פשוט צריך מזל בחיים. אם הייתי דומה לבן-לאדן, אולי הייתי היום כבר מיליונר.

בוואלה פורסם היום ששבעה גברים בעלי חזות מזרח תיכונית תובעים ממסעדה במיאמי 28,000,000 דולר, בטענה שהם גורשו ממנה בגלל שהם דומים לאוסאמה בן-לאדן. מדובר באזרחי ארה"ב ממוצא ים תיכוני, בעלי מקצועות מכובדים, שטוענים שהם גורשו ע"י מנהל המשמרת, שצעק עליהם "איננו משרתים כאן בן לאדנים! צאו מכאן!". בעלי המסעדה, אגב, מכחישים את הסיפור.

אגב, מאותה רשת של מסעדות נתבע כבר בעבר סכום של מעל 54,000,000 דולר, ע"י אורחים כושים שנדרשו לטענתם לשלם על הארוחה עוד לפני שיוגש להם האוכל. ומאז התמודדה אותה רשת עם 6 תביעות נוספות בגין גזענות, מהן שתיים של אזרחים ממוצא מזרח תיכוני.

אני קורא ידיעות כאלה ומשתומם. נניח שגירשו אותם מהמסעדה, ונניח שזה היה על רקע גזעני, זה מקנה להם זכות לקבל סכום מטורף שכזה? למה? איפה ההיגיון? ומהו בדיוק הנזק שנגרם להם, מעבר להעלבות הברורה מאליה? והאם עבור העלבות שכזו מישהו זכאי להפוך למיליונר? מוזר ביותר.

תביעות מהסוג הזה מצטרפות לסוגים דומים של תביעות עתק, שהחלו פושות בארה"ב כבר לפני כמה וכמה שנים, תביעות שאין בהן הוכחה של נזק קונקרטי, ממשי וניתן לשומה. לפעמים מדובר בנזק ערטילאי, כדוגמת עוגמת נפש, כמו במקרה המסעדה ההיא, ולעיתים מדובר בנזק ממשי, אך כזה שלא ניתן להוכיחו, או שיש אשם תורם מלא של הניזוק.

ישנם מקרים בעייתיים, כמו בפרשות התביעות הייצוגיות של נפגעי עישון נגד קרטלי הסיגריות, שבהן, למרות ההסכמה מרצון של המעשן, ניתן לבוא בטענות אל יצרניות הסיגריות, שכן אלו נחשדו בהחדרת חומרים ממכרים במכוון, שגרמו לנזק מוכח, ועובדה שהן תמיד התפשרו על סכומי עתק, רק כדי להימנע מפסיקה בעניינן.

ישנם מקרים גבוליים ביותר, כמו התביעות נגד מקדונלד'ס של אנשים שסובלים מהשמנת יתר. שם גם כן יש נזק ממשי, אם כי לא בטוח שניתן להוכיח קשר בין המסעדה לנזק, אבל בכל מקרה לדעתי האשם התורם של הזללן הוא אבסולוטי, הרי אף אחד לא רימה אותו ולא הכריח אותו לאכול שם. הוא לא ילד ולא מוגבל בשכלו, ועליו לשאת בתוצאות הגרגרנות שלו.

אבל ישנם מקרים אבסורדיים בעליל, כדוגמת אותן תביעות "גזעניות" של תואמי בן-לאדן ודומיהם. אם באמת המקרה אכן קרה, אז יש פה אשמה מלאה של המסעדה, אבל נזק פשוט לא קיים. הרי מי מאיתנו לא היה מוכן להיקרא יהודון ע"י בעל מסעדה בגרמניה, למשל, ולקבל תמורת זה 2,800 דולר, זו עסקה שווה, לא? אז זוהי בדיוק ההוכחה לכך שהנזק של אותם סועדים לא עולה על כמה אלפים בודדים של דולרים, לכל היותר.

ולאלה מתלוות גם תביעות של אנשים שגילו ג'וק במרק, או חרק אחר בשקית מזון שהם קנו בסופרמרקט, ועוד ועוד. וכל תביעה כזו שמצליחה, ישר מעודדת הגשה של תביעות סרק נוספות, כי מי לא היה רוצה להפוך למיליונר בגלל הצקה קטנה וסתמית, שלא היתה גורמת לו לא לישון טוב בלילה.

