מאז שהתחילה המלחמה הזו היה לי המון מה לומר.

אבל לא היה לי חשק לכתוב אף מילה.

ידעתי לטעון בלהט, כמעט בו זמנית,

למה היא צודקת, ולמה היא מוטעית,

למה היא הכרחית, ולמה היא מיותרת,

למה נחוץ להקריב קורבנות, ולמה כה חבל על המתים המיותרים.

למה הניהול היה כל-כך כושל, ולמה לא היתה במילא שום דרך לנצח.

אבל לא התחשק לי לפתוח את הפה.

יש משהו במלחמות, שמשלהב ומדכא אותך גם יחד.

מצד אחד האדרנלין גועש לך בדם, כמו בזיון פרוע או במשחק גמר,

ואתה מסוגל להמית עשרת-אלפים לבנונים בהבל פה, רק כדי לנתץ נסראללה אחד.

מצד שני הלב נחמץ עם כל תמונה של חייל בן-עשרה שחטף פגיעה ישירה,

ואתה מסוגל לוותר על כל ההרס-הרג הזה, רק כדי לזכות בשלווה זמנית חצי-מדומה.

בעשרת הימים האחרונים הייתי on-and-off בצפון ובמרכז.

לרגע אני משחק עם הילדים בפארק הירקון, כאילו לא קורה כלום מסביב,

לרגע אני במנחת-מסוקים בצפון, שומע בשידור ישיר, בין אזעקה לאזעקה, ספירה של הרוגים ופצועים שמחפשים דרך מהירה לחזור לארץ.

ולרגע אני עוצר בדרך צפונה כדי להשקיף מלמעלה על הכנרת הריקה, והניגוד בין השקט לרעש לא יוכל להיות בולט יותר מזה.

אני יושב על הארץ, אוזן שמאל מקשיבה לשיחה, עין ימין מביטה הרחק למרחב.

הטייס מתחקר את הרופא שנמצא בשטח, באמצע הלחימה, כמה נפגעים יש לו.

השמש מתחילה להיצבע בכתום-אדום, ברקע נוף צפוני יפה.

הטייס שואל כמה יכולים ללכת בעצמם וכמה לא, מוודא איפה כדאי לאסוף אותם, כדי שהחיילים לא ילכו יותר מדי בזמן שהפצועים מדממים עליהם.

השקיעה פשוט מדהימה.

מתנהל ויכוח. הטייס רוצה לאסוף את הפצועים כמה שיותר קרוב לאיפה שהם נמצאים, מישהו שתפקידו לקבל החלטות לא מסכים לסכן את המסוק בגלל שהירי נמשך מסביב. הטייס מתעקש להתקרב כמה שיותר. אני כבר אסתדר, הוא אומר. אין הסכמה ביניהם.

העננים נצבעים בצבע ארגמן עז, שמזמין אותך לשאוף אוויר מלוא הריאות ולהתענג על המראה.

רעש של מנועים כוחניים-מתחממים קוטע את הויכוח. הגיע הזמן לזוז.

כשהמסוק יוצא, החושך כבר הספיק להזדחל אל העולם בלי שנרגיש.

ויום רודף יום. המשימה מבוטלת שוב, ואני יורד דרומה באמצע הלילה, מתחייב לחזור מחר בשעה היעודה. למחרת אני שוב עולה למעלה, וחוזר חלילה.

כמוני גם החי"רניקים שסביבי. אלה שהולכים להיכנס פנימה ללבנון. כל יום הם מסתדרים בקבוצות, מוכנים לצאת לקרב, מכינים את עצמם נפשית, אולי למות אולי להיפצע, מלאכה לא קלה. כל יום הם חוזרים באוטובוסים שלהם כלעומת שבאו.

היית מצפה שהם ישמחו, עוד יום עבר והם לא נזרקו לביצה המדממת, אבל הם הופכים מיואשים עם כל דחייה ודחייה. המתח הבריא, כמו שהם אוהבים לקרוא לזה, הופך לפקעת עצבים. ואני מרגיש לא נעים על זה שלפני כמה דקות התעצבנתי ששוב אני נוסע כמה מאות קילומטרים לשווא. מה זה בכלל כמה מאות קילומטרים, אני מטיף לעצמי.

אני יושב ומביט עליהם. עשרות רבות של צעירים. לא יודע אם לאחל להם שהמשאלה שלהם תתגשם והיום לא יגיע שוב הביטול הקבוע, או לאחל להם שהביטול ימשיך. כמה מהם ימותו אם הם יצאו לשם? אחד מעשרה? אחד מעשרים? לא חבל? אני בכוונה לא משנן פרצופים. מי צריך את זה אחר כך על המצפון. אני קם והולך לחפש קופסת שימורים מלאה, כדי להרגיע את הבטן.

אני יודע לטעון בלהט, כמעט בו זמנית,

למה אסור היה להכניס אותם לשם בכלל וצריך היה להסתפק בהפצצה אווירית מרוכזת וקצרה,

ולמה חייבים היו להכניס פנימה את כל הכוחות במכת מחץ אדירה.

אבל אני לא יודע איך להתגבר על התחושה –

שההססנות היא הקו-המנחה, בהא הידיעה, של המלחמה הזו.

שהפחד מוועדת החקירה הבאה גדול מהחשש לגורלה של המדינה.

שהאינטריגות גוברות על השכל הישר.

שהביקורת-לשם-ביקורת הפכה לערך מקודש יותר מאשר האחווה-לשם-אחווה.

משהו חמוץ בי בימים האלה, וזה לא רק האובדן שמקיף אותנו, וזו לא רק ההרגשה שאפשר היה לסיים את זה טוב יותר, לפה או לפה, וזו לא רק החמצמצות הרגילה של תקופת מלחמה.

משהו מריח לי רקוב, וזה לא רק הריקבון הרגיל של שדה קרב.

אולי זה ייעלם מחר, כמו כל דבר כמעט. לא יודע.

אולי מחר בשבע, עם שוך ההפגזות, אני אנשום אוויר צלול יותר, בדרך דרומה לאילת.

בינתיים, לא טוב לי.