1. סימבה הגיע אלינו בתאריך ה-2 בפברואר 2000, ועל פי הערכה מדוקדקת של אבא שלי (ואבא שלי בכלל לא וטרינר) הוא היה בן חודש וחצי. מה שקבע את תאריך הלידה שלו ל-17.12.1999.
2. הוא יודע שתי דקות לפני כשאמא או אבא שלי צריכים להיכנס לבית. הוא מתחיל ליילל, לנבוח, ולהסתכל על הדלת עם פרצוף עקום (ההשערה שלי היא שהוא מזהה את הטריקה של הדלת של המכונית שלהם, אבל כנראה שאני לעולם לא יהיה בטוח.)
3. סימבה מיוחד. תראו לי עוד חיה, לא משנה איזה, שמשתינה על שתי רגליים.
קדמיות.
4.רוב הטיולים שלו הם עצמאיים: הוא מציק לי כדי שאני יפתח לו את הדלת של הבית, הוא יורד במדרגות ומחכה שמישהו יפתח לו את הדלת של הלובי. כשהוא מסיים הוא מחכה שוב למישהו שיעבור בדלת כדי שהוא יוכל להיכנס, ואז הוא עולה ומגרד בדלת של הבית.
כל השכונה מכירה אותו בשם (וחלק אפילו בשם המשפחה).
5. אני יותר מפחד מהמוות שלו מאשר המוות שלי. אולי כי הוא נראה לי יותר מוחשי.
6. בתקופת הייחום הוא בורח לתקופה של עד שלושה ימים מהבית. כשהוא חוזר אפשר לראות את החיוך על הפנים שלו.
7. לפני חמש שנים הוא נדרס על ידי נהג מונית, כשהייתי לידו. נכנסתי להלם (הלם אמיתי, לא יכלתי לזוז מהמקום לפחות דקה), אבל הוא שרד את המכה. עכשיו לפני שהוא חוצה כביש, הוא למד להסתכל לצדדים.
8. אומרים שכלבים דומים לבעלים שלהם. אין דוגמא יותר טובה לזה מסימבה. (ולא, אני לא מדבר על מראה חיצוני.)
9. פעם בשנה, בפסח, סימבה נלקח לתספורת אצל ספרית כלבים (שאגב, מפחדת מכלבים. איזה בנאדם שמפחד מכלבים בוחר להיות ספר לכלבים?!).
סימבה לפני סימבה אחרי
10. הוא נולד בבת עין. כן כן, סימבה היה במקור כלב דוס.
בנדוד שלי לפני בנדוד שלי אחרי
(נו, נראה אתכם מוצאים את החוליה המקשרת. רמז.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