בישראל, אגב, תביעה כזו לא היתה אפשרית. הפיצויים שנפסקים בבתי המשפט בישראל על עוגמת נפש הם מינוריים ביותר, וגם הכנסת לא היתה סבורה שפגיעה בשמו הטוב של אדם, שאינה גורמת לו לנזק ספציפי ומוכח, שווה מיליונים. כך למשל, סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 מסמיך את בתי המשפט בישראל לחייב את מי שנקבע שהוא פרסם לשון הרע (הוצאת דיבה) כנגד אחר, לפצות את הנפגע - גם אם לא הוכח שנגרם לו נזק מהפרסום המשמיץ - בסכום של עד 50,000 ש"ח, ואם הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע, עד לסכום של 100,000 ש"ח (צמוד למדד מסוף 1998, שזה שווה ערך ל-25,000 דולר, פחות או יותר). וזו התקרה, וכמובן שניתן ובדר"כ גם פוסקים פחות מזה.

אז אם למישהו יש הסבר, למה לעזאזל בן אדם שקיללו אותו או סילקו אותו ממסעדה בארה"ב, או אפילו נשפך עליו קפה במסעדה, צריך לקבל על זה פיצוי של מיליונים, אפילו שנגרם לו נזק מזערי, אם בכלל, אני אודה לו מאוד אם הוא יואיל בטובו לבאר בפניי את העניין.

ביום שישי האחרון הלכנו, נורמה ואני, להופעה של שלום חנוך בבארבי (ברשותכם, אני אקרא לו שאלום, מכיוון שזו האינטונציה הנכונה, ושהאיות התקין ילך לאן שירצה). אני יודע שאני לא כותב הרבה על עוללותיי, אבל שאלום הוא אחד מהגורמים המכוננים בחוויה המוזיקלית האישית שלי, לבטח שבחלק הישראלי שלה, אפילו אם אני לא מוצא את עצמי היום שם דיסק שלו במערכת. יש דברים שאתה מאמץ בילדות והם יישארו איתך לנצח, גם אם לא תקדיש להם תשומת לב מיוחדת במשך שנים. ואצלי שאלום נמצא בקטגוריה הזו, מדרגה אחת מתחת ל-PF ול-LZ, וזה אומר (לי לפחות) הרבה.

אני אוהב את השירים הוותיקים שלו, גם הילדותיים וגם המלודיים, אבל אני אוהב הרבה יותר את הסגנון הרוקיסטי שהוא אימץ בחתונה לבנה, שלדעתי (הפרטית בהחלט) הוא התקליט הכי טוב שלו ואחד הטובים שנוצרו כאן. אבל דווקא לתקליטים המאוחרים שלו, שלכאורה המשיכו את הקו של חתונה לבנה, לא התחברתי באמת, אולי בגלל שהם נהיו יותר ויותר דומים לשירים של שלמה ארצי במעטפת אנרגטית.

אבל זו רק סיבה אחת לכך שיותר מעשור לא הייתי בהופעה של שאלום. הסיבה האחרת, העיקרית מבין השתיים, היתה שבשנים האחרונות הוא נהג להופיע רק בהופעות Unplugged שכאלה, עם גיטרה אקוסטית, וכשרק משה לוי מלווה אותו על הקלידים, ואפילו אם זה נשמע טוב (ואני בטוח שהייתי נהנה בהופעה כזו), זה לא שאלום שלמדתי לאהוב, וזו לא הצורה בה אני רוצה לזכור אותו - זקן חביב (הוא כבר כמעט בן 60, מה לעשות), עם שיער שיבה, שפורט ברכות עלי גיטרה.

וזה המקום להבהיר שאני לא לוקח הופעה של שאלום כסתם עוד הופעה. בעברי הרחוק הייתי בלא מעט הופעות שלו, והרחקתי לא רק עד להופעה השנתית שהוא היה נותן בצמח, אלא גם למקומות כמו נהרייה, ובעייני זו היתה בזמנו ההופעה הישראלית היחידה שווה משהו. וגם צברתי לא מעט חוויות בהופעות שלו, ביניהן כאלו שאני סוחב איתי עד היום (כמו זיון שק השינה הראשון שלי, ההקאה האלכוהולית הראשונה בהופעה חיה, וכו'), ואני יודע שאני לא לבד בעסק הזה, כי הקהל שהיה מגיע להופעות שלו פעם, והאווירה בהופעות, היו מיוחדים, ומי שהיה בהן בטח יודע למה אני מתכוון, ומי שלא, אני מצטער אבל זה מעל לכוחותיי להסביר.

