Hash ואני, קצוות מנוגדים בכתיבה (האחד מאריך במלל והשנייה מתמצתת לכדי הברות), החלטנו בעקבות הדיון על אורכים ועומקים, לצאת בפוסט מקביל בעל נושא משותף והיקף מוגבל (התנאי האחרון למגינת לבי... לול), שיהיה מעין מודוס-ויונדי בין שני הקצוות של הסקאלה. זו לא תחרות וגם לא מבחן, אלא אקט של קירוב לבבות יצירתי. אז באופן אקראי נבחר הנושא "שלולית ענק", והנה התוצאה שלי. התוצאה של Hash נמצאת בבלוג שלה.

בעיירה שבה גדלתי הייתה שלולית ענק. כל ילדותי היינו סובבים סביבה. בחורף היינו זורקים לתוכה אבנים או משתכשכים במימייה העכורים. בקיץ היינו סתם יושבים ליד המכתש הגדול והמוצל שהיא יצרה, לפעמים מבעירים במרכזו מדורה ונשארים לידה עד עלות השחר.

כשגדלתי ועברתי לעיר הגדולה, העמסתי עליה רומנטיקה. ראיתי אותה בעיניי ילדותי - גדולה מהחיים, זוהרת, מאתגרת, מחברת ומשעשעת. היא סימלה בעיניי את אותם דברים שהיו יפים בעיירה הקטנה והיו חסרים בעיר הגדולה - אינטימיות של ביחד, תמימות, חברות מאובקת שלא קיימת יותר היום.

כשחזרתי לעיירה לאחר הרבה שנים של היעדרות, קפצתי לבקר אותה. היא היתה נטושה (הילדים העדיפו את מרכז הספורט שנפתח בחסות הלוטו), חרֶבה (במהלך הזמן הפסיקו מי השלולית להיקוות בה) וקטנה יותר מאיך שזכרתי אותה (ואולי זה אני שגדל). אחר כך בבית חשבתי לעצמי שהיא עדיין מסמלת בעיני את עיירת ילדותי, רק שבמקום הזיכרונות המחויכים של פעם באים היום זיכרונות של מעיין שייבש והצטמק. גם זיכרונות מתבגרים עם הזמן, כנראה. בייחוד כשהם באים במגע עם המציאות.

לכבוד יום כיפור הממשמש ובא, אני חייב לפצוח במספר דברי כפירה.

אני בהחלט מאמין שאדם ראוי לו שייקח פסק זמן כדי להרהר במעשיו ולבקש סליחה מכל אלה שהוא פגע בהם (ואף מילה על אלה שפגעו או נפגעו פה במרחב הבלוגספירי בימים האחרונים), אבל בתור אינדיבידואליסט בדם, שהרתיעה מקבוצתיות היא אצלו טבע שני, אני חושב שהיה עדיף אם כל אחד היה עושה את זה בעיתותיו שלו (ולא במועד מלאכותי שאולי אינו מתאים כלל לאדם זה או אחר) ובדרכו שלו (צום מזכך את הנפש? ומה עם יום של שתיקה? או אולי יום של הרהורים דווקא בים או באמצע המדבר עם בקבוק מים למניעת התייבשות?).

וגם החיבור של הדת עם חשבון הנפש לא נראה לי. אני רואה את עצמי כאדם מוסרי (מוסר מפוקפק אולי, אבל בכל זאת מוסר), אבל אני מתנער מהרבה ביטויים של המוסר הדתי (שהתחיל יפה עם עשרת הדברות אבל התקלקל בהמשך), ובהחלט לא בא לי לזהות את החשבון האישי שלי עם חשבון דתי לאומי שמלווה בתקיעות שופר לשם פתיחת שערי שמיים. את המנוחה והישועה והמחילה והנחלה אני מצפה למצוא אצלי פנימה, ולא שם למעלה.

וחוץ מזה, מי הדביל שקבע שאסור לכתוב פוסטים ביום כיפור? הוא לא מבין שאין כמו הכתיבה כדי לזכך את הנפש? פוסט מחילה, למשל, יכול בהחלט לשמש כתחליף הוגן והגון לצום בן יממה.

ולבסוף, לכבוד החג, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לשתי חדשות חדשותיות ביותר.

