חים באפסנאות בבסיס נידח בנגב במשך שלוש שנים. פשוט לא היה לי כוח לקום ולהתנגד או לשנות במשהו את מה שהכתיבו לי.

על אוניברסיטה אפילו לא חלמתי. זה נראה לי כמו משהו דמיוני שרק אנשים שיודעים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים מסוגלים להתמודד איתו. ואני אפילו לא ידעתי מה אני ארצה לעשות בערב. פשוט נסחפתי לי. הציעו לי לעבוד במשהו, אז הסכמתי. היה לי קצת קשה, אז פרשתי. וחוזר חלילה. החלפתי אולי 20 עבודות עד גיל 26, אף אחת מהן לא אהבתי אפילו לא לרגע אחד, ובכולן לא התקדמתי מהתפקיד המקורי הנמוך שבו התחלתי.

בגיל 26 התחלתי להמר. אף פעם קודם לכן לא עשיתי את זה, ובכלל נקלעתי לכל העניין במקרה. ערב אחד סחב אותי חבר שלי למועדון הימורים לא חוקי בדרום ת"א, ויצאתי משם עם בוקר, כמה שעות אחרי שהוא עזב. האדרנלין שצף אותי. גם במהלך המשחקים וגם לאחר מכן. יומיים שלמים חייתי על האנרגיות שצברתי שמה, ומכרים שפגשו אותי ברחוב אמרו שקשה לזהות אותי. אחרי יומיים בהם הפצרתי בו לבוא איתי לשם שוב פעם, לא התאפקתי יותר והלכתי לבדי, למרות שלא היו הרבה סיכויים שיתנו לי להיכנס ללא מישהו מוכר.

השומר בכניסה כנראה זיהה אותי, ונתן לי להיכנס בלי הרבה שאלות. מאותו יום שרצתי שם יום יום במשך חודשיים, עד שלא נתנו לי להיכנס יותר. פשוט לא הפסקתי להרוויח. הריטואל הזה חזר על עצמו בכמה מועדונים בת"א, ואחר כך בערים אחרות, עד שיצא לי שם של מביא נאחס רשמי. לא הימרתי אז על סכומים גדולים מדי, אבל רצף ההצלחות שלי, שנמשך יותר משנה שלמה, הביא לזה שבסוף נמנעה ממני הכניסה לכל המועדונים הנחשבים. באותו זמן כבר החלו להגיע אלי הצעות לשמש כיועץ סתרים של כמה מהמרים כבדים, אבל דחיתי אותן. ההנאה שלי היתה מהמשחק עצמו ולא מעצם גריפת הרווחים. הזכיות היו בעיניי אמצעי להמשך ההימורים ולא מטרה בפני עצמה.

בעקבות הנידוי המקומי מצאתי את עצמי שוכר דירה בלאס-וגאס. בוגאס ההימורים שלי הפכו מיום-יומיים לכלל-יומיים. חוץ מכמה הפסקות אוכל חטופות במזנוני אכול-כפי-יכולתך, הייתי מבלה שם את כל שעות היממה הערניות שלי, וההשתאות מהיכולת להמר בשעות הבוקר והצהריים חלפה אצלי רק אחרי כמה חודשים. הייתי מאושר. הרווחים גדלו בהתמדה ביחס ישיר לסכומי ההימורים שהעזתי לסכן, ואפילו הצלחתי להתאפק ולשים כספים בצד, בעזרתם רכשתי בתחילה בית פרטי, אחר כך מספר בתים להשקעה, ולבסוף גם בית מלון בסדר גודל בינוני עם קזינו פופולארי ומזנון אכול-כפי-יכולתך כלבבי. בגיל 30 הייתי עשיר, מרוצה מחיי, ומכור מאי פעם, עד כדי כך לא יכולתי לחשוב על נטילת הפסקה מההימורים, ולו זמנית, והתלות שלי בשעות פתיחת בתי הקזינו השפיעה עד מאוד על המקומות אליהם בחרתי לנסוע, כאשר יצאתי סוף-סוף את וגאס.

במשך כל אותה תקופה ניסו רבים לברר את סוד הצלחתי, אך לא היתה לי תשובה מושכלת לתת להם. בניגוד למתעשרים אחרים, לא ביססתי את הצלחותיי על אמביציה, יוזמה פרטית או ראייה כלכלית נכונה, אלא נשענתי אך ורק על ניצחונותיי המקריים במשחקי ההימורים. ובניגוד לכל הסיכויים, ההצלחות רק התרבו עם השנים, ולא התחלפו בהפסדים קולוסאליים, כמתבקש. התשובה השגורה בפי היתה מזל, אך זו היתה תשובה שלא סיפקה אפילו אותי. ואני טיפוס שבכלל לא מחפש תשובות.

