כשזה בראש שלי, לפני שאני מנסה לכתוב, אז הכל כל כך ברור ומסודר, אני יודע בדיוק מה להגיד ויש לי תשובה לכל דבר.
ואז אני יושב וכותב, ומנסח את זה כמו שאני רוצה, עושה הגהה ראשונה ושניה ושלישית לראות שהכל יוצא בדיוק כמו שהתכוונתי, שאני מעביר את המסר הנכון - ורק אז שולח. ואז מקבל תגובה.
ומשום מה - תמיד בשלב הזה הכל מתבלגן. מכאן כלום כבר לא מסתדר. אני כבר לא יודע מה לכתוב, כי כל מה שאומרים לי נראה לי פתאום נכון, ומה בכלל יכולתי לחשוב על עצמי.
אבל אם רק היו יודעים מה רציתי ומה התכוונתי הכל היה נחסך.
אחרי כל פעם כזאת אני אומר לעצמי "זהו, בפעם הבאה זה לא יקרה שוב. למה אני צריך את הבלגן הזה? למה לא להיות כמו כולם, לשבת בשקט בצד ולתת לעניינים להתגלגל ולזרום כמו שהם צריכים. בסוף הכל מסתדר, אלירם אמר".
ואז מגיעה הפעם הבאה ואני, אדיוט מושלם, עושה בדיוק מה שעשיתי בפעם האחרונה. ואותו דבר בפעם שאחריה, ובזו שאחריה.
פוסט שלישי ליום אחד... אני מתחיל להציק, אה? זה פיצוי על שבוע (שבוע זה היה, לא?) נטול פוסטים.
גיליתי גם שכשאני כותב פרוזה (אני רוצה לקרוא לזה פרוזה!) כמות הפסיקים שאני כותב מוגזמת עד מעצבנת.
(אין כאן פואנטה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
