עמדתי מול המכונה לחיתוך ירקות. בשבועיים האחרונים, מאז שהתחילה העבודה, מצאתי שזה המקום האידאלי לפתוח במרתון מחשבות. עמידה של שעה ועשיית פעולה מונוטונית חייבת להוביל לזה.
אז, כמו בכל פעם, התחלתי לחשוב. להרהר בחיים. בעיקר בשגרה השוחקת.
פתאום, כאילו משום מקום, התחילה הצריבה המוכרת בעין. זה התחיל בדמעה אחת קטנה, פצפונת, שזלגה מעין שמאל, על הלחי, לתוך הפה. הטעם היה מלוח, מוכר. המועקה, במקום בתוך הלב - ישבה לי בעיניים.
העיניים נעצמות - וכשנפקחו שוב, כבר לא יכלתי לראות כלום. הדמעות הציפו לי את העיניים. כמו ים. אני מושך באף, מנגב את העיניים עם השרוול, מנסה להסתיר.
פלורה, הטבחית, עברה שם במקרה. שאלה מה קרה. השבתי שזה כלום, שזה כבר יעבור, לא יודע מה קרה לי. רציתי ללכת, לשטוף פנים, לחזור לעצמי - והרגליים לא מקשיבות. אני והמכונה, עומדים שם, שקטים, בודדים, היא חושבת על החיים שלה ואני על שלי. והעיניים - הן לא מפסיקות לדמוע. הדמעות כמו גשם. נובמבר ריין.
מתי יסכים כבר מישהו להרים את הכפפה ולהמציא בצל שכיף לחתוך?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
