ואני חושבת על זה כשאני קמה בבוקר,

וכשאני משתעממת למוות בבית קולנוע חשוך,

וכשאני לא מצליחה להירדם,

וגם כשאני שרה בקור של הלילה בקול רועד, ומזייפת לי שירים של ביטלס

אני חושבת על זה,

ועדיין לא מבינה

למה

לעזאזל

אני לא מצליחה

לתפוס-כבר-את-ה

עמדה-שלי.

הרי היא הייתה מגובשת מהרגע הראשון.

[ולמה כ"כ קשה לי להשתחרר מזה?]

(17.2, 18:39)

ולמען האמת, כבר איבדתי לגמרי את ההגיון בכל זה. אני אומרת כל הזמן שלא, אני אומרת שזה ברור לי, אבל האמת היא שאני אפילו לא מצליחה למצוא את הכיוון שמתקרב אליו במקצת.

כמה שאתמול היה הוכחה מובהקת לזה, וכמה שגם היום זה הולך להיות אותו הדבר, וזה בעצם הקטע הכי נוראי-

בסופו של דבר, בפועל, הכל אותו דבר [ואני לא אתפתה ואומר כולם, למרות שזה מתבקש].

ולמרות זאת, הקטע ההיפותטי לא מוכן להירגע, וזה מטריף אותי לחלוטין.

זה כבר די ברור שאין ביסוס, וזה מטופש ומיותר שאני חושבת שיש,

ועדיין, אני פשוט לא מוכנה לעזוב, לשחרר [ואני חושבת לעצמי באיזו קלות הצלחתי לעשות את זה עד לא מזמן, בלי לחשוב פעמיים ולא מעט פעמים גם בלי חרטות]. 

זה כ"כ לא אופייני, ואני לא מצליחה להחליט אם זו התקדמות או רגרסיה.