Eat Shit - 20 million flies can't be wrong.

אנחנו יושבים בנדנדה, האלה הכפולות, של הילדים. אנחנו יושבים פנים אל מול פנים, מתנדנדים. בהתחלה, כשהנדנדה עוד בשיא עוצמתה, הנדנוד מהיר. אנחנו שנינו נהנים, וגם הנדנדה נשארת יותר בגובה. ככל שהזמן עובר אנחנו עוברים יותר בנקודת השפל. אנחנו משתדלים להתעלם, מתכחשים, כדי להספיק ולהנות כמה שיותר עד שיגיע הבלתי נמנע. מדי-פעם הנדנדה נעצרת, ונוצרת בעיה. הנדנדה לא זזה מהנקודה הכי נמוכה שלה.  לפעמים אני קם לתת לה דחיפה חזקה חזקה, כמה שאני יכול, ולחזור לעלות עליה, ולפעמים קורה שמישהו עובר ורואה שאנחנו צריכים עזרה - אז הוא נותן את הדחיפה. רק אז אנחנו חוזרים להנות ולצחוק.

הנדנדה נעצרה. לי - אין לי כבר כוח לקום ולדחוף. פיזית (וזה באמת פיזית) - אני כבר תשוש. אני גם לא רואה אף אחד באופק שיהיה מוכן לדחוף לנו את הנדנדה.

Do you?