עמדתי על הכיסא, ונזכרתי.
~~~
התרכזתי בקו הלבן, הקו שבו אסור היה לי לגעת. הוא נראה לי רחוק ממני שנות אור. הקולות של הקהל, שריקות העידוד והוראות המאמן האחרונות נשמעו כמו בתוך חלום, בתוך הזייה. כל מה שיכלתי לראות היה רק הקו הלבן המבהיק, שעמד רגוע ושליו במרחק של כשלושים מטרים ממני. "איך הוא מרשה לעצמו להרגיש כזה נינוח, כשבשבילי הוא עומד לשנות חיים שלמים?" חשבתי. בשני הנסיונות הקודמים שהיו לי נכנס הקו אל מתחת לרגל שלי, הערמומי, וגרם לשופט לשרוק ולפסול את הקפיצה. הפעם, ידעתי, אני לא אתן לזה לקרות. אני לא אתן לו לשטות בי גם הפעם, אני אבחן אותו כמו בזכוכית מגדלת שהוא לא זז מהמקום עד שאעבור אותו בשלום.
שישה מטרים, שהם 600 סנטימטרים שלמים - זה המרחק שהייתי צריך לעבור באוויר, מהמקום שבו רגל ימין שלי תנתק מגע עם הקרקע ועד ששתי הרגליים ינחתו במקביל, בדיוק כמו שמנחם (המאמן שלי זה חמש וחצי שנים) לימד אותי. זה המרחק שיטיס אותי ביחד עם כל המשלחת האולימפית לבייג'ין בשנת 2008.
"למקומות" - עמדתי בעמדת הזינוק שתורגלה כבר מאות פעמים. "היכון" - כל החושים התחדדו והתמקדו בקו הלבן, הקטן. "צא!" - יריית האקדח נשמעה ברורה יותר מאי פעם. התחלתי לרוץ, מפעיל כל שריר אפשרי. כל סטייה קטנה במהירות עלולה לגרום לי לנפץ את החלום, לאבד את האולימפיאדה עליה חשבתי כל לילה, לפני השינה - כבר יותר מחצי שנה. הקו הלך והתקרב אליי במהירות מסחררת. הפעם אני לא אגע בו. זאת ההזדמנות האחרונה, אני לא אתן לעצמי לפספס אותה. הנחתי את הרגל הימנית חצי סנטימטר לפני הקו, ונתתי את כל כולי לקפיצה. הכל נראה מטושטש, כאילו אני בתוך בלנדר. הרגשתי את החבטה בישבן, ושמעתי את מנחם צועק מהתרגשות. ידעתי שלא אכזבתי את עצמי, לא אכזבתי את שרית (הצמודה מזה שנתיים וקצת), לא אכזבתי את ההורים שהאמינו בי לאורך כל הדרך, ובעיקר - לא אכזבתי את מנחם, שנתן את כולו בשביל האתלט המוכשר ביותר שלו.
"חמישה מטרים ותשעים ושבעה סנטימטרים" הכריז הרמקול. התעלפתי.
~~~
עכשיו אני עומד על הכיסא, וחבל מהודק לצווארי. שלושת הימים האחרונים היו גיהנום בשבילי. העולם של כולם המשיך להסתובב, דברים המשיכו לקרות בשביל כולם - רק בשבילי הוא נעצר. כלום כבר לא היה חשוב, כלום כבר לא שינה. הסלולארי צלצל ללא הפסקה, אבל לא היה לי איכפת, לא עניתי. ההורים ניסו לנחם אותי, גם שרית הייתה לצידי כל הזמן הזה, אבל אני ידעתי - את החלום שלי אני כבר לא אגשים. בעוד שנה וחצי כל המשלחת תטוס לבייג'ין - ואני לא אהיה שם. אני לא אחווה את החוויה המדהימה הזאת - החוויה שעיצבה את החלום שלי במשך ארבע השנים האחרונות.
"שלושה סנטימטרים, זה הכל. שלושה סנטימטרים מזויינים, זה לא הרבה בשבילך. אתה שיכול לעשות הכל, שבראת את כל העולם הזה בשישה ימים, ועוד היה לך יום שלם כדי לנוח בו - לא יכלת לתת לי עוד שלושה סנטימטרים מסכנים?! שלושה סנטימטר, זה לא הרבה, יש ג'וקים יותר גדולים משלושה סנטימטר. זה באמת היה כל כך קשה בשבילך?"
בקומה מעל ישב רחמים בן ה-74 וצפה בטלוויזיה. הכלב הנאמן שלו, חץ, ניגש למטבח, והתחיל לרחרח. הוא ניחש איפה העוגיות מוחבאות - אבל ידע שאין לו סיכוי להגיע אליהן. הריח שלהן שיגע אותו, הוא לא ידע מנוח. אחרי חמש דקות של רחרוחים הוא ידע בוודאות - שוב החביא אותן רחמים בארון שמתחת לכיור. הוא התחיל לגרד. רחמים קם לראות במה חץ מתעסק, וגילה שהוא שרט את דלת העץ החדשה, דלת שבה השקיע 300 שקל, טבין וטקילין, אחרי שחץ הרס את הדלת הקודמת. אחרי שפתח את הדלת, ונזכר ששם החביא את העוגיות, צעק לחץ "זה לא מגיע לך!".
"זה לא מגיע לך!" - זה כל מה ששמעתי. הנה, אלוהים נגלה אליי, אחרי כל כך הרבה זמן שאני רוצה לתפוס איתו דיבור, ומה הוא אומר לי? "זה לא מגיע לך!". כנראה שהעולם הזה באמת לא שווה שאני אחיה בו, כנראה שהוא באמת לא בשבילי.
"אם שלושה סנטימטר לא יכלתי לתת לי, ועד שאתה מתגלה אליי אתה צועק שזה לא מגיע לי - כנראה באמת אין לי מה לעשות פה. אני כבר לא מוצא עוד סיבה לחיות." דחפתי את הכיסא עם הרגליים.
עד שאתה לא חווה חוויה בה אתה על סף מוות - אתה לא יודע מה פירוש הביטוי "כל החיים עברו לנגד עיניו". בשניה הזאת שנשארה לי לחשוב הספקתי לחשוב על המשפחה הנפלאה שלי שתמכה בי. שני ההורים הנפלאים שלי שלא הפסיקו לעודד אותי לאורך כל הדרך. הספקתי לחשוב על שרית, מה אני עושה לה בפעולה הזאת של דחיפת הכיסא. חשבתי על מנחם שדאג כל הזמן להפיח בי תקוות, לעודד אותי ולהאמין בי. הספקתי לחשוב על החברים שכל כך אוהבים אותי, שדאגו להגיע כולם לתחרות בה קיוויתי להגיע למרחק הנכסף של שישה מטר. שלושה סנטימטר - זה לא הרבה. יש לי עוד ארבע שנים שלמות לשפר את ההישגים. אני עוד אוכל להגיע לאולימפיאדה הבאה! בעיקר הספקתי לחשוב על כמה אני מתחרט, אבל ידעתי - כבר אין דרך חזרה.
בום! נחתתי על הרגליים. כאב חד שטף את כל הגוף שלי, כמו כאב של קפיצה מגובה ונחיתה לא טובה על כף הרגל. איך זה יכול להיות? הרי תכננתי את הכל בדקדקנות, חתכתי את החבל בדיוק במידה הנכונה, איך זה שאני לא מרגיש את תחושת החנק שאמורה להגיע, איך אני לא מרגיש את החבל מהודק על הצוואר?
ואז הבנתי. אלוהים הוסיף לי את שלושת הסנטימטרים להם הזדקקתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