ביום הולדתי ה-30 נסעתי לישראל לשבוע, כדי לחגוג עם המשפחה והחברים. בסוף חזרתי לוגאס אחרי שלושה ימים, בהם מכונה משומנת היטב של אמא-אבא, בני-דודים וכמה חברים שגם הם גויסו למשימה, ניסתה לגמול אותי במרתון אינסופי של ניסיונות שכנוע מההתמכרות ההרסנית ששקעתי בה, לטענתם. כשהגעתי לוגאס בחזרה, ידידה טובה שלי נתנה לי הרצאה דומה. לבסוף נכנעתי ללחץ החברתי. המשכתי להתייצב כהרגלי, מדי כמה שעות ומדי ביום ביומו, ללא הפסקות לשבתות וחגים, אצל שולחנות הרולטה והבלק-ג'ק, אבל בדרכי שלי, חסרת היכולת לבצע "קולד טרקי" ואף לא דיאטה הימורית קלה, עשיתי מה שיכולתי. הימרתי בשיטות חסרות סיכוי על מנת להפסיד את כל הוני, שיטות שלעיתים היו כה מופרכות עד שסחטו קולות פליאה רמים מבאי השולחן האחרים, אבל התוצאה היתה זהה לתוצאה המוכרת כל כך מאז ומתמיד. רווחים.

אחרי כמה ניסיונות בלתי מוצלחים רציפים התייאשתי והלכתי לפסיכולוגית. היא ניסתה לברר איתי ממה נובע דחף ההימורים שלי ומה הדרך להשתחרר ממנו, אבל לא הצלחנו למצוא תשובות מספקות לשאלות שלה, ואחרי שנה החלטנו במשותף להפסיק את הפגישות המקצועיות בגלל חוסר תועלת. אבל לא את הרומנטיות. התחלנו לצאת יחד, והיא החלה להמר יחד איתי.

הפסיכולוגית האישית שלי התגלתה כבת זוג אידיאלית. היא קיבלה על עצמה את ההתמכרויות שלי, וההימורים בראשן, והוסיפה לחבילה את ההתמכרויות שלה. למשל, די מהר הסתבר לי שהיא אוהבת סקס הרבה יותר ממני. אם היה דבר שלא הייתי מכור אליו עד אז, זה היה סיפוק מיני, זוגי או אישי. אבל מאז שנצמדנו גם זה נהיה אצלי צורך יומיומי, שקשה לי לסיים את היום בלעדיו, בצורה כזאת או אחרת. וגם בכל מה שנוגע למערכות יחסים עברתי תהליך דומה. פעם ראיתי את עצמי כזאב בודד, אבל היום קשה לי לתאר את חיי ללא בת זוג לצידי. אני חושב שמבחינות מסוימות הפכתי לבן אדם תלותי. קחו ממני את הפסיכולוגית הצמודה שלי ואני אהיה שבר כלי, אני די בטוח בזה.

היום התחלתי את הבוקר בצהריים. הלכתי למזנון במלון, התמלאתי קצת, ויצאתי לשפת הבריכה עם כוס מיץ תפוזים סחוטים. אני יושב פה בשמש, ומסתכל פנימה ואחורה. כבר הרבה זמן שאני יודע שאני מכור, ולא מסוגל להיגמל, אבל נראה לי שהיום בפעם הראשונה בחיי אני שואל את עצמי, במודע לפחות, למה בכלל? הרי כשאני מדמיין את החברים שלי, או את המשפחה שלי, אז מסתבר שכולם מכורים למשהו. לפחות למשהו אחד. זו מכורה לקידום הקריירה שלה, ההוא לטלביזיה וההם לגידול הילדים שלהם, וזו רק תחילת הרשימה. אז מה רע כל כך בהתמכרות האישית שלי, חוץ מזה שהיא לא נחשבת לדומסטית דיה, התמכרות שבסופו של יום עשתה לי רק טוב בחיים?

כשאני חושב על עצמי בעבר אני רואה אדם מסכן. לא החלטי - ממש כמו היום, חדל אישים - כמו תמיד, אבל גם עני, לא מרוצה, עובד בעבודות דחק, בודד, ומושא לירידות של החברים המעטים שהיו לי. והיום, עם כל ההתמכרויות, אמנם לא נעשיתי אדם טוב יותר, אבל אני בהחלט חי בסביבה טובה יותר. יש לי כסף, תחביבים מהנים, בת זוג שאני אוהב, ואין לי דאגות לעתיד. אני חושב שלפחות לעת עתה, וכל עוד הן יעשו לי טוב, אני אמשיך להתמיד בהתמכרויות שלי. אבל מעכשיו בלא רגשי אשמה. למה בכלל.