נשבר לי הזין מפוליטיקלי קורקט. אני יעשה מה שבא לי, מתי שבא לי. אני לא צריך להראות שאני שמח כשאני לא, כשאני עצבני אני עצבני ואל תתעסקו איתי. נמאס לי לחשוב איך צריך להיות, מה צריך לעשות, מתי לעשות את זה ואיפה. אני לא חושב שאני מרע לאנשים. אף פעם אני לא אתנהג בצורה מסויימת כדי שתסתכלו עליי, כדי שתתנו לי תשומת לב. לא צריך לתת דין וחשבון על מה עבר עליי היום כדי שתבינו. תנו לי את האוויר שלי, ותפסיקו לחשוב שהכל קשור אליכם. אני שמח בשביל עצמי, עצבני בשביל עצמי, שקט בשביל עצמי ועצוב בשביל עצמי.
"איך אנשים יכולים להיות כאלה פוזאיסטים........ ממש גועל נפש!!!!!!!1".
כן. נכון. עכשיו זדייני.
"גרמת לי להזיל דמעה.."
ציפיתי שתביני. אבל לא.
אני יודע שגם את חושבת שכשאני עצוב או כועס - זה כדי שתראי שאני עצוב או כועס. לא.
תמיד הייתי מוכן לתת הכל, ועדיין.
אבל לפעמים אני לא יודע בשביל מה.
מתי יגיע תורך להגיד סליחה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
