סיימתי לקרוא עכשיו את אשראם, זה של רם אורן. לקרוא? בלעתי אותו. התיישבתי (נשכבתי) עליו בסביבות ארבע, איך שחזרתי, וברוטו זה לקח לי 5 שעות. בנטו? פחות מארבע. ספר נהדר, למרות שאני אפילו לא קרוב להיות אוהד-רם-אורן.
כמה מסקנות:
1. רם אורן לא כזה נורא כמו שחשבתי. אולי אפילו ננסה עוד כמה שלו.
2. הסיבה היחידה שאני מתגלח, ושאני אמשיך להתגלח בגללה עד יום מותי - זה ממש מציק לקרוא בפוזה שאני אוהב כשאני לא מגולח. זה כאילו משפשפים לי את הזקן עם נייר זכוכית.
3. נראה לי, אולי, ממש ממש בלי נדר, שאני הולך להתחיל לעשות מדיטציות. גם רייקי נשמע לי מעניין.
(בסביבות שש וחצי גם עשיתי מיני-מדיטציה של רבע שעה.)
בסוף של הספר (שאמור, נראה לי, להיות מה-זה מפתיע, אבל מהשניה שהתחיל התכל'ס של הסיפור צפיתי אותו) הייתה לי צמרמורת קלה. מה זה קלה? פצפונת. בזמן "נקמה" (שרה אנג'ל מתארת שם אונס והתעללות שנמשכים שלושה ימים על פני 50 עמודים. מטורפת.) כמעט שבכיתי. זה בדיוק מה שגורם לרם אורן להיראות כזה קטן בעיני.
עכשיו אני רק מחכה למרתון של יום כיפור.
(אני אוהב בְּקרים, במיוחד כשהם מהצד של הלילה.)
אה, כן, איך יכולתי לשכוח.
גם אם זה קצת באיחור, זה רק כי לקח לי זמן למצוא משהו מספיק הולם.
שנה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
