לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סטודנטית חופשיה

.nobody ever seems to remember, life is a game we play

כינוי: 

בת: 18

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2005

סגירת חשבונות


לא מזמן חזרתי הביתה. היה תענוג לפגוש את החתול הכתום הגדול (הוא בא מיד כשקראתי, אהוב), את הכלבה, וגם את המשפחה. למשפחה זה יותר קל, אני חושבת. אני מדברת איתם, הם יודעים מתי אני באה והכל. חיות לא. הן מרגישות נטושות. אבל נעזוב את זה עכשיו. במשך 20 יום בוערים בי כמה דברים שצריכים לצאת.

מי האנשים שמכירים אותי ויודעים על הבלוג שלי? אחד מהם נשאר מסתורי. השני, אני מניחה, הוא בלונדי, הידוע גם כראש זמש. התיאור של שחר "הוא לא ידיד טוב שלי, הוא סיפר לי כשהוא היה ממש שיכור" הולם אותו להפליא.
כמה צבוע אדם צריך להיות בשביל לעשות דבר כזה מאחורי הגב שלי? כמה שפל הוא צריך להיות בשביל להמשיך להתנהג כידיד אחר כך? ייתכן שאני טועה, ולכן אני מצנזרת את עצמי, ולא מספרת על תקריות מסוימות. אחת שאני כן אספר עליה היתה לפני שהוא טס לאנגליה. כל כך שמחתי בשבילו (הוא הכיר מישהי והתאהב לחלוטין), ושכנעתי אותו לבוא לרקוד. במועדון, ממש שמרתי עליו שלא ישתכר ויעשה שטויות, שישתה מים, ושיהנה. לא החזקתי לו את היד, אבל העיניים שלי היו מופנות לכיוונו לא מעט זמן. אז ככה? אני מקווה שאם אני טועה, הוא יאמר לי.

לא הייתי חוזרת לשחר עכשיו. מכל מיני סיבות. הראשונה היא הכאב שהוא גרם לי, והכיעור שבפרידה שלנו. מישהו שראוי לי, לא היה עושה את זה.
סיבה נוספת היא, שהוא צדק בדבר אחד שהוא אמר לי כשבאתי אליו לראשונה. הוא דביל. אז הוא אמר את זה אחרי שבילינו שעתיים בערך בחיפוש חנייה בדרום ת"א, ובישיבה אצל בעל מועדון, בעוד שניהם מדברים ואני עציץ. אז צדקת, מותק. בזמנו עשיתי כמה טעויות, שאני עושה הרבה. התעלמתי מהפגמים שלו. התעלמתי מהדביליות, מהנטייה לצעוק, מחוסר העצמאות המבהיל שלו, אבל זהו. הקש ששבר את גב הנאקה היה בפאריז. בחנות צדדית בשאנז אליזה היו סיכות עגולות כאלו, לתיקים. נברתי בהן, והיתה שם אחת שאמרה "sheep shagger". היה בה ציור חמוד להפליא של כפות רגלי אדם וביניהן כפות כבשתיות. חשבתי לקנות לו את זה, כי יש לו קטע עם כבשים, והסיכה הזו גרמה לי לחשוב עליו. התקשרתי, הוא לא ענה, ולהודעה ששלחתי בערב הוא הגיב ב"תגידי לי איפה זה, אני מעדיף לא לפגוש אותך". כשעניתי שזה בשאנז אליזה, הוא לא הגיב. אפילו לא ב"תודה שחשבת עליי, אבל לא" מנומס. זה מוגזם. מישהו שלא מסוגל להעריך כזה דבר הוא באמת דביל.
בזמן שלא הייתי התקבלו כמה בקשות גישה לבלוג. הוא שלח שתיים. סירבתי, כמובן, כי אני לא אתן לו את הסיפוק הזה. הוא יכל היה לקרוא אז, כשאהבתי אותו. עכשיו לא. זה חלק מהעסקה של להיות בלעדיי. הוא יכול להמשיך להתמזמז עם בת ה-19 הכעורה שלו, או אפילו עם מודל יותר צעיר, להתחיל לתקלט בימי שישי, בעוד ניסיון למנוע מעצמו להתבגר, וזו זכותו, אבל לקרוא כאן זו לא זכות ששמורה לו יותר.
הוא כתב בנימוק שהוא רוצה לקרוא מה כתבתי עלינו. ובכן, לא. הוא יכל היה לקרוא כשסיפרתי לו על הבלוג, כשהיינו ביחד. עכשיו מאוחר מדי.