אז כששמעתי ששאלום עומד לתת הופעה חשמלית "כמו פעם", נדרכתי. קראתי את הכתבה פעמיים, וכשהבנתי שמדובר בדבר האמיתי, הודעתי בבית שצריך לשריין את היום והשעה. וכראוי להופעה שכזו, היא נקבעה לשעה אחת בלילה, התחילה באיחור אלגנטי של כמעט שעה, ונגמרה קצת לפני ארבע בבוקר.

ואיך היה? היה לזה בהחלט טעם של שאלום הישן והטוב. סאונד חזק, שירים כוחניים, ארבע גיטרות, רוני פיטרסון הוירטואוז בקטעי סולו, וקהל לא רע. ברובו צעיר מאיתנו, חלק ממנו צעיר בהרבה שנים, אבל לא רע בכלל. הרפטואר כלל את כל השירים המתבקשים, ואפילו יותר (בחריג מוזר של "תפסתי ראש על הבאר", שמקומו נפקד משום מה), והביצוע לא היה של מישהו שהוא בן 60 בגופו, אלא של מישהו שהוא צעיר ברוחו. והכי חשוב, ובגלל זה גם הפוסט, בשבילי זו לא היתה עוד הופעה טובה, אלא reminder למשהו שהיה פעם וחשבתי שאולי לא יהיה עוד.

אני לא יודע אם הוא יופיע עוד בפורמט הזה, למרות שהוא הצהיר כל שיר שני על הגעגועים שלו להופעות מהסוג הזה (ומצד שני, ידיעות בעיתונות על הופעה משותפת מתוכננת לו ולשלמה ארצי, גורמות לי לבחילה קלה). אולי כשהוא יהיה בן 70 הוא יעשה קאמבק נוסף, לכו תדעו. אני, בכל מקרה, אהיה שם.

למשל, לחטט במגירות של אחרים אני כן אוהב. וגם סוסים. מאוד אפילו. סוסים, כן, יש בהם משהו מעודד רכיבה. רק בלי אוכף. אוכף זה לא דבר טבעי, אפילו שהוא עשוי מעור, אתה מבין לבד למה אני מתכוון. ורכיבה זה כן. טבעי, חופשי, למעלה, טבע, ריח של אדמה והרבה רוח בפנים. רק לא ליפול, כי נפילות זה ההיפך בדיוק. מה? לא, זה לא לא-טבעי, זה הפוך מלמעלה. אתה בטוח שאתה פסיכולוג אמיתי? כי יש יותר מדי דברים שאתה לא מבין.

למה לחטט? כי אני לא יכול לדבר עם מי שאני לא מכיר. ואני לא אוהב לשתוק. וגם לא זרים. אפשר גם לשאול, אתה צודק, אבל לחטט זה יותר טוב. גם אני עושה את זה לבד, וגם זה כמו משחק, וגם אי אפשר לשקר ככה. ניירות לא משקרים, והם מגלים הרבה יותר ממילים של אנשים. וחוץ מזה, אני לא יכול להתחיל לדבר עם מישהו זר, ואם אני לא אדבר איתו אז הוא יישאר זר. זה כמו מעגל כזה. במגירות אין מעגלים. הן מרובעות כמו שאני אוהב.

לא, סוסים לא מרובעים. אוף, אתה לא מבין כלום. יש לך מזל שאני לא אוהב להגיד לאמא לא, אחרת כבר מזמן הייתי מפסיק את הפגישות המשעממות איתך. ולפעמים, כשאתה מתחיל עם אתה יודע מה, אני ממש רוצה כבר ללכת הביתה. אז תבין, סוסים זה למעלה, מגירות זה למטה. סוסים זה מה שרואים בחוץ, ומגירות זה מה שמגלים בפנים. סוסים זה בשביל להרגיש ומגירות זה כדי לדעת. זה נורא פשוט, לא צריכים לשאול אלף שאלות כדי להבין את זה.