שחקן בייסבול יהודי ומפורסם העונה לשם שון גרין החליט שלא להשתתף במשחק פלייאוף גורלי בגלל שהוא נערך ביום כיפור. לי כמובן צרמה האנומליה הזו, כי הרי אין דבר שמרוחק יותר מהדת היהודית מאשר בייסבול, אבל לא מעט מגיבים בוואי-נט התלהבו מהמחווה ושיבחו את השחקן על ההקרבה והדבקות באמונה. רק דבר קטן נשמט מאותם מגיבים, והוא העובדה שאותה קבוצה משחקת משחק מכריע נוסף גם בערב החג, ולמי שלא יודע משחקי בייסבול נוטים להתארך ולהימשך עמוק על תוך החג, ככה שאותו שחקן כן יחלל את החג, אבל יעשה זאת רק באחד הימים במקום בשניהם. לדעתי, שון החביב יצא קצת אידיוט. גם מחלל בצורה שאין לה כפרה את היום הקדוש ביותר ליהדות, וגם מפסיד משחק גורלי של קבוצתו, ודווקא את זה מבין השניים שאמור להיות משודר מחוף לחוף.

והנה עוד משהו שמתקשר אצלי בראש ליום כיפור. בפשיטה של משרד הבריאות על מחסני מזון באיזה מושב עלום, נתפסו 11 טונות (!) של "מזון כלבים", שהתגלו בסופו של דבר כמעדן כבד אווז, אשר הוברח לארץ תחת מסווה. אז מה עשו הפקחים? השמידו את כל הסחורה, כמובן. ככה עושים? נגמרו העניים והרעבים בארץ שמשוועים לכבד אווז כדי להתקיים? ומה איתי? אני הייתי יכול לחיות על כמות כזו מהארוחה המפסקת, דרך כל יום כיפור ועד למוצאי החג, ועוד היה נשאר קצת עודף. ככה פספסתי הזדמנות פז ליום כיפור בלתי נשכח. כל הכבוד פקחים, באמת, כל הכבוד. וצום קל לכם. יש לכם על הרבה מה לכפר עכשיו.  

זהו סיפור על ששה בני אדם, מהם ארבעה בגירים. שני גברים ושתי נשים. שתי הנשים, בשנות העשרים לחייהן, חיות חיי זוגיות משותפים, מצליחות מבחינה קרייריסטית, נאות למראה, ומגדלות יחד ילדה. שני הגברים, בשנות השלושים לחייהם, שמנמנים ומקריחים, מצליחים פחות בעבודה אך נחושים לסגל לעצמם את התדמית המצליחנית של הקהילה ההומו-לסבית, ולצורך כך מתלבשים בקביעות בהתאם לצו האופנה. גם הם חיים יחד מזה תקופה, ומגדלים במשותף ילד. או להיפך, הגברים יפים ומצליחנים והנשים פחות, זה לא ממש משנה.

הילד והילדה נמצאים באותו גן ילדים ומיודדים ביניהם. אוהבים לשחק יחד זה בביתו של זה, וגם בגינה הציבורית שבמורד הרחוב, מרחק הליכה קצר מהגן. לפחות פעמיים בשבוע נפגשים באותה גינה ארבעת ההורים ושני הילדים, ומעבירים בה יחד כמה שעות שקטות ומהנות. מין אידיליה שכזו.

במקום אחר בגלקסיה חיים יצורים אמורפיים בעלי סקרנות בלתי נדלית. הם חוקרים צורות חיים אחרות ומנסים להשליך מאורח חייהן על מבנה היקום ועתידם שלהם. משלחות מחקר נשלחות לחקור את קצוות הגלקסיה, השכם וערב. אחת המשלחות נתבקשה לחקור את כדור הארץ, או יותר נכון, לבחון את דרכי הרבייה המקומיות, עניין שמטריד רבות את הקהילייה המדעית האמורפית, החוששת מהידרדרות זוחלת אך עיקשת בממוצעי הילודה האמורפיים. היצורים האמורפיים נוהגים להתרבות בגפם, למרות יכולתם להזדווג לצורך כך. בעת האחרונה הועלו דעות לפיהן רבייה זוגית תהייה עדיפה ותניב פירות רבים יותר, ולכן חלק מהמשלחות יועדו לבחינת דרכיי הרבייה של המינים השונים.