זו גם סגירת בלוג. טוב, לא ממש סגירה של הבלוג, אבל אני אפסיק לכתוב בו, כי אני לא אוהבת את רעיון המציצנות המכוונת. מילא כשאנשים קוראים מתוך אכפתיות, עניין, או בגלל ההומור, אבל אני לא אתן למי שזה לא יהיה את הסיפוק המציצני המגעיל הזה.
ריאליזם בגרוש - ברור לי שהבלוג ברשת. ברור לי שכל אחד יכול לקרוא, אבל יש סיבה לקרוא ויש סיבה לקרוא. אם מישהו קורא בגלל שאני מעניינת, מצחיקה, או מתוך הזדהות, מצוין. אם מישהו קורא מתוך יצר מציצני לחטט בחיים שלי, הוא מוזמן לקפוץ לי.
כנראה שאפתח בלוג חדש בקרוב. כמו שאני מכירה את עצמי, אני לא אהיה מסוגלת שלא לשפוך את מחשבותיי על נייר או מקלדת, ועל מקלדת זה יותר מהר. מי שירצה להמשיך איתי לשם, מוזמן לכתוב לי ל[email protected] אם אכן יהיה בלוג חדש, אני אשלח את הכתובת.

בקרוב שיר אוספת אותי, ואנו הולכות לנאפיס. כמה התגעגעתי לנאפיס.
נכתב על ידי , 20/9/2005 20:13  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט טרום טיסה


עוד 3 שעות בערך אבא ואני נוסעים לשדה התעופה. טיסת לילה. מקווני שלפחות החנויות האלכוהוליות יהיו פתוחות בנתב"ג. לפני כמה דקות חזרתי מהרכבת, לשם הסעתי את דניאל. אנחנו עדיין ביחד, אבל אני לא יודעת מה יהיה איתנו. הוא נראה די אומלל מהמחשבה על הנסיעה שלי, שיום לפני סיומה הוא הולך לטירונות. נחמד לדעת שהוא יחשוב עליי. אני אתגעגע אליו. עוד לא נסעתי לפרק זמן באורך הזה. ארזתי די הרבה, ואין לי מושג אם זה מספיק, חסר, או יותר מדי. אין לי ממש מה לכתוב, חוץ מהעובדה שאני קצת בדאון לאחרונה. אולי זה דניאל, אולי זו אני, אני לא ממש יודעת. בכל אופן, אני אשוב לפה ב-20 לחודש, ואכתוב פוסט ארוך שיעסוק בטיול, ובוודאי לא יעניין אף אחד יותר מדי, כמו שאר הפוסטים שכתבתי על טיולים. ובכן, להתראות.
נ.ב - הפוסט חזר להיות פרטי, כי ככל הנראה שחר חשף אותו לאנשים. אני לא בטוחה בזה, אבל הוא טוען שאנשים שמכירים אותו קוראים פה. ובכן, יש כמה כאלו שאינני מחבבת כלל, יען כי הם טמבלים, ואת הסיפוק של לקרוא את השטויות שלי אני לא מתכוונת לתת להם.
עריכה. עכשיו 9 וחצי, בקרוב נוסעים. הרבה יותר קל לכתוב כשאני לא רותחת מזעם. על שחר, כמובן. הוא ענה למייל שלי ב"בבקשה אל תכתבי על החיים הפרטיים שלי בבלוג, יש אנשים ששנינו מכירים שקוראים פה (כן, כן כן...)". כך במקור. רעדתי מרוב כעס כשקראתי את זה. החשק שלי לדבר איתו ירד פלאים מאז. הוא טוען שמישהו סיפר לו כשאותו מישהו היה שיכור. אין לי שמץ של מושג מי זה יכול להיות. אין לנו יותר מדי מכרים משותפים שלא ממועדונים, והם לא יודעים על הבלוג. אני שוקלת לסגור אותו ולפתוח אחר.
נכתב על ידי , 1/9/2005 19:26  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





27,004
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לליסה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ליסה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)