לפעמים אני רוצה למות. אין לי נטיות התאבדותיות, אני רוצה לדעת איך יהיה אחרי. אולי לא יהיה רע יותר.
ופעמים אני קנאי. הרבה יותר ממה שהייתי פעם.
לפעמים אני פטתי, אבל רק בעיני אנשים אחרים. אני לא אובייקטיבי, אבל אפפעם לא הייתי פטתי בעיניי.
לפעמים בא לי לפגוש אנשים אחרים, בא לי להתחיל הכל מחדש. לא להכיר אף אחד ממי שאני מכיר. פעם היה חשוב לי לשמור על קשר אם אנשים מסויימים - כבר לא.
לפעמים אני מכאיב לעצמי. בוחן עד כמה סף הכאב שלי גבוה. קראו לזה מזוכיזם, אולי. אני לא רואה בזה שום דבר רע.
לפעמים אני עוצר את הנשימה כשאני לא מצליח להירדם, בזמן האחרון אני עובר את הסף של שתי דקות. אני משתפר.
לפעמים אני לא יכול להפסיק לחשוב על דבר מסויים. רוב הפעמים זה לא דברים שמחים - רק בתקופה אחת בחיים שלי לא הצלחתי להפסיק לחשוב על דבר טוב. האהבה שהייתה פינתה את המקום לעצב. ולפעמים גם כעס. גם כשאני מתעסק בדברים אחרים אני מרגיש מועקה על הלב, אני מרגיש שהוא שוקע לאט.
לפעמים לא בא לי לעשות כלום. בימים כאלה אני יכול לשבת ארבע שעות במיטה, לבד, ולחשוב.
לפעמים אני אופטימי - אבל רוב הזמן אני ריאלי. אני יודע שיהיה לי טוב בסוף, שבסוף אני אהיה שמח. אבל עכשיו לא טוב לי, כשאני עצוב אני לא יכול לחשוב על הסוף.
לפעמים אני חושב שיהיה הרבה יותר טוב להיות טיפש - חוסר ידיעה הוא אושר. אושר זה הדבר היחיד שאני שואף לו בחיים שלי, הוא נגזר מכל שאר הדברים שאני רוצה.
אני *תמיד* אני, אני לעולם לא יפסיק להיות. לפעמים אנשים לא אוהבים את זה, לפעמים הם מעריכים את זה. לפעמים גם לי נמאס מזה, אבל אני לא יכול להפסיק.
"אתה פשוט אתה, וזה מה שיפה בך, ובגלל זה אני אוהבת אותך." ריגשת אותי. אף פעם לא הייתי קרוב יותר לבכי כשאמרת לי את זה. עכשיו אני לא בטוח שהתכוונת לזה. אבל אני לא יכול להפסיק להיות אני.
אני רוצה שיהיה לך טוב. לא מפריע שתהיי מאושרת על חשבון האושר שלי - זה כבר לא מפריע לי. אולי מה שיסב לך את האושר הזה - זה לא להיות בחברתי. אם זה מה שיסב לך אושר - לכי.
עכשיו אני רוצה לשקוע בשינה עמוקה ולשכוח מהכל. לפתוח דף חדש. עם הכל.
אולי הסיכה לא הייתה מחוטאת והיא גרמה לזיהום. אבל עכשיו הבשר כבר מחורר, והדבר היחיד שאפשר לעשות זה להחליף את העגיל, ולקוות שהזיהום יחלוף. מטאפורית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