ושתדע לך שלא כל מה שאמא אומרת לי אני עושה. אם למשל הייתי מחטט לך במגירה ורואה שאתה רמאי... לא אמרתי שאתה רמאי, אתה לא צריך להתפרץ, רק נניח שהיית רמאי, לא הייתי נשאר פה איתך לעוד רגע אחד. אני שונא רמאים. מה? אם חיטטתי לך במגירה? אם אני אגיד שכן אז אתה תכעס שוב פעם, אני יודע. מבטיח? טוב, אז חיטטתי. בהתחלה, כמה פעמים, בזמן שהיית הולך להגיד למזכירה שלך שלא תכניס אנשים כי אנחנו בפגישה.

לא מצאתי שם כלום. רק ניירות משעממים יש לך שם. טוב נו, רק במגירה הנעולה מצאתי כמה דברים שווים. היי, הבטחת לא לכעוס. אתה כן כועס. כן, קראתי מכתב מוזר. רק רפרפתי, כי לא היה לי הרבה זמן. לא, אני לא אגלה כלום. מבטיח, כן. גם אתה הבטחת לא לגלות כלום מהפגישות שלנו. אם תקיים אז גם אני. אני לא רמאי, אמרתי לך כבר, אני אוהב סוסים. ורמאים לא.

אני יכול לשאול משהו? תמיד רק אתה שואל, או אומר לי מה לעשות. אתה אוהב לרכב? למה לא? אז אולי אתה רמאי? תוכיח שלא. בוא לרכב איתי בסוף שבוע, וככה תוכיח. אני אראה לך מקום סודי ביער שיש בו מחסן נטוש. יש שם ארונות ריקים עם מליון מגירות לחטט בהן. הכרתי שם כבר המון חברים. לא, לא ראיתי אף אחד שם, אתה מצחיק, זה באמצע היער וזה נטוש, אמרתי לך כבר.

חברים מהנייר, לא כאלו שמדברים איתם, רק כאלו שמכירים. שקוראים מה הם כתבו, או מה כתבו עליהם. לקחתי אותם לטיול איתי על הסוס כבר הרבה פעמים. והם, לא כמוך, הם נהנו ואפילו ביקשו עוד. מה לא ברור? שמתי את הניירות בתוך הכיס ורכבתי איתם. הם לא מדברים, אבל אני יודע מה הם מרגישים. מאיפה? ממה שכתוב. אני לומד מה הם מרגישים דרכם. ואני לא לוקח כל אחד לרכב איתי, רק כאלה שאני יודע שיאהבו את זה. כל היתר הם לא חברים שלי.

***

היום יצאתי מוקדם בבוקר לרכב. כשהשמש עלתה כבר הייתי עמוק ביער. אני אוהב לשוטט בלי כיוון, בלי שבילים, בלי אנשים, כדי לשכוח את הטמטום והרשעות של האנשים, ואת החוקים המטופשים שלהם. יש כל כך הרבה אנשים שחושבים שהם יודעים טוב ממני מה צריך לעשות, ויש גם את אלה שחושבים שהם צריכים ללמד אותי איך להתנהג. כמו אמא, או הפסיכולוג הדפוק ההוא. שמחתי שהוא לא בא איתי, כי כבר נמאס לי להסביר לו, ונמאס לי מכל החיטוטים שלו, כמו שהוא אוהב לקרוא לזה.

קשרתי את הסוס שלי ליד גדר הביטחון. קצת מסובך להיכנס פנימה, אבל כבר מזמן מצאתי את הדרך המושלמת. צריכים רק להידחק לתוך המנהרה שחפרו הזאבים, ויוצאים מהצד השני של הגדר. בפעם הראשונה ניסיתי לטפס עליה, אבל זרם חזק של חשמל הפיל אותי לרצפה. אבל אחרי שעוברים את הגדר זה כבר קלי קלות. ליד אחת הדלתות שכתוב עליה "מחסן פדראלי - אין כניסה - העבריין ייענש", יש חלון ששכחו לנעול אותו. רק צריך לטפס דרכו וזהו.

ובפנים יש המון תיקים שעל כולם יש סמל של נשר ובאותיות גדולות כתוב FBI, ובאותיות קטנות כתוב שם של איש או אישה. ובתוך התיקים תמיד יש תמונה שמשודכת לדף שנקרא "דוח מסכם", ומתחתיו יש כל מיני ניירות שמהם אפשר ללמוד הרבה על האיש או האישה. יש תיקים דקים שבהם אני בדר"כ לא קורא, רק אם התמונה מאוד מוצאת חן בעייני, ויש תיקים עבים שאפשר לקרוא בהם המון, ועליהם אני אף פעם לא מדלג.