המוניטור הראה גן ירוק ושלוו, ובו בלטה קבוצה של שישה ילידים, ארבעה בגירים ושני קטינים, שלושה מהם נראו זכריים ושלושה נקביים. מפקד המשלחת נראה שבע רצון. העלו אותם לספינה, קרא בחגיגיות.

שני הגברים ישבו על ספסל ועישנו. שתי הנשים ישבו בסמוך אליהם וקראו עיתון. כולם החליפו מילים מעטות באווירה שאפשרה שתיקה ללא שיירי מבוכה. במרחק מה מהם, שני הילדים הסתחררו על נדנדה וצווחותיהם הצליחו להשתלב באופן מרשים בשקט הירקרק ששרר מסביב, כאילו היו שני עורבנים על עץ. לפתע הבזיקה אלומת אור והירוק פינה את מקומו ללבן בוהק. משהוריקה הגינה בשנית לאחר מספר שניות היא חסרה שישה בני אדם, אך לא ניכר היה עליה שהיא משיתה את ליבה לכך.

ספינת החלל התמקמה בחשאיות בתוך אחד הקניונים שמדרום לים המלח, ולשלב א' של הניסוי הוקצו כשלושה חודשים. שני הילדים הושמו בחדר משל עצמם. האמורפיים לא בנו על כך שהם יבצעו עבורם טקס רבייה, אבל היה שווה לנסות. ארבעת הבגירים הופרדו, כאשר אחד הזכרים ואחת הנקבות הושמו בחדר אחד, והשניים הנותרים בחדר אחר. בכל אחד מהחדרים היה קיר מיוחד ממנו ניתן היה להשקיף אל תוך החדר מבלי שהמשקיף ייחשף בפני השוהים בחדר.

בתום התקופה המוקצבת הוכתר הניסוי ככישלון קולוסאלי. לא זו בלבד ששום צאצא לא נוצר במהלך אותה תקופה, אלא שאף אחד מהזוגות לא ניסה אפילו לבצע טקס הזדווגות. הדבר לא תאם את המחקרים המוקדמים שמסקנותיהם היו בידי המשלחת, לפיהן טקסי הזדווגות שכאלה נערכים תדיר בין ילידי כדור הארץ. המסקנה המתבקשת והחד משמעית עימה שבה המשלחת הביתה היתה כי בהעדר נתונים נוספים מן הראוי להמשיך ולדבוק בשיטת הרבייה העצמית, שכן הליכי ההזדווגות ושיעורם הינם בלתי ניתנים לצפייה מראש, ועשויים להביא במקרים קיצוניים לכדי כליה.

השישה מצאו את עצמם בגינה, בבוקר אביבי ולח. לאחר שהחליפו חוויות וסיימו להתרפק זה על זה, החליטו לנצור את האירוע המתמשך בינם לבין עצמם. בערב נפלה הילדה שדודה על מיטתה הותיקה והאהובה, ושתי הנשים התפנו לאקט סוער של סקס לאחר תקופת בצורת ארוכה. באותה עת ובאותה שכונה היו שני הגברים עסוקים בהתגפפות דומה בחדר האמבטיה, בשעה שהילד נותר רדום אל מול הטלביזיה. הם יעבירו אותו למיטה אחרי שיגמרו את מה שהתחילו.

לאחר שקיבצה את כל פיסות המידע מרחבי הגלקסיה, החליטה המועצה האמורפית העליונה לדבוק בשיטת הרבייה הקיימת. הצפי היה אמנם לקיטון עקבי בהיקפי הילודה, אך הדעה השלטת היתה כי זה עדיף בהרבה על פני שיטות רבייה הדורשות שיתוף פעולה בין אחדים, שהוכחו כבלתי ניתנות לחיזוי ואף ליישום במקרים רבים.

שנים רבות לאחר מכן פרסם קופרניקוס אמורפי אחד גילוי דעת, לפיו לא מן הנמנע שיש לערוך ניסוי חוזר, שבו תיבחנה אפשרויות נוספות הכוללות בין היתר זיווג בין קטינים לבגירים, בין גברים לגברים, בין נשים לנשים, ובין כל אלה לבין מיני חיות אחרים החיים על פני כדור הארץ. גילוי דעת זה זכה לקיטונות של ביקורות שליליות ואף כונה "מסמך בדיוני הנובע משיגיונות נפשו של יצור בעל דמיון מפותח יתר על המידה" ולכן נגנז.