פתיחה דרמטית: אם במקרה הגעתם מהבלוג של זאת-הרזה-עם-הציצים (או אם אתה מכירים אותי בכל דרך אחרת, אני זה עם הכלב המכוער. :-) ), הבלוג הנ"ל פורסם שם בטעות. אתם מתבקשים לשאת את רגליכם למקום אחר, חטטנים שכמותכם. טפו. (למרות , אגב, שיש לה בלוג חביב עד חביב פלוס. בו כדאי לכם להמשיך לבקר.)
נו, אני יודע שלא באמת הלכתם. האמת, גם אין לי שום דרך להכריח אתכם ללכת, השלמתי עם זה כבר, ולכן אני אבקש מהאנשים ההגונים שבכם ללכת. והשאר, חתיכת חארות, לפחות תשמרו אותו לעצמכם. זונות.
***
אזהרה: הפוסט הבא הוא פוסט רגשני, אחד מאלה של הבלוגרים שאף אחד לא באמת קורא. הוא מיועד לשחרור לחץ ונכתב במקור בשבילי. אם הייתי אני רואה פוסט דומה לזה בבלוג אחר לא הייתי מרפרף בו אפילו (אבל אולי, בעצם, סתם כי זה אני.). ראו הוזהרתם.
דיברתי כאן על אנשים שאני אוהב. מאורה היא אחת מהן (כן, אני יודע, שם מוזר וכו' וכו' וכו'. זה לא השם האמיתי שלה, אבל השם האמיתי שלה מספיק חריג, ככה שאני ירשה (ארשה?) לעצמי.)
Unplugged (להלן: אני) ומאורה (להלן: היא) היו ביחד , כזוג מוגדר שנה וארבעה חודשים. באמת, נשבע ביקר לי. זמן ארוך.
היא גרמה לי להרגיש דברים שאף אחד לא גרם. לחוות דברים שלא חשבתי שאני אחווה לעולם. היא הטיפוס הכי מיוחד, מורכב ושונה שאי פעם תראו, בכל קנה מידה. אפילו אם רק תסתכלו עליה ברחוב.
היינו ביחד שנה וארבעה חודשים, והיא אף פעם לא נתנה לי להכיר אותה עד הסוף. היא גרמה לי לרגשות הכי קיצוניים שהרגשתי בחיים.
(הקטע הנ"ל נגנז ממניעי העיניים החטטניות, עליהן תוכלו לקרוא למעלה. אם את קוראת את זה, יו ביץ', והגעת לבלוג שלי דרך זאת-הרזה-עם-הציצים, אני רוצה לדעת שהבלוג שלי אצלך. אני אוהב אותך המון, עדיין, ולעולם. אני סיסי, אני יודע, אבל אני נשבע לך שכשקשה לי בעבודה ואני עצבני על כולם (מה שקורה די הרבה בזמן האחרון), אני חושב עלייך. למרות שהייתי אמור להפסיק כבר לפני חודש כי אנחנו רק ידידים עכשיו. אנחנו כבר לא חברים. ייקח לי עוד הרבה זמן לעכל את זה.)
ואני יאהב אותה לעולם. כל השטויות שהייתה (ועדיין) עושה, הצלקות שהיא השאירה לי (פיזיות בעיקר), כל הכיף והאהבה של ההתחלה וגם העצבים והמריבות של הסוף, וכל פעם ופעם שישַנּו יחד. אני מתגעגע לזה כל כך, למגע שלה. כמה פתטי שאני כותב את זה כשאני יודע שלעולם כבר לא תיגע בי כמו שנגעה בי. כמה עלוב שאני עדיין כותב על כל האהבה שיש בי, למרות שמבחינתה זה כבר נגמר. נמאס לה ממני.
(כן, קראתי את הפוסט האחרון - ורק את האחרון. אבל תראי את זה ככה - כרגע אני קראתי אצלך פוסט אחד ואת קראת אצלי, שנינו למרות שידענו שאסור לנו. :-q )
***
ההשוואה הכי קרובה שאני יכול לתת לכם למאורה היא הלגה. ואני כל כך הרבה פעמים מרגיש כמו ארנולד.
(כל יום ראשון עד חמישי, 05:15 בערוץ 10.) סדרה ענקית.
***
אם ישראבלוג לא היו יפי-נפש, אני מבטיח שהיו מכניסים את זה לציטוטים הנבחרים:
אני: "אבל אבא, אני מבטיח שאני אשמור עליו ואאכיל אותו ואתן לו מים ואנקה אותו ואפילו אני אשחק איתו לפעמים..."
אבא: "לא יותם. אמרתי לך אלף פעם שהוא אתיופי והמקום שלו זה בדימונה יחד עם החברים שלו בשבט."
באדיבותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