התחלתי באות A, ועכשיו אני כבר כמעט באמצע B. את התיקים הכי שווים אני שם בצד, על מדפים שהיו ריקים קודם. יש לי מדף של תיקים שהם ממש כמו סיפורי מתח, עם מרגלים ויריות, ויש לי מדף של תיקים עם תמונות שוות של בחורות עירומות, ויש לי עוד כמה מדפים כאלה עם קבוצות אחרות של תיקים. אני הולך לפי הסדר, ובודק כל תיק. בהתחלה רציתי לקפוץ ישר לעבים, אבל התאפקתי, כי חשוב שיהיה סדר. רק לפעמים אני מחפש תיקים שנמצאים קדימה ברשימה, אבל אני תמיד חוזר בחזרה לסדר הרגיל אחרי זה.

למשל, ישר אחרי שהבנתי שיש שם תיקים על המון המון אנשים, ניגשתי לאות D וחיפשתי תיק על אבא ואמא, כי זו האות שבה מתחיל שם המשפחה שלנו, אבל לא מצאתי. וככה חיפשתי תיקים של עוד אנשים שאני מכיר. את הרוב לא מצאתי, אבל חלק כן. וגיליתי ככה הרבה דברים חשובים. אבא של גלוריה מהכיתה שלי, שהוא איש חשוב, אוהב לשכב עם זונות, ראיתי תמונות. אם היא תרגיז אותי פעם, אני כבר אראה לה מה זה. את התיקים האלה אני שומר במקום סודי, מאחורי ערימה של ארגזים, כי הם הכי חשובים לי.

והיום אני הולך לבדוק אם יש תיק על הפסיכולוג המרגיז הזה. המכתב שקראתי אצלו היה מוזר, ויש לי הרגשה שיהיה עליו תיק, למרות שרוב התיקים הם על אנשים חשובים או מרגלים, והוא לא נראה לי לא זה ולא זה. הוא צריך להיות באות Q, שזו האות עם כמעט הכי מעט תיקים, אבל אם אני לא אבדוק אני לא אדע. רגע, זה צריך להיות למעלה, אני צריך לטפס קצת... אני לא מאמין, יש לו תיק!

***

שלום. תודה, אני מעדיף לעמוד היום. לא, אמרתי לך, אני לא רוצה לשבת. כן, רכבתי ליער, אבל לא מצאתי שם חברים חדשים. אז מה עשיתי? קראתי. כל מיני דברים. על אנשים אחרים. גם עליך. כן, מה אתה מתפלא, יש שם ניירות של הרבה אנשים. אני לא יכול לגלות לך מה כתוב שם, זה סודי. זה סודי, כי ככה כתוב על התיק. מי כתב? ה-FBI. אני לא מקשקש שטויות. אם היית בא איתי, היית רואה בעצמך.

אתה לא חייב להאמין לי אם אתה לא רוצה. לא, אני לא מתכוון לתת לך דוגמא כדי שתאמין לי. גם לא דוגמא קטנה. רק לא הבנתי איך אתה פסיכולוג אם כתוב שם שאסור לך לעבוד בזה יותר, מלפני שנתיים. מה השתתקת? עכשיו אתה מאמין, אה? אמרתי לך. אני לא סומך על אנשים שמפחדים מסוסים. וגם לא על כאלה שנועלים מגירות. כמוך. אני הולך, ביי. ואני לא מתכוון לחזור יותר.

פעם אחרונה ודי? לא, אני לא רוצה. אמרתי לך שלא. אני לא מבין למה אתה חייב כל כך. יודע מה, בסדר, אבל זו באמת הפעם האחרונה, לא כמו שאתה תמיד אומר סתם, ובתנאי שתבטיח לי שאם אמא מתקשרת אליך לבדוק מה קרה, תגיד לה שאתה גם חושב שאנחנו כבר לא צריכים להיפגש יותר. טוב, תלך אל המזכירה להגיד לה שלא תכניס אף אחד, ואני בינתיים אוריד נעליים.